חלום של מלאכים 39- פותחים שנית את שערי העולם

רו העבירה את ידה שוב ושוב על גבי, אך שום דבר לא גירה את אותו. נשארתי עם כנף אחת בלבד. הרגשתי כאילו היום והלילה התהפכו לי. הרגשתי כאילו אני במין מצב של הזיה. Z ו B ישבו קצת רחוק אחד מהשני אך הבעות הלם ובושה היו נסוכות על הפנים של שניהם. כל אחד האשים את עצמו בך שאני נפגעתי. אחרי שרו גערה בהם הוספתי גם אני את צעקותיי, על כמה חסרי אחריות הם וטיפשים. מאז הם רק יושבים שם ולא זזים.

כעבור שעתיים

אני מניחה שזה כבר הסוף. באופן מצחיק למידי זו הייתה המחשבה היחידה שהייתה בראשי כבר זמן מה. <ידעתי איפשהו בפנים שיש לנו רק דבר אחד לעשות, לחזור לגן-עדן. החלטתי שאני אדבר על זה עם הבנים כשהם יחזרו. זו המשימה האחרונה שלהם עכשיו. וגם Z איתם…
"הי אנג'!" כנראה ששקעתי במחשבות יותר מידי זמן ולא שמתי לב, כי בדיוק אחרי שהמחשבה הזו חלפה לה במוחי שמעתי קול קורא לי. הבנים חזרו.
"היי-" התחלתי לדבר אך מסתבר שזה שאב ממני כוחות שלא היו לי וגופי קרס קדימה, לא לפני שZ הגיע משום מקום והחזיק במותני בעדינות, מלמל כמה דברים לא מובנים. "אני רוצה לדבר איתכם על משהו, אבל אתם חייבים להבטיח שתקשיבו עד הסוף בלי הפרעות." השלושה החליפו מבטים מבולבלים ביניהם ואז הנהנו בראשם, מתיישבים על הרצפה. "אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור לגן-עדן." אמרתי אחרי נשימה עמוקה והחלטית. "לא נשארה לנו סיבה מוצדקת להישאר פה בכל מקרה; אתם סיימתם את עבודתכם- הרגתם את חסרי הפנים ולקחתם את הכדורים, *הוא כבר ידון אותם לבחירתו. ואני עשיתי את שלי- לימדתי את הילדה לשלוט בכוחה ולהחזיר את אמונתה בבני האנוש שחיים פה איתה, כך שהיא לא תהייה לבד ולא תנסה להרוג אותם שוב." הם לא אמרו דבר. "ואני גם פצועה. אני לא רוצה להיות אנוכית, אך אני לא חושבת שאני אוכל לפתוח את השער בפעם אחרת-" אמרתי תוך כדי שקטעתי את דבריי שלי, מקווה שהם לא מבחינים בזה.
"אז אנחנו חוזרים לעדן?" שאל B. לא ידעתי אם מתוך עצב או כעס, אך כבר היתה לי החלטה.
"כן, אנחנו חוזרים לעדן."
"את בטוחה? את לא רצית-"
"אל תכריח אותה B. אתה לא רואה שהכוחות שלה נוטפים ממנה? בקצב הזה היא לא תחלים ממנוחה, להפך, זה רק יעשה לה רע. אם היא תנוח ולא תשתמש בכוחות שלה עכשיו אנחנו לא נוכל לחזור לגן-עדן יותר. אף פעם." התפרץ Z. שמחתי שלפחות הוא מבין אותי, את הכוונות שלי.'אבל באמת שלא היית חייב לגלות להם על הכוחות שלי!' חשבתי בפנים חמוצות. הם היו מופתעים מדבריו. היה ברור B לא מרוצה מזה. "את נחלשת." פסק C.
"כן."
"את צריכה טיפול דחוף ופגישה חשובה." המשיך.
"ממ… כן, אפשר להגיד…"
"אז למה אנחנו עוד פה? את צריכה לפתוח את השער כבר!" אמר נחרצות והלך לחפש את רו, רק לוודות שהיא לא בסביבה. היא ממילא לא תזכור אותנו.
"בסדר." יצאנו כולנו לבחוץ.
התחלתי למלמל את הלחש האחרון. אור זהר סביב כמו בפעם הקודמת, רק בעוצמה פחותה. הדלת הראשונה הופיעה מולנו, ואז השנייה.
פתחנו שנית את שערי העולם.