חלומות הלילה,

אותו לילה, כשפתחתי את החלון. רוח הלילה הקריר עטפה אותי. מאז, גיליתי שינויים שמעולם לא חשבתי עליהם, חלומות שמעולם לא חלמתי, חיים שהשתנו לאט לאט.

חלומות הלילה, פרק ראשון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"לו!" ירדתי מהר במדרגות, "לו! מהר תאכלי לפני שתאחרי!" הוא קרא אליי. "כן כן אבא אל תדאג" חייכתי אליו חיוך קטן וחיבקתי אותו במהירות. "ותיזהרי לא להתקרר, קר בחוץ" הוא חייך במבט מודאג והתיישב על הטלפון שלו "אופס", "אני יותר דואגת אליך" מלמלתי, נאנחת. אכלתי מהר ורצתי אל הדלת עם התיק ביד. "הלכתי לבית ספר, ביי!" אמרתי מהר ושמעתי בחזרה "ביי, תהני!", יצאתי מהבית במהירות והתחלתי לרוץ לכיוון בית הספר. נכנסתי מהר דרך השער וישר אל תוך הבניין. "אני מאחרת!" מלמלתי לעצמי בחשש והלכתי במהירות אל הכיתה כשפתאום נתקלתי במישהו. "אווץ'" שמעתי קול קרוב קורא, "תיזהרי לאן שאת הולכת" הוא אמר והביט בי קצת בכעס. "אני מצטערת" אמרתי, מתנצלת. וכשהבטתי אל פניו הבחנתי בנער בגילי עם שיער עד העורף בגוון חום דבש ועיניים כחולות כים. הוא היה יפה- כלומר נראה טוב.."זה לא מנומס לנעוץ מבטים" הוא אמר במבט נוזף ופנה ללכת לדרכו. הסמקתי קצת במבוכה והמשכתי לדרכי אל הכיתה, כשנכנסתי המורה נזפה בי כי איחרתי, אבל הכיתה רק צחקקה. הו כן שכחתי להציג את עצמי, קוראים לי לונה ואני בת 16. יש לי שיער בגוון חום בהיר, ועיניים אפורות. הרבה אומרים שאני…חולמנית. אני אוהבת להמציא עולמות משלי, הרבה אמרו לי שאני יכולה להמציא ספר. אבל אני אוהבת להמציא את העולמות רק בשביל עצמי, רק בשביל הדמיון של עצמי. ותמיד חלמתי להיות חלק מהעולמות של הדמיון, אבל כמובן שזה לא אפשרי. "לונה!" ההפסקה הגיעה. "בוקר טוב אנה" חייכתי אל החברה הטובה שלי. "לונה, את עדיין חולמת על הנסיך המושלם?" היא צחקה. "א-אנה תהיי בשקט!" מלמלתי במבוכה. "ו-וחוץ מזה זה לא נסיך מושלם.." נאנחתי. היא רק צחקה "טוב את לא צריכה לחלום יותר! יש שמועות שיש שני תלמידים חדשים שהם סופר חתיכים!" היא הביטה בי וקרצה "לי כבר יש חבר אז אני אעזור לך להתחיל עם אחד מהם" היא הביטה בי בזדוניות. נאנחתי שוב והשענתי את הראש על היד. "לא יזיק לך חבר..את כל כך כלואה בדמיון שלך שאת מתעלמת מהמציאות" היא הביטה בי מודאגת, אבל התעלמתי. אני יודעת את ההבדל בין מציאות לחלומות, אבל אסור לי לחלום?. כשפעמון בית הספר צלצל והסתיימו הלימודים יצאתי במהירות מהכיתה,אל מחוץ לשער. כשפתאום הרגשתי שמישהו נועץ בי מבטים, אבל התעלמתי. הלכתי במהירות לקפה שאני עובדת בו משרה חלקית, והתחלתי לעבוד. "לונה תביאי את זה לשולחן 4" אני עובדת במשרה חלקית כי אני צריכה לעזור לאבא שלי עם הכסף, העבודה שלו לא מביאה הרבה שכר וקשה מאוד למצוא עבודות טובות היום. אבל לא כל כך משנה לי, אני נהנית לעבוד בקפה. "ברוכה הבאה, אתם רק שניים?" שאלתי את שני הנערים שנכנסו כרגע לקפה. "כן.." אחד מהם אמר במבט אדיש. "מכאן" הובלתי אותם לשולחן קטן והבאתי להם תפריטים. במשך רוב הזמן שעבדתי שמתי לב שהם נועצים בי מבטים, אבל השתדלתי להתעלם. כשסיימתי לעבוד מהר חזרתי הביתה, "אבא כנראה עובד" מלמלתי לעצמי ועליתי למעלה. התקלחתי, ונכנסתי למיטה, "איזה חלום נחלום היום" לחשתי וחייכתי לעצמי, סוגרת את עיניי.

טיילתי לי בשביל חשוך, הכול סביבי שקט. "בואי" שמעתי קול חלש קורא לי, "התקדמי קדימה". המשכתי בשביל והלכתי יותר ויותר מהר, משהו חיכה לי בסוף השביל, אבל לא ידעתי מה זה היה. "עוד קצת" שמעתי את הקול הלוחש, לפתע הקול הלוחש נעלם והגעתי לסוף השביל. הבטתי סביבי אבל לא ראיתי שום דבר. "סוף סוף! חשבתי שכבר לא תגיעי" שמעתי קול מוכר, והבטתי לעברו. זה היה איש צעיר בסביבות שנות ה20 שלו, הוא חייך אליי "מי אתה?" שאלתי סקרנית. "אין זמן לפטפוטים, הגיע הזמן להתחיל" הוא אמר ונתן לי שימלה. "כנסי לתא ההלבשה ותלבשי את זה" הוא אמר ודחף אותי אל תוך תא הלבשה שלא שמתי לב אליו. החלפתי את בגדיי והתלבשתי בשמלה, וכשהסטתי את הווילון הופתעתי לגלות חדר שינה ענקי ומפואר, בדיוק כמו של נסיכה. האיש נעלם, והחלטתי לחפש אותו. פתחתי את הדלת של החדר, לצאת אל המסדרון, וגיליתי מסדרון גדול ומפואר בדיוק כמו של ממלכה. המשכתי ללכת, מחפשת אחר אותו האיש. כשלבסוף הגעתי לאולם ענקי עם מדרגות מפוארות ושטיח מפואר, כשהתחלתי לרדת לאט במדרגות, לא האמנתי לעיניי. שני בחורים בלבוש כשל נסיכים, חיכו לי בסוף המדרגות. מבטם היה מבולבל ואבוד. עצרתי והבטתי בהם מאמצע המדרגות, והם הביטו בי באותו מבט מבולבל ואבוד. הבטתי סביב, מנסה לברר איפה אני ומה קורה. 'זה..חלום?…זה מרגיש כל כך מציאותי' חשבתי. "איזה אבירים יש לנו!" אמר הקול המוכר, נכנס מהדלת הגדולה מול המדרגות. "מי אתה?…מה אנחנו עושים כאן?" שאל אחד הבחורים. "אני חיכיתי לכם במשך הרבה זמן! סוף סוף הגעתם, טוב אז כדאי שכבר נתחיל, לונה את נראית מדהים! ידעתי שבחרתי בשימלה הנכונה" האיש חייך חיוך חברותי. 'הוא..יודע את השם שלי?' חשבתי מופתעת. ושני הבחורים הביטו באותו האיש, עדיין מבולבלים ואבודים. "תקשיב..אתה! לאן לקחת אותנו?!" שאל השני בכעס. "תירגע, אתם אלה שהגעתם לכאן! אל מימד החלומות שלי" הוא חייך. "אבל די עם הדיבורים! עדיף שנתחיל כבר לא?" הוא צחק ופתח את הדלתות, כשאור מילא את כל החדר עד שלא ראינו כלום.

מצאתי את עצמי יושבת בכיסא מלכותי ומפואר כשאני לובשת את אותה השימלה הקודמת. מולי היו שני בחורים שלבושים כאבירים, וקדים לעברי. "בוקר טוב נסיכה, איך ישנת?" אחד מהם הביט אליי והשני רק הביט בי באדישות בשקט. נעצתי בהם כמה מבטים למשך כמה שניות, הבטתי מסביב, ושוב אליהם. "א-אתה מדבר…אליי?" אמרתי מבולבלת. זה הרגיש כמו מציאות שהראש שלי כבר לא ידע איך להגיב, זה לא היה עוד אחד מהחלומות שאני תמיד חולמת, זה שונה. "כן כמובן נסיכה, הרי אנחנו האבירים שלך" הוא הביט בי. כשנזכרתי שוב באותו האיש ממקודם, זה גרם לי לחשוב. 'מימד החלומות?..' חשבתי לעצמי מבולבלת. "נסיכה.." אמר האביר השני, "אולי כדאי שתצאי קצת, האוויר מרגיע ונעים בחוץ" הוא אמר במבט אדיש, וקם מהקידה. קמתי מהכיסא שלי, עדיין מבולבלת לגמרי, אבל הלכתי אחריו. האביר השני קם והלך איתנו, כשהדלתות נפתחו, אור השמש חדר אל תוך עיניי ורוח נשבה על עורי, ואותם רגעים שנשכחו, נזכרו שוב.