חיה הסודים של בלאקם רוס-פרק 2-ספינת השדים

פאנג
הכאב, הכאב בלתי נסבל. אך אני שורד אותו, רוס, אחרי כל השנים האלו ברור שלא תזכור אותי, נעלמתי לה ככה, אי אפשר להתווכח עם זה. אני זוכר איך הגעתי לכאן, לספינה המקוללת הזאת, ספינת השדים. באותה תקופה לא זכרתי את שמי, לקח לי זמן לעלות לדרגת סגן. נלחמתי, שרדתי, הרסתי והשמדתי. ניסיתי לברוח, כמעט נשרפתי, כעת עורי חיוור, חיוור כחרסינה. הפכתי לשד, טוב, אני מזמן שד, רוצה לצאת מהמקום המקולל הזה. הכאב מהדהד בכל פינה, תזהרו. חלפתי על פני אחד השדים אשר ניצל אותי בהצטרפותי לכאן, הייתי תמים, תמים יותר מדלעת. כשהגעתי לדרגת סגן, האדון הרשה לי לצאת פעם בכמה חודשים, ידעתי שהיום הזה, זה היום שרוס תתחיל לראות דברים. היא לא שדה, שטנית, או מלאכית. היא נפילה, קיבלתי את כל המידע הזה עליה בארכיון, רוס בלאקם, הנפילה הראשונה. פניתי לעבר הפולטר, "פאנג אוסגר, סגן, מקום, תיכון ג´ורג´יה." אמרתי, על הפולטר הופיע מסך, מסך של התיכון. רצתי בשיא המהירות לשם, ברגעים הראשונים שאתה עובר בפולטר; הוא הופך אותך לבלתי נראה. שומעים אותך אבל לא רואים אותך בהתחלה הסתנוורתי מאור השמש, אך רצתי במהירות לכיתתה של רוס. ´למה דווקא היום?´ שאלתי את עצמי בפתאמיות, ´אני לא יכול לספר לה את האמת בבת אחת.´ המשכתי לרוץ, הדלת הייתה פתוחה אז לא הייתה לי בעיה לחמוק פנימה. ראיתי שהיא עסוקה במחשבות "כדור הארץ לרוס," לחשתי, מה שגרם לה להסתובב. במזל הייתי מוסווה. הצלצול של הפסקה הכה באוזניהם של הילדים ורעש והמולה נוצר מסביב כולם, הרגשתי את העקצוצים עוד כמה שניות היא תראה אותי. פסעתי במהירות לעבר הקבל בנסיון להשתלב(הנסיון לא כל כך הצליח, כי כמה נערים בני שבעה עשר, דחפו אותי וצעקו קללה), עמדתי באמצע הדרך, ידעתי שהיא שקועה במחשבות. לכן נתתי לה להתנגש בי, "הי, את בסדר?" שאלתי,
"כ… כן," היא ענתה בשביל להסתיר את הכאב, אני יודע זאת, אני מרגיש בכאבם של אנשים, אבל כאבם של נפילים חזק עוד יותר. "אל תבקשי עזרה מאף אחד, הסודות האפלים מכל, יוצאים מהסיוטים האפלים מכל." אמרתי לה, ולפני ששמה לב; נעלמתי וחזרתי לספינה, הזהרתי אותה. אני יודע שאפגוש אותה בעתיד. ´בהצלחה רוס.´ חשבתי, ´בהצלחה לי.´ אני השומר שלה, אסור לי לאכזב.