חיים של נערה מתבגרת…ואיש זאב :) פרק 1

"גייל" קראה ניל,אך כהרגלי התעלמתי ממנה.
"גיילי?" תחבתי את האוזניות לאוזניי והגברתי את הווליום,לא היה לי כוח לפקודות שלה.כל חיי קיבלתי פקודות,תחילה מההורים שלי,אחר כך מהמורים שלי ובסופו של דבר מניל,ניל היא אחותי הגדולה,היא מבוגרת ממני בשש שנים ולפעמים היא חושבת שהיא אמא שלי.
"אביגיל אורדר,זאת הפעם האחרונה שאני קוראת בשמך ואת לא עונה לי." היא תלשה את האוזניות שלי והביטה בי בזעם.
"מה הבעיה שלך ניל?" צעקתי עליה וזה רק ארגיז אותה יותר.
"איפה היית אתמול בלילה?" היא שאלה,ידיה על מותניה ומבטה נעוץ בעיניי.
"הייתי איפה שהייתי,מה זה משנה עכשיו."
"כשאני שואלת שאלה,אני מצפה לתשובה…" היא דיברה ברוגע למרות שממש לא הייתה רגועה,וגם אני לא ."היית עם בחור שאת לא מכירה,קוראים לו הארי.הוא איש זאב,נפגשנו במקרה ביער,את לא יודעת את זה אבל רוב הזמן שאני אומרת לך שאני עם חברות אני בורחת ליער כי אין לי כוח להיות בבית ולראות אותך כל היום!" היא ממש אבל ממש לא ציפתה לתשובה הזאת.
"את יודעת שאני לא אוהבת שאת ממציאה סיפורים גייל,אז בבקשה ממך תגידי לי איפה היית ונסיים עם זה." ידעתי שהיא לא תאמין לזה,מי היה מאמין לזה.
"היית עם ונוס ועם קים במסיבה ואחר כך הלכתי לישון אצל קים." האמת שאת הסיפור הזה אני המצאתי.

כמה חודשים קודם לכן…

"ראית את התלמידים החדשים?" שואלת קים בזמן שוונוס מורחת לה לק בצבע ורוד זוהר,
אדם שלא מכיר אותנו יכול לחשוב שאנחנו חבורה של בנות מפונקות שכולם מעריצים (מלכות השכבה) מה שנכון לגבי קים,היא האחיינית של מנהל בית הספר,היא הראשונה שיודעת הכל,יש לה אולי שלוש מאות זוגות נעליים ושיער בלונדיני שכולן היו רוצות,והיא גם רכלנית וממש מפחידה לפעמים .ונוס לעומתה היא בחורה עדינה ושברירית,היא הזנב של קים,היא הולכת אחריה לכל מקום ועושה כל מה שהיא מבקשת ממנה,והיא ממש אבל ממש יפה.
ויש גם אותי כמובן,אני אביגיל אורדר,אתם יכולים לקרוא לי גייל ואם תשאלו אותי אני אגיד לכם שאין לי מושג מה אני עושה כאן.
"כן,יש שם כמה ממש חתיכים." עונה ינוס."מאיפה הם?" היא שואלת,וכמובן שקים יודעת,הרי היא תמיד מה קורה בבית הספר לפני כולם.
"הם מקנדה,אני חושבת,כולם בני משפחה,הם עברו לכאן לא מזמן ושנים מהם הולכים ללמוד בשכבה שלנו." עונה לה קים בהתלהבות יתר.
"כמה הם?" אני שואלת.
"ארבעה אחים שני בני דודים".
"וכולם בחורים?" שואלת ונוס בשובבות ואני יודעת כבר מה עובר לה בראש.
"לצערנו לא,הם שלוש בנים ושלוש בנות.".

אחרי יום הלימודים אני הולכת ליער שבקצה העיירה שלנו,אני אוהבת לבוא לכאן ולחשוב על הכל,אף אחד לא יודעה שאני באה לכאן,אפילו לא אחותי,היא חושבת שאני עם החברות שלי למרות שאת רוב הזמן שאחרי שעות הלימודים אני מעבירה כאן,לבד.אני אוהבת את זה,את השקט והרוגע של היער הקטן והבודד הזה,
אני מטיילת לי בין העצים,פוסעת בדממה בין ענפי השיחים ומגיעה לקרחת היער הקטנה,בדרך כלל אין כאן איש,אף אחד לא מכיר את המקום הזה חוץ ממני,אבל היום יושב שם נער ובידו פנקס ועט,
אני פוסעת בשקט בשקט,לא רוצה שיבחין בי.אני מתחילה לחזור לאחור ואז הוא מדבר.
"את לא צריכה ללכת" הוא קם ונעמד לצידי.
"זה בסדר" אני עונה לו "אני הולכת."
"גם אני הולך" הוא אומר,עיניו החומות בוחנות אותי,מנסות לראות מה הצעד הבא שלי,אני מרגישה את זה,הוא כמו חיית יער שניצבת בפני משהו לא מוכר,הוא לא זז,אני מחליטה ללכת,אין לי כוח לזה.
"ביי" אני אומרת ומתחילה לחזור בחזרה אבל אז אני מסתובבת לרגע,אני לא יודעת למה.אבל כשאני מביטה לאחור הוא כבר לא שם ומבין העצים אני רואה זנב.אני בטח מדמיינת.