חזקה ~פרק שני~

״אז ריזון תנשמי עמוק דבר לא קרה פה מעולם אם תחליטי שאת נרגעת״ איום. שוב פעם מאיימים עלייך על מנת שתירגע. איך אפשר לחשוב בהיגיון אם אתה מפחד להביע את דעתך שמא מישהו יתקוף אותך מאחור עם סם הרדמה. ״מה אתם רוצים מימני? אתם מוכנים לחשוב בהיגיון? אני ניראת לכם אחת משוגעת?״ אמרתי ותהיתי כמה לא הגיוני זה נישמע אחרי כל הדברים שהוא הטיח בפני שמצביעים לא אחרת מלבד על בעייות נפשיות קשות או על דמיון מפותח, אבל אני משערת שהוא קלט שעברתי את הילדות על מנת להאמין שזה דימיון. ״תשמעי, את לא יושבת מולי על מנת להחליט אם יש לך בעיות נפשיות או לא, את נצמאת פה כדי לעזור לך ביחד איתך להעביר את הבילבול והדמיון המפותח שלך נקרא לזה כך״ כנראה הוא לא יודע בדיוק מה הגיל שלי, גיכחתי לעצמי ״ריזון את בסדר?״ הבנתי שכרגע חתמתי על מסמך לא כתוב שמראה שאני משוגעת. ״כן, אני בסדר.״ הבטתי על ידיו דבר מה משך אותי להביט באצבעותיו המשולבות. בקע מהן אור קלוש ביותר שבקושי ניראה עם האור מהנורה המסנוורת שמעלי. האור היה לבן ונעים שנראה שמלטף את אצבעותיו. שמתי לב מזווית עיני שהוא מביט בי, הצבעתי על אצבעותיו והברמתי את ראשי להביט בו, הוא הוריד את ראשו והתבונן באצבעותיו. לרגע הוא הביט באצבעותיו למשך דקה ארוכה מנסה להבין על מה הוא מסתכל ושניה לאחר מכן שררנו בחשכה. עיני ניסו להסתגל לחשכה במאמץ כושל. התחלתי להזיע בכפות ידי מהמתח הגובר, יש לי פחד ילדות מהחושך כאשר אבי לקח אותי בכח ונעל אותי בחדר השרותים הקטנטן שבקושי הספיק לאדם אחד להיכנס אך ורק בישיבה. ניגבתי את ידי על החלוק שלבשתי שכאשר יצנו מהחדר נתנה לי האחות סוף סוף ללבוש מכנס נורמלי שכיסה את החלק האחורי של גופי. בזמן שאני יושבת בחשכה לפתע משום מקום בקע אור לבן מסנוור כיאלו יישרת מבט אל השמש. לא יכלתי להביט בדבר הזוהר שאל מולי והבטתי ימינה. האור ירד במקצת ושבתי להביט באור הזוהר אל מולי, ראיתי את הפסיכיאטר שישב עד עכשיו מולי מביט בי עם עיניים פעורות ופה פעור גם כן ואור שבוקע מהן. ידיו שמוטות לאחור ורק פיו נע באיטיות. ״היום, בעוד שבוע ימים, זה יקרה, תתכונני זה הולך להיות קשה ומלא דם, את השלישית בתור, אנחנו כבר בשני, אין לך דרך לברוח מזה אנחנו נגיע אלייך ונמצא אותך זה יארך הרבה זמן, תתכונני, זה יקרה בקרוב״ האור שבקע מהפסיכיאטר כבה והאור שמעלי שב והאיר את החדר. מצמצתי כמה פעמים בעיני והבטתי, למולי שכב הפסיכיאטר ללא ניע שרוע על השולחן מדמם באיטיות משום מקום. קפאתי, ידעתי שיאשימו אותי ברצח שלו, לרגע שכחתי מזה כי ידי בערה כאילו הכנסתי אותה לתנור ללא התראה מוקדמת. הרמתי את ידי והבטתי בה, במפרק ידי היה חרוט בטיפות דם נוטפות את הסיפרה שלוש בצבע אדום ארגמן לוהט. לפטתי את ידי בחוזקה והבטתי בה בבעתה מוחלטת. זה לא יכול להיות. אני הבאה בתור.