חזקה ~פרק 1~

איכשהו, כשאתה חושב שהכל נכון, תמיד יהיה מישהו שיערער לך את הביטחון. לאנשים קשה לראות בני אדם בטוחים, זה מערער להם את הביטחון. כן, גם אני הייתי מאותם אנשים בטוחים בעצמם שגרמו להם לחשוב שהם טועים. ובגדול. אל תצפו שאחרי שערערו לבן אדם את הביטחון בצורה כזאת הוא יחזור להאמין בדברים באמונה שלמה. אני חייה במצב, שאני לא יודעת אם אוכל להישאר שפויה. אם מישהו היה מאמין לי, זה היה קצת יותר קל, למדתי משהו בחיים, אל תאמר למישהו דברים שלא נשמעים לו אמינים, או לא הגיוניים, עבור מישהו שלא חווה את זה מיימיו. זה קשה להבין בני אדם שעוברים משהו, רוב הזמן, אם הם לא עברו זאת בעצמם. אנשים יודעים יפה מאוד לשפוט ולחשוב שהם מבינים בהכל כאשר הם לא חוו את הסבל על בשרם העדין כל כך, שאני לא אתפלא אם הם בכלל לא יודעים מזה סבל. זה קשה, אני יודעת את זה כי אני חוויתי את זה בעצמי. כל יום. כל שעה. כל דקה. כל הקרובים שלך, החברים שלך, כל מי שאי פעם הכיר אותך או לא, אחרי שהוא שמע על זה, הוא לא האמין שמשהו מכל זה יכול להיאמר על ידי אדם שפוי וצלול בדעתו. אני הייתי שפויה ועדיין שפויה וצלולה, ויותר מזה, דוברת אמת ומאמינה בה, אחרי כל מה שאתה חווה במקום הזה, הביטחון שלך נהרס,אבל אני? מגכחת בנתיים על אותם אנשים שגרמו לי להיכנס למצב הזה וחושבים שאיבדתי תקווה. שיחשבו, אני יודעת במה אני מאמינה. תקווה זה לא הרבה, אבל זה הכרחי בשביל לדבוק במטרה שהצבת לעצמך. בסופו של יום, החזקים, הם האנשים עם התקווה. אני חזקה. נו אז מה אם הם לא מאמינים בזה? כל עוד אני מאמינה בזה אף אחד לא ישבור אותי. ״מיס ג׳ונסון את מוכנה?״ האחות עמדה מאחורי, הפסקתי להיבהל מההופעות הפתאומיות שלהם הסתובבתי באיטיות במבט רצחני בעיני ״אמרתי, ואני יאמר שוב אם יש בכך צורך, אני לא מתכוונת ללכת לטיפולים הפסיכיאטרים שלכם עוד פעם אחת, ואני מבקשת שוב שתשחררו אותי. אני לא משוגעת, לא הייתי ולא אהיה, מוסד לחולי נפש זה לא עבורי, אני לא מוכנה לשהות פה עוד דקה בטיפולים שלכם שמטגנים לי את המוח זה לא טיפול שאני צריכה כי שפויה לגמרי אז בבקשה תשחררו אותי אני לא אבקש שוב״ בנינו? זה כבר שבוע ככה הנאומים האלה, שום דבר לא מזיז להם הם לא שמים לב לזה שאני שפויה ולא חולת נפש. נמאס לי מהחלוק הלבן הזה שהתחת שלי מבצבץ מתוכו. אני ניראת סהרורית, עיניים נפוחות מדמעות כל לילה עד לשנייה שאני נרדמת מרוב תסכול, והעיגולים השחורים שמסביב לעיני לא תורמים. שערי סתור ואני כבר לא מזהה את הבבואה שלי במראה, האמת שאין מראות נורמליות כאן המראה היחידה שיש היא קטנה וסדוקה לגמרי בשרותים שאפילו כלב לא היה נכנס לשם מרצון. ״תקשיבי מיס, אני יאמר שוב פעם, זה לא התפקיד שלי להסביר לך את המצב הנוכחי, יש לך עכשיו שיחה עם הפסיכיאטר, האם חלה התקדמות במצבך הבריאותי״ סוף סוף אני אוכל לדבר עם האדם שהחליט להכניס אותי למקום המטורף הזה שמכניסים אותך אליו לא על מנת להשתקם אלא על מנת לדכא כל סממן חיים נורמלי שפועם בך. הגענו לחדר של הפסיכיאטר בדיוק יצאה משם אישה גבוהה שאם היא לא הייתה יוצאת מחדר של פסיכיאטר הייתי בטוחה שהיא איזה דוגמנית שרבה עם המנהל שלה. היא יצאה בצרחות מקפיאות דם שכשאתה נמצא במקום הזה שבוע זה די והותר זמן כדי להפסיק להיבהל מדברים כאלה. החדר היה לבן כולו עם כיסא ושולחן בלבד ועוד כיסא עבור האדם שישב מאחורי השולחן. שוב פעם חדר לבן, לא ראיתי צבע אחר מלבד לבן, לבן נטרלי ונקי בלבד. ״הממ, מיס ג׳ונסון?״ הדלת נטרקה מאחורי והאחות כבר לא נכחה שם. ״מיס ג׳ונסון?״ התקתי את מבטי מהדלת הסגורה, והסתובבתי להביט באדם שדיבר. גבר בשנות ה40 לחייו קירח ועם שפם בלבד. לבש חלוק לבן עם כיס צדדי שמימנו ביצבצו עטים. הוא הניח את ידיו על השולחן באופן סמכותי ושילב את אצבעותיו והביט בי, ״כן אני מיס ג׳ונסון. יהיה נחמד אם תקראו לי בשם קצת פחות סמכותי״ הוא חייך חיוך שבקושי ניתן להבחין בו ״אוקיי אז איך תרצי שניקרא לך?״ הבטתי בו בהפתעה, הוא היה הראשון שהקשיב לדעה שלי ובאמת שאל אותי. ״ריזון, שמי הוא ריזון. תודה ששאלת״ אמרתי בנימה צינית. ״אז ריזון את מוכנה בבקשה להתיישב מולי?״ פסעתי צעדים מהוססים קדימה והתיישבתי במקום הפנוי מול השולחן ״אז ספרי לי ריזון, את יודעת אולי למה את נמצאת כאן?״ הרהרתי, הכנתי כל השבוע בראש את הנאום להטיח בפניו, שיבין שאני בכלל לא שייכת לכאן, ופתאום, כשיש לי הזדמנות שכחתי כל מה שרציתי לומר. ״אני לא יודעת״ אמרתי לבסוף. זו לא סטייה גמורה מהנאום, אבל זה לא בדיוק מה שתכננתי לומר ״אז תני לי להאיר את ענייך ריזון, את סיפרת להורייך שאת רואה חזיינות, שומעת קולות מדברת עם אנשים שאף אחד לא יכול בדיוק לראות ומה שאת חושבת בחוסר מודע קורה במציאות, עכשיו הורייך רוצים רק בטובתך ועל מנת לעזור לך לצאת מהבלבול הזה, ולכן את פה״ הבטתי בו מזועזעת ״לעזור לי?! אם הם היו רוצים לעזור לי הם היו מקשיבים ומנסים להבין שאני לא כמוכם ורואה דברים שאתם לא רואים. זה שאתם לא רואים מה שאני רואה לא אומר שאני הוזה, אני יודעת מה ראיתי או שמעתי או חשבתי״ צרחתי בכעס גובר ״ריזון תנשמי עמוק את רוצה שאני אקרא לאחות שתיתן לך חומר מרגיע?״ ״ממש לא, אולי דיי להרדים אותי עם תרופות ולסמם אותי לגמרי? אני בקושי מספיקה לחשוב פעמיים ואני כבר לא זוכרת מה קרה״