חיזיונות ובתי יתומים – פרק 6 לא יכול להיות

"בואי, סיילו קוראת לך פנימה, ארוחת בוקר." ראיתי בעיניה חשש, כאילו שהיא חוששת שאני אכעס עליה בגלל השרשרת.
"אוקי תודה." אמרתי "אבל בבקשה פעם הבאה אל תיגעי בשרשרת." אמרתי וקרצתי אליה.
"אוקי, מצטערת." אמרה ורצה פנימה. קמתי ורצתי אחריה פנימה. ואז קרה הדבר הכי מוזר בעולם.
ראיתי את הבן אדם שהחיים שלו בתוך השרשרת שלי.

לא, לא, לא, לא!!!
זה לא יכול להיות. זה לא יכול לקרות לי.
אסור לזה בשום פנים לקרות לי!!
פשוט ידעתי שזה היה טעות לקום היום בבוקר. הבטתי בעיניו. הם היו ירוקות כמו הים. שיער חום עמוק כמו צבע הגזע של עץ התפוח העתיק שבגינה. הוא הסתכל עלי במבט המום, ואני חוששת שהבטתי בו במבט כמעט זהה לחלוטין. התעשתי וחילצתי את עצמי מההבעה המבוהלת שלי.
"א-אני כבר באה" אמרתי והסתובבתי לכיוון החדר. נכנסתי לחדרי וניגשתי ישר לפאלפון שלי. התקשרתי לאבי.
"זה דחוף?! הנשמות פה משג-" שאל אבי אבל קטעתי אותו באמצע.
"כן ברור שזה דחוף!! למה אתה חושב שאני מתקשרת עליך לכול להרוחות?!" צרחתי בלחש לתוך הפאלפון.
"נו מה?! אני עסוק נורא ויש פה המון רוחות ש-" אמר אבי אבל שוב קטעתי אותו באמצע.
"אתה מוכן לשתוק?!" שאלתי.
"כן מצטער."
"טוב אתה זוכר שאמרתה לי שיכול להיות שאני אפגוש משהו שהחיים שלו בתוך השרשרת שלי?!"
"נו כן." אמר בשלווה.
"ואני פשוט אדע שזה הוא?"
"נו כן!." אמר בקול הרבה הרבה הרבה פחות שליו.
"אז פגשתי אותו!!!!!" אמרתי בצעקה-לחישה.
"אז מה?!"
"מה אז מה?!" התעצבנתי.
"מה אני יעשה?! ירקוד לך בחלום וישמור עליו?! מה יש לי לעשות?!" השיב בעצבים.
"אבל אבא!! אין לי מוסג מה לעשות!! הוא חבר ממש טוב פה של כולם ו—"
"מה אני יעשה?! עם תהרגי אותו זה הגורל שלו ממילה!" אמר בעצבים בצעקות
"תראי, אני לא יכול לעשות כלום עם זה, את רוצה לצאת מהבית יתומים?" אמר בכול מאופק יותר.
"לא." השבתי. לא רציתי לצאת מהבית יתומים, טוב לי פה. אני מרגישה כאלו יש לי משפחה, למרות שהם לא המשפחה האמתית שלי. לא הרגשתי ככה מאז התקופה עם אמא שלי…..
"טוב אני יכול לחזור לעבודה שלי? אני עסוק." החזיר אותי אבי למציאות.
"טוב ביי אבא, ואני…אני אוהבת אותך, בערך." אמרתי בלחישה, הרגשתי בודדת יותר מאי פעם..
"ביי ביתי." אמר וניתק. שמעתי את החיוך בקולו.
חזרתי לכולם. הסתבר שקוראים לו סיימון, הוא די נחמד. אבל הוא גם מתרחק ממני כאלו הוא יודע משהו. העליתי רעיון בראש שגם הוא אולי הבן של השטן, אבל מחקתי אותו מהר מראשי. הוא היה אמור להיות יתום, וגם החיים שלו היו אמורים להיות שמורים בצמיד של אבא. צמיד רגל. זה קצת מגעיל כשחושבים על זה.
הימים עברו. ימים, שבועות, חודשים. הגיע היום בו החיים שלי נחרבו. היום שאימי מתה. היום שאבי הגיע. יום ההולדת שלי. בבוקר ה9.3 לו התאפקתי יותר. הוצאתי את התמונה האחרונה שלי עם אמא שלי לפני שנפטרה. זה היה בבוקר של ה9.3. פול צילם אותי ואת אמא שלי על הספה קצת יותר משעה לפני שאבי הגיע. הסתכלתי בתמונה וזלגו לי דמעות מעייני. לא שמתי לב שסיימון נכנס.
"היי סול אמרו לי לקרוא לך לארוח-" החל לומר אך הפסיק באמצע. "למה את בוכה?"
שאל והתיישב על הרצפה מולי.
"היום זה היום." אמרתי.
"איזה יום?" אמר בבילבול.
"היום אמא שלי מתה, לפני 8 שנים בערך." הסברתי.
"אוי, אני מצטער, לא ידעתי."
"זה בסדר לא היה לך איך לדעת." השבתי.
הוא קם והתיישב לידי. הוא הביט בתמונה.
"זאת אמא שלך?" שאל.
"כן." השבתי.
"היא יפיפייה." אמר.
"היא הייתה יפיפייה." תיקנתי.
"איך זה קרה?" שאל בהיסוס.
"ביום ההולדת ה-6 שלי אמא שלי אפתה עוגה ושחכה להוציא אותה. כל מי שהיה בבית מת. רק אני נשארתי." שיקרתי. איך אפשר להסביר בכלל?
"רגע היום יום ההולדת שלך?" שאל. הנהנתי בראשי.
"מזל טוב." אמר בחיוך. החזרתי לו חיוך.
"בואי לאכול, החיים יותר יפים על בטן מלאה." אמר ותפח לעצמו על הבטן. צחקקתי והוא חייך.
הוא קם והושיט לי את ידו. "בואי." אחזתי בידו, ומיזה חודשים רבים, לא הרגשתי בודדה כל כך.