חלומות- פרק 1 (סוף סוף!)

"תתרחק!" צעקתי "תתרחקו שניכם"
הוא התקרב עלי בעדינות וברוגע, כשהאחרת עומדת מאחוריו, ומתבונת בנעשה.
"אנחנו לא נגע בך… אני מבטיח" הוא אמר. שערו הבלונדיני המדובלל זז ברוח.
היה משהו בעניים שלו, בעניים של שניהם, העניים שלו היו כסופות, יפהפיות, שלא לדבר על העניים של חברתו, שהיו ירוקות כמו עני חתול.
"וויל, זה לא עובד. תוותר, ובוא נלך." היא אמרה לבלונדיני ששמו כנראה וויל.
"נטליה, תראי אותה. היא.. יש בה משהו לא אנושי, נראה לי שזאת הנערה מהאגדה." הוא אמר, ובעיניו ניצוץ של התרגשות.
נטליה נאנחה "טוב תן לי לדבר איתה."
היא התקרבה אליי לאט, בוחנת אותי בעיניה היפהפיות.
"מי את?" שאלה "למה את כל כך מפוחדת? "
"התשובה פשוטה" אמרתי "אני בורחת"
היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש "ממה את בורחת?"
משהו בה… היה כל כך אמין. לא יכולתי שלא לספר לה, הייתה לי הרגשה שאני אמורה לסמוך עליה, שאני מכירה אותה.
"מכוהני המגדל" אמרתי באדישות, למרות כל הרגשות הנוראיים שעברו בי כשאמרתי את המילים האלה.
יאוש. זעם. פחד. עצבות.
הוריקן של רגשות הסתחרר לי בלב.
"ומי הם?" שאלה בדאגה.
"אני… אני לא יודעת אם כאי לי לספר לך." אמרתי, בחיים לא שיתפתי אף אחד בדבר מה שעבר עליי, לא היה לי גם את מי לשתף. כוהני המגדל היו חבורה של זקנים בלים, שלא היה להם אכפת ממני, חוץ מהעובדה שאני לא אנושית. הם דיברו איתי רק בזמן שהם לימדו אותי, אסטרונומיה, מתמטיקה, מדעים, לטינית, או לחימה. הם היו קרים.
"למה לא?" היא שאלה.
"כי..כי.." דמעות עלו בעניי.
"בואי. נסדר לך משהו לאכול. את נראית עייפה. כמה זמן את בורחת?"
"שבוע"
מבט דאגה היה על פניה, ואז הוא התחלף למבט תוהה.
"יש לי… יש לי הרגשה שאני מכירה אותך….." היא אמרה כמעט בלחישה.
"גם את מרגישה את זה?" שאלתי בהפתעה.
במשך כדקה התבוננו זו בזו.
"מה השם שלך?" היא שאלה שאלה נוספת.
"מירקל" עניתי לה.
"בנות? מתחיל להחשיך." אמר וויל "בואו נמצא מקום לישון."
…
הלכנו לעבר קרחת יער.
"וויל איפה האספקה שלנו?" שאלה נטליה.
"בתיק שלי"
"כל האספקה שלכם נכנסת בתיק אחד?" שאלתי בפליאה בוהה בתיק הגב הקטן של כתפו של וויל.
"כן. זה תיק קסום." נטליה ענתה.
תיק קסם?
הייתי כל כך עייפה, שאפילו לא שאלתי מי הם, מה הם, ולמה יש בבעלותם תיק קסם.
"טוב.. אני יכולה לעזור במשהו? " שאלתי
"לא צריך." נטליה השיבה. ובזריזות מדהימה שהזכירה לי חתול, היא פרשה שמיכה על הקרקע, קשרה כמה חבלים לעצים שהיו בקצוות הקרחת וחיברה אותם לשמיכות נוספות שיצרו מעין אוהל.
"הנה." היא אמרה.
נכנסנו לאוהל. להפתעתי הייתה שמיכה שחילקה את האוהל לשני חלקים.
"חצי לנו, וחצי לוויל." אמרה.
במשך כרבע שעה, סיפרתי לנטליה קצת על שומרי המגדל, על מה שהם לימו אותי, ועל איך שהתייחסו אליי, כמו לחיית מחמד. אבל לא סיפרתי לה למה.
"אז… מי רוצה לחם, וביצה מקושקשת?" צעק וויל מחוץ לאוהל וקטע את שיחתנו.
אני ונטליה יצאנו.
"אני לא רעבה." אמרתי.
הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי ממאדים.
"אני יכולה לישון ?" שאלתי בזמן שאני מפהקת.
"כמובן" אמר וויל.
נכנסתי לאוהל, ונרדמתי.