חלום בתוך חלום בתוך קופסא בתוך… מציאות?

מסדרון לבן ארוך, מלא דלתות, בקצה אין כלום, רק אור. הוא משקיע את כול כוחו בריצה נואשת אל עבר הקצה, אך המסדרון ממשיך וממשיך להתארך, היצור שרודף אחריו ממשיך להתקרב אליו, מצמצם את הפער ביניהם מעט-מעט. הוא מזיע, לא רק בחלום, הפאניקה שולטת בו והוא ממשיך לרוץ כאחוז תזזית. לפתע הוא נעצר, מביט בחטף לכול הכיוונים ובהחלטה של רגע פורץ אל תוך אחת הדלתות. הוא סוגר מאחוריו את הדלת ומתנשף בכבדות בהרגשה של הקלה, הוא מניח לידית הדלת ומסיט את מבטו באיטיות אל עבר מרכז החדר. לפתע הוא מבחין ביצור שרודף אחריו, ניצב שם, במרכז החדר, ואז, הכול מסביבו מחשיך, הוא חש ביצור מתקרב אליו, אך הוא לא מסוגל לראות דבר, הוא מתחיל להתנשם במהירות, קצב הדופק שלו עולה, הוא חש בזיעה הניגרת ממצחו. "אהה!" הוא מתעורר מן החלום תוך פליטת צווחה חדה, גופו מתרומם מן המיטה לכדי התיישבות בתנועה אימפולסיבית מהירה. המיטה שעליה הוא יושב רטובה מזיעה.
הוא נעמד ומחליק את רגליו אל תוך נעלי הבית שעל יד מיטתו ואז ניגש אל פתח חדרו ומסיט את מתג האור כלפי מטה, חדרו מתמלא מיד באורה הצהבהב של המנורה הדלוקה. הוא יוצא מהחדר ויורד במורד מדרגות העץ הלולייניות שבקצה המסדרון שמחוץ לחדרו. המדרגות לוקחות אותו אל עבר המטבח. הוא פותח את המקרר ומוציא לעצמו בקבוק משקה, לאחר מכן הוא מוציא את פותחן הבקבוקים ואת אחת הכוסות מארון הכלים שבמטבח. הוא נכנס אל הסלון, מדליק את הטלוויזיה ומטיל את גופו על ספת העור השחורה שבקצה החדר בתנועה כבדה הדומה למעידה. הוא מניח את בקבוק הבירה שהוציא מן המקרר מוקדם יותר על שולחן העץ הנמוך שמול הספה ומשתמש בפותחן הבקבוקים בכדי להסיר את פקק המתכת שאוטם את פי הבקבוק. הוא מוזג את תכולת בקבוק הזכוכית הירוק אל תוך הכוס שהביא לעצמו, מניח את הבקבוק על שולחן העץ ומקרב את הכוס מלאת המשקה אל עבר שפתיו, ידיו עדיין רועדות מההלם שחלום הבלהות שחלם הותיר בו. הוא לוגם מעט מן המשקה ומרגיש איך הנוזל המר מחליק במורד גרונו, הוא מניח את הכוס המרוקנת למחצה בחזרה על שולחן העץ ומביט במסך הטלוויזיה הדלוק. על המסך מופיעה דמותה של כתבת חדשות, "לילה טוב לכול הצופים שלנו, והרי חדשות הלילה: המשקה שכרגע שתית לא היה בירה כמו שאתה חושב, מר ג'ונס, זה היה רעל שיגרום למותך בכול רגע. ובאוקראינה, הוכרזה הפסקת אש בין כוחות הבדלנים והצבא." נשמע קולה של מגישת החדשות, ג'ונס קפץ ממקומו, "זה אמתי?" הוא חשב, הוא הרים את שלט הטלוויזיה מהספה בידיים מגושמות ונחפזות והריץ את השידור לאחור, "המשקה שכרגע שתית לא היה בירה…" שוב. "היא באמת אמרה את זה! מה קורה כאן?" הוא התחיל להילחץ, בידיים רועדות הוא חטף את הבקבוק הירוק שהיה מונח על השולחן שמול הספה, "מרכיבים: מים, לתת חיטה… חומר משמר…" בדיוק כמו כול בקבוק בירה אחר. "לעזאזל!" הוא הטיל את הבקבוק לעבר הרצפה בכוח, "מה קורה כאן?" הוא אחז את ראשו בין ידיו והחל להלך הלוך ושוב ברחבי החדר בפאניקה מתגברת, המחשבות שבמוחו מתרוצצות ללא שליטה. לפתע עלה במוחו רעיון, הוא רץ אל מחוץ לסלון, עלה במעלה המדרגות הלולייניות ונכנס אל חדרו, הוא הרים את הטלפון שהיה מונח על השידה שבחדרו והתקשר למוקד החירום. "מה מקרה החירום שלך?" ענתה לו אחת הפקידות של המוקד. "אני חושב שבלעתי רעל…" הוא אמר בקול מתוח. "תוכל למסור לנו את מיקמוך?" שאלה הפקידה בטון רגוע. "זה רחוב ניקס 11, אתם מגיעים?" הוא אמר בקול נרעד וחסר סבלנות. "תמתין אדוני, צוות לפינוי גופות יגיע לכתובות בתוך כמה רגעים…" אמרה הפקידה בקול נינוח והשיחה נותקה. "הלו? הלו!" הוא צרח אל עבר השפופרת בעצבנות. לפתע הוא החל להרגיש מסוחרר, הטלפון נשמט מידו ונפל על הרצפה, הוא צעד צעד אחד לכיוון היציאה מן החדר והתמוטט ללא הכרה. הוא המשיך לשכב על הרצפה, ללא יכולת לזוז, אך הוא עדיין היה חי וחזר להכרה. הוא ניסה להזיז את ידו בכול הכוח, אך זה היה כאילו השריר שבידו פשוט לא הגיב… הוא ניסה לפקוח את עיניו, הוא כמעט הצליח, אך המאמץ של הניסיון התיש אותו ובסופו של דבר גרם לו לשקוע בתרדמת.
הוא התעורר על מיטה בחדר לבן וריק, הוא היה מבולבל ולא הבין איך הגיע לשם. לצדו היה איש שהיה לבוש בלבוש צבאי ונראה בהול. "מה… מה קורה כאן?" הוא שאל את האיש. "אתה חלמת." ענה האיש, "קום!" האיש נחפז לעזור לו לקום מהמיטה, "אנחנו חייבים להסתלק מכאן!" ג'ונס, אם זה היה שמו האמתי, ניסה לקום מהמיטה וללכת אחרי האיש, אך הוא מעד ונפל אל הרצפה, הוא לא היה מסוגל ללכת, שרירי רגליו היו מנוונים ולא יכלו לשאת את משקל גופו. האיש בלבוש הצבאי הרים את ג'ונס על רגליו ועזר לו ללכת, הם התקדמו אל עבר היציאה מהחדר כשהאיש תומך בג'ונס ומרים אותו כאילו היה פצוע ברגלו וג'ונס פוסע בצליעה כשהאיש אוחז בו מצדו. "איפה אנחנו?" שאל ג'ונס. "זהו מתקן ניסויים צבאי." ענה האיש, "הם שומרים אותך כאן בהרדמה מתמדת." הם המשיכו להתקדם במסדרונות המתקן, מדי פעם נראתה גופתו של שומר מת, מוטלת על הרצפה, או קיר שקרס תחת הלחץ של פיצוץ. "מה קרה כאן?" שאל ג'ונס תוך שהסתכל בחטף באחת הגופות. "אנחנו מחלצים אותך." ענה האיש שנשא את ג'ונס. "מי זה אנחנו?" שאל ג'ונס בהטעמה, "ומה קורה כאן? למה אתם מחלצים אותי?" הוא שאל בבלבול. "אין זמן לשאלות עכשיו," ענה האיש, "אנחנו צריכים להסתלק מכאן לפני שהם יזמינו תגבורת! תקבל את כול התשובות ברגע שנגיע למקום בטוח." הם יצאו מהמתקן והחלו להתקדם אל עבר מסוק שניצב מחוץ למתקן והמתין להמראה. לפתע המסוק התפוצץ. ג'ונס והאיש שחילץ אותו הושלכו לאחור מכוח ההדף של הפיצוץ, "הם כאן!" צעק האיש, "שכב על הקרקע, אל תזוז!" הוא צעק אל ג'ונס, מתעלם מהעובדה שג'ונס לא היה מסוגל לזוז לבד. האיש שלף את האקדח שהיה בנרתיק הצמוד לירכו, הוא ניסה לכוון את הנשק אל עבר התוקפים, אך אף אחד מהם לא נראה באופק. נשמעה יריית רובה צלף ממרחק וכדור חדר את ראשו של האיש. את הירייה הבאה ג'ונס כבר לא יכל לשמוע, הכדור עבר דרך ראשו שלו.
הוא התעורר שוב, הפעם הכול מסביבו היה חשוך, הוא לא יכל לראות דבר, אבל באופן מוזר, כשהביט על ידיו או על כל חלק אחר מגופו, הוא היה יכול לראות אותם בבירור והוא הרגיש את המשטח שעליו עמד באופן מוחשי, למרות שלא יכל לראות אותו, וכול מה שראה כשהביט כלפי מטה, אל עבר המשטח, אם כך אפשר לקרוא לו, היה ההשתקפות שלו עצמו. הוא הרגיש שמישהו, או משהו נמצא אתו, איפה שהוא לא היה…
"שלום, מר ג'ונס." הוא שמע קול מדבר אליו, "אני מניח שאחרי כול מה שעברת, מגיע לך לדעת מה באמת קורה…" הקול היה עמוק, הוא לא היה נשמע לא גברי ולא נשי.
"ובכן, מה קורה כאן?" שאל ג'ונס.
"אנחנו צריכים אותך…" ענה הקול.
"מי אתם? מה אתם רוצים ממני?"
"לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל אני מניח שאספר לך…" ענה הקול בנימה קרה וחסרת רגש, "אנחנו ישויות ששולטות בבני האדם באמצעות עיצוב החלומות שלהם, אנחנו נקראים 'מורפיוס', ואתם, בני האדם מעניקים לנו כוח, עם חוסר הידיעה שלכם. כשאתם שקועים בחלום, לא מודעים למציאות האמתית, אנחנו משגשגים… יש הרבה מאתנו וכול אחד שולט בבני אדם משלו. אתה היית שייך לי, עד לא מזמן, אבל מישהו אחר החליט להשתלט עליך, לקחת אותך ממני, הוא שתל בך את שני החלומות הראשונים כדי להעיר אותך אל החלום השלישי והאחרון שחלמת במצב בו יהיה לו קל להשתלט עליך ולגרום לך ללכת אתו, אבל אני גרמתי לזה להיפסק, לקחתי שליטה על החלום השלישי והבאתי אותך להתעורר אל החלום הזה, זהו החלום הרביעי שלך. בעצם זה תלוי איך אתה מסתכל על זה… אם סופרים, זה כבר החלום השלוש מאות וחמש עשרה בסך הכול…"
"ומה עכשיו?" שאל ג'ונס.
"עכשיו יש לך הבחירה…" אמר הקול חסר הרגש, "אני עדיין רוצה אותך בשליטתי, אבל עכשיו אתה כבר לא חסר מודעות למציאות, לצערי אתה נמצא במצב שלא מעניק לי שום כוח… אבל נוכל לתקן את זה, אם רק תבחר להירדם שוב, תתעורר בתור אדם עשיר ומאושר ולא תזכור דבר מכול מה שקרה. שנינו נהיה מרוצים, אתה תזכה לחיות חיים טובים, ואני אקבל את האדם הלא מודע שלי בחזרה, ואתו, את כוח שהוא מקנה לי…"
"ומה אם אסרב להצעתך?"
"תישאר במצב בו אתה נתון עכשיו, מודע למציאות…"