חזרה ללבן – פרק 1

חזרה ללבן – פרק ראשון

ירדנו מהמטוס,יצאנו מתוך דלת המטוס אל תוך שדה התעופה על ידי "שרוול" שחובר למטוס.
"וואו" חשבתי לעצמי. "אפילו השדה תעופה נראה פתאום אחר".
חיכינו למונית,הכל היה כלכך מוזר,אנשים צוחקים בוכים,נכנסים לשדה תעופה עם בלונים צבעונים וגדולים,מזוודות,תיקים,דיילות,אנשים הכל בצבע כלכך שונה,הכל כלכך מוזר.
הסתחררתי,הכל היה נראה שחור כלכך הרבה בלגן בראש שלי.
יותר מידי שינויים,פשוט הסתכלתי על הרצפה והרגשתי שאני נופלת במין וואקום שכזה,העיינים שלי נסגרו.
"תתרחקו ממנה!!" , "לא להצתופף,תנו לה לנשום" , "מה קרה?".
צעקות צעקות צעקות,אני פותחת את עייני עם אנשים לא מוכרים,
אנשים עם בגדים אדומים ולבנים,ניחשתי שאלה הפרמידיקים ממגן דויד אדום,אנשים שאני לא מכירה עמדו שם אפילו וכל מה שרציתי זה לחזור לשדה תעופה ולטוס חזרה.
חיפשתי בעיניי את הורי ואחיי,התחלתי לבכות ,נכנסתי ללחץ,
עדיין על הרצפה חסרת עונים לא יודעת איך להגיב ,הסתכלתי ימינה וראיתי את המשפחה שלי,
הושטי יד אבל כל כך מהר הרימו אותי לאמבולנס עם אמא ואבא ואחיי נסעו לבית החולים במונית.
כל הלחץ הזה,רק התעלפתי,כמו כל אחד שמגיע לישראל וחוטף איזה הלם תרבות קטן מהשינוי.

אני רובי,בת 15 עוד מעט.
שיערי חום בהיר,עיניי גדולות וחומות,עורי שחום וכהה יחסית,רזה (מידי לפחות ממה שאמא אומרת לי תמיד) כשהייתי בת 11 ההורים שלי החליטו שאנחנו עוברים להודו בלי הודעה מוקדמת,בלי יותר מידי התראות.
שמחתי,כי לא היו לי הרבה חברים בבית ספר,למרות שלא ידעתי דבר על הודו ועל התרבות שם,העזתי לטוס ולנסות.
החודש הראשון היה קשה אבל נחמד,הגענו לבית גדול,עם בריכה עגולה ועיצוב הודי ברור,מרפסת גדולה וגינת ירקות שופעת,היינו מהמעמד הגבוה,לפחות ככה הם החשיבו אותנו..
בתוך חודשיים הכרתי את החברים שלי,את מאלה ילדה מדהימה עם אופי שובבי,אוהבת להתפרע,לבלות,להנות,אוהבת בנים.
את אניל חברי הטוב ביותר,עם הלב הכי טוב בעולם והמראה הכי מדהים בעולם,אנשים חושבים שאני רוצה אותו או משהו,אבל באמת שלא,אני פשוט פתוחה איתו.
וגם את קתרין,אריאנה,שובאל ועוד הרבה אנשים שהיו לא המרכזיים בחיי אבל היו חברים שלי גם.
למדתי בבית ספר מדהים וגדול,של האנשים החשובים,הילדים של האנשי עסקים,העשירים,והמצליחים.
הלימודים שם לא היו קשים בכלל,הרגשתי בטוחה,הייתי טובה בכל המקצועות,אנשים אהבו אותי.
יש לי שניי אחים תאומים , יש להם צבע שיער שטני שאותו קיבלו מאמא,יש להם עיניים כמו שלי והם יפיפיים, בן ובת שניהם גדולים ממני בשנה.
אופל – הבת, ובר- הבן.
אני לא הכי קשורה אליהם אבל הם חשובים לי מאוד.
אמא שלי צרפתייה אירופאית ,ואני יכולה לדבר איתה אבל בעיקר לריב,היא לא מבינה אותי מספיק.
אבא מרוקאי,אני יותר דומה לאבא,ואבא שלי הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם ואני יכולה להיות פתוחה איתו לגביי הכל.
הודו הייתה החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים,זכיתי הלכיר כלכך הרבה אנשים ותרבות,השפה נקלטה לי..אפילו חזרתי עם מבטא הודי מדוקלם.
הכניסה ישראל חזרה הייתה מטלטלת ובכלל האנשים שם היו כלכך שונים.
אבל מי בכלל ציפה שאחרי 4 שנים ההורים שלי יחליטו שנמאס ויוותרו על הכל.