חושך

1

חושך.
פתחתי את עיניי.
מצמצתי כמה פעמים וניסיתי להבין מה אני רואה ואיפה אני נמצא, אך החושך היה כביר מדי. עלטה מוחלטת האפילה על הכל.
עיניי הדואבות פעמו, וכאילו דרשו להתרגל אל החושך, לאמץ אותו לחיקן המתנגד. ואני – לא היה לי מושג קלוש מה מתרחש. זה הרגיש כמו חלום אחד ארוך ומסויט.
תחושותיי, היו הדבר היחיד עליו יכולתי לסמוך – קור שחדר לבשרי דרך הרצפה הקפואה. רוח חזקה שהכתה בגבי כשהתרוממתי. כל מכה שלה, מקפיאה אותי עוד ועוד.
צמרמורת עברה בכל גופי, מנסה לסלק ללא הואיל את הקור המטפס החונק. שיניי נקשו, והמקום הזה הדהד את צליל הנקישות הקלוש, היישר בחזרה אל אוזניי הרגישות.
בשעה שהתחלתי לצעוד, החלום השחור שחוויתי עד כה התחיל אט – אט להתחלף בפתיתי מציאות שכיסו את כל טווח ראייתי.
והמציאות הזו לא הייתה טובה יותר מן החושך, מן הבורות העיוורת המבורכת בה שחיתי עד כה.
הסתכלי סביבי וניסיתי לאתר סימן כלשהו לחיים, אבל היה לי ברור, לאחר כמה רגעים, שזהו לא מסוג המקומות בהם מוצאים חיים.
האפלה, מתחברת היטב עם המוות.
המקום הזה, תהא הסיבה אשר תהא, היה המקום אליו מגיעים בסוף. מקום של רוע. מקום בו כל יצור חי נידון למצוא את אובדנו. מקום ארור.
לצערי, הכרתי את המקום הזה יותר מדי טוב.
אבל החשיכה – דווקא חוסר הפרטים שבחשכה – אפשרה לי להבין בדיוק איפה אני נמצא ומה יש מסביבי. ידעתי לזהות את השחור.
כעת משהכרתי את המקום, ידעתי בדיוק לשם מה אני פה – ומהסיבה הזו הייתי חייב להמשיך ללכת.

שלוש שעות, זמן הליכתי.
השילוב של הקור העז עם ההליכה הנוקשה הפכו את רגליי לשני גושי קרח מהלכים. פליאה הציפה אותי – איך אני יכול עוד לסחוב אותם בכלל?
אבל נדמה היה שאפילו לא צעדתי צעד אחד.
הבעיה הייתה נצורה בחושך – הוא היה כה כבד עד שיכולתי לראות רק למרחק מטרים ספורים בלבד, והדבר נתן את ההרגשה של צעידה במסדרון אינסופי, האוצר בתוכו לולאה, שמביאה אותי בדיוק לנקודת ההתחלה בכל פעם מחדש.
אי הידיעה של המרחק שנותר לי ללכת בשילוב עם הקור מוחץ העצמות גרמו לי לרצות להפסיק לחיות. כמה כבר אפשר? האדם מגיע לנקודת שבירה במצבים קיצוניים מהר, ואני כבר הגעתי לשלי.
רציתי, באמת ובתמים למסור את גופי לקור ולחושך, לותר. להפסיק.
אבל ההפך הגמור מזה קרה.
וזה קרה בדיוק אחרי ששמעתי את זה. את צליל ההיכר שלו.
החוש שהם קוראים לו חוש ההישרדות נדלק והחל לתפעל את מוחי. הרגשתי כיצד האדרנלין מציף את גופי ומסמא כל דבר שלא היה חשוב. התחלתי לרוץ במהירות ולא הרגשתי כלל את הכאב שהלם כפטיש על רגליי היחפות והקפואות, וכבר החל לתת את אותותיו בשאר גופי הקופא. ריצתי הפכה יותר ויותר מהירה. הייתי חייב לברוח.
התנשמתי בכבדות ועם כל נשימה סכיני קור פילחו את ריאותי. הבנתי במהרה שבריחה תביא אותי לשום מקום. בריחה אף פעם לא עוזרת. צריך להתמודד. תמיד.
ועם מחשבה זו נעצרתי במקומי, למרות שליבי דפק כאילו מנסה לומר לי להמשיך לרוץ.
אני חייב להגות תוכנית.
ובעוד אני מהרהר, שמעתי את הקול הכול כך מוכר שוב.
קול התנועה הבלתי נסבל שלו, שנייה לפני שהוא תוקף.
הכאב הפתאומי שנבע מההתקפה – התקפה שנתנה לגופי הרגשה של קריעה לגזרים – שיתק אותי לחלוטין. במהירות הרגשתי איך כמעט כל יצר הישרדות שהיה לי נכבה, פרט ליצר שהיה כנראה הקדמון ביותר, הפחד.
גיחכתי כשחשבתי על זה. אין לפחד אלא מהפחד עצמו. אני כמעט בטוח שמי שחשב על המשפט הזה מעולם לא חווה חוויה שכזו. חוויה שמפגישה אותך – אם נדבר במונחי המשפט – עם הפחד עצמו ממש.
זה ששנאתי יותר מכל, האויב, הרוע בהתגלמותו, השטן – לא חשוב בכלל מה השם שלו. הוא היה שם. הוא היה שם והמטרה שלו הייתה לי ברורה – הוא רצה אותי מת. בכל מחיר. הוא היה רעב לדם, הפסיכופת. רעב לרצח.
הרגשתי את הדם זולג ממני כמו מים המתנקזים מחור בבקבוק. הדם נשפך ממני במהירות מחליאה, כאילו גופי לא היה עוד ראוי להכילו, והוא בורח ממני כדי למצוא מקום אחר להתאכסן בו, מקום בו מארחיו יתייחסו אליו ביתר כבוד. לא יאפשרו לו להישפך לחינם. הצד החיובי של המצב הזה, לפחות, היה תחושת החמימות המינימלית שהדם הזורם העניק לי.
הייתי חייב לפעול מהר כדי לא למות, אבל העיניים שמקודם הסתגלו למצב ועזרו לי – עכשיו הפריעו לי. טווח ראייתי היה כמעט אפסי. כל שהצלחתי לראות היה מסך אדום שכיסה את כל כולי. קיללתי אותו על ראייתי הפגומה – וקיללתי שוב כשהבנתי שדווקא שמיעתי לא נפגעה כלל – כי שמעתי אותו שועט לעברי שוב במהירות אדירה.
הייתי חייב לברוח. הייתי חייב לזוז. הייתי חייב לעשות הכול כדי שהדבר הזה לא ייפגע בי. אבל לא יכולתי לברוח. לא יכולתי לזוז. הפחד והכאב שיתקו אותי. בכיתי. לא רציתי למות.
מה שאנשים אומרים הוא לא נכון. כאב חזק לא מושה אותך מתחושת הפחד בה אתה שרוי ואתה לא הופך למן נוקם על שכל מה שהוא רואה בעיניים זה הרג.
במציאות, אתה נשאר בוכה. אתה נשאר על הרצפה כמו כלב מוכה שאין לו מה לעשות חוץ מלחכות כבר למכה הבאה שתגמור אותו.
אבל המכה הזאת לא הגיעה. שכבתי שם, וכלום.

עד שראיתי אותה. אפשר לומר שהיא הייתה ההפך הגמור מהרוצח הזה. היא נקלעה למקום רק בטעות.
ומרוב שהייתה תמימה, היא כלל לא הייתה מודעת לסכנה שטמונה במקום זה.
אבל דווקא בגלל תמימותה, אני נצלתי.
היא רכנה מעליי ונגעה במקום שממנו זרם הדם. כמו בקסם פצעיי נרפאו מהמגע. היא מתחה את גופה ונישקה את שפתיי ברכות, וכמו בקסם נפשי קמה לתחייה.
הייתי חייב להודות לה. אחזתי בזרועה. הרגשתי את עורה. את חמימותו. את לובנו הכה מנוגד למקום זה.
״מי את?״ שאלתי. ״איך קוראים לך?״ כה נואש לדעת. כה נואש להשאיר אותה לצידי. לספוג מחומה. מתומה.
אך היא לא ענתה. רק הסתכלה עליי במן מבט מוזר, חקרני שכזה. היא הסתכלה עליי ודרך מבטה ידעתי לומר – היא לא רואה בי יותר ממכשול בדרך. יותר מאבן מדרכה אותה היא צריכה לעבור, בדרך אל יעדה הלא מוגדר. היא אומנם ריפאה אותי – אבל אין לזה שום קשר עם רגש ארצי.
לא. היא בסך הכל תיירת. עוברת אורח. איזה סוג של תיירת, זאת לא ידעתי. אך כנראה שלעולם לא אדע.
המקום הזה גדול ומלא בפלאים.
לאחר ששחררתי את ידה היא קמה, וכמו בקסם היא הלכה.
נבלעה בחשכה.
מיד התחרטתי על המעשה. לא רציתי שהאחת בעלת הלב הטהור תאבד לנצח. רציתי למצוא אותה ולהודות לה, ואפילו לומר לה עד כמה אני חייב לה על היותה היא. הייתי חייב להגן עלייה. הפעם לא אתן לה ללכת בקלות שכזו. הפעם אשמור עליה, לצידי, למרות שהיעד שלה שונה לחלוטין משלי.
אחרי כמה מטרים אכן מצאתי אותה,
שוכבת, מתה. עיניה היו קרועות לרווחה, היא ללא ספק פחדה בשעה שנרצחה. שלולית הדם שמתחתיה הייתה זהה לשלולית הדם שהותרתי מאחור. הוא השתמש בדיוק באותה שיטת הרג.
קיללתי אותו שוב.
זעמתי בשעה שהבטתי בגופה המת. באופן טרגי, הכוח לו הייתי זקוק כדי להמשיך היה טמון במותה.
הסתכלתי אל תוך עיניה הפקוחות. "אני אמצא אותו, " הבטחתי לה. "אני אנקום בו."
וממש כמו בקסם עיניה הפקוחות נסגרו.

המערכה השנייה. כך הם קוראים לזה.
אדם מובס קשות בקרב הראשון ולקרב השני הוא חוזר כלביאה המזנקת על טרפה, מחסלת אותו בתוך כמה שניות. כך הרגשתי אני.
ולמרות שעוצמתי לא יכולה להשתוות לזאת של הלביאה, התנחמתי בעובדה שכך גם כוחו. הוא משתמש בידיו החשופות בשביל להרוג, משתמש בהן ככלי הרג המפלח את בשרם של קורבנותיו. הוא מפצה על היעדר הכוח שלו בזריזות ומיומנות גדולים לאין שיעור.
ידעתי שעבורו, ההרג זה מרגש. פעולה שכמעט מקנה אושר. משהו עבורו הוא חי. ראיתי את הפרצוף השטני שלו כשהוא ניסה לחסל אותי בעבר. הפרצוף המסופק שלו… העיניים החייזריות שלו השוחרות לדם… למלחמה… לכאוס מוחלט.
אני אדאג לכך שהפעם ההבעה על פניו תהיה שונה לחלוטין.
אבל לא הייתה לי שום אסטרטגיה. רק חיכיתי למכה שלו שתבוא – וברגע שהיא תגיע, אני אכה כנחש, חזק כפליים, אפיל אותו על הרצפה ואנצח.
ובעודי מחכה, התחלתי לחשוב עד כמה חמור המצב שאליו הגעתי. כמה מוזר המצב הזה בו אני נמצא כעת, מחכה לנקמה. כמה תלוש מן המציאות היומיומית.
אבל זו הייתה מחשבה סתמית.
ברגעים כאלו אתה מבין שרוב הדברים הם סתמיים, וששום דבר חשוב פרט למוות עצמו. אם אתה מת – הפסדת. אם אתה חי – ניצחת. ובזה זה מסתכם.
אני עומד להיות בצד המנצח.
אז ראיתי אותו.
לא בעיניים, אלא מתוך תחושה. חשתי שהוא בא. הרגשתי את האוויר רוטט בהתקרבו.
ידעתי איך זה יסתיים. דמיינתי את התרחיש.
הוא התקרב אליי במהירות. תקף מקדימה, אך למעשה זו הייתה הטעיה והתקיפה האמיתית באה מאחור. חזיתי את המהלך. כמו מומחה הסתובבתי אליו רגע לפני ההתקפה האמיתית ותפסתי בגרונו רגע לפני שהוא תפס בשלי.
תפסתי ומחצתי. מחצתי בכל כוח שנאתי וזעמי עד שידיי לא היו אלא ידיי דם. עד שסחטתי ממנו את כל כוח החיים.
חייכתי חיוך מלא סיפוק.
ואז נפלתי ונחבטתי בעוצמה בקרקע הקפואה. לפתע לא רק ידיי היו מגואלות בדם, אלא גם כל גופי – רגליי, בטני, חזי, ראשי, כל מילימטר בגופי דימם.
למעשה התרחיש לא התרחש.
זה נגמר.
הוא ניצח.
אני הפסדתי.
שוב, אותו כאב מוכר תקף אותי.
ידעתי שגופי לא יוכל לשאת זאת עוד, ושאני אמות תוך דקות ספורות. ידעתי שאני גוסס.
סגרתי את עיניי בכוח, ובעזרת כוחות אחרונים הטיתי את ראשי מעלה לשמיים, כבמעין מחווה למוות.
שמעתי אותו שוב.
הוא חג סביבי והתרברב בניצחונו.
לא כעסתי משום מה. אולי כי לא יכולתי לכעוס. הרגשתי שמוחי התחיל לכבות את הכול. אט- אט ראיתי איך הכול מסביבי מחשיך, אפילו יותר מן הסביבה.
ואז חוויתי את הרגש האחרון שלי, צער.
הצטערתי..
הצטערתי שהוא עדיין חי, ושהוא עדיין יעשה את המעשים האלו. הצטערתי שעוד אנשים יירצחו על ידו. הצטערתי על שלא הצלחתי לעצור אותו. הצטערתי על זאת שהצילה אותי ועל חייה המבוזבזים. הצטערתי שככה זה נגמר בחיים שלי.
הצטערתי אפילו עליו, על היצור הזה שכל מה שיש לו בראש זה דם אדם.
כן. הצטערתי על יתוש.

2

פקחתי את עיניי ולא האמנתי.
אני חי.
האויב המושבע שלי ניצח אותי בפעם הקודמת. הוא הרג אותי וצפה בי גוסס עד נשימתי האחרונה, ולא השאיר שום מקום של ספק – אני הייתי נחשב כמת.
אז איך, איך אני חי?
הבטתי בסביבה, והחושך כבר לא היה שם, אך תחושת הקור העזה עדיין שררה. הצטמררתי וקמתי בשקט. ואז הבנתי שיש שם עוד משהו. משהו חדש.
אפלה.
אבל לא האפלה שניתן לראות, אלא איזה שהוא סוג של רוע טהור שאפשר רק להרגיש בנוכחותו. האם הוא הגורם לקור כעת?
לא ידעתי את התשובה, אך הייתי חייב להתרחק מן המקור. מהשורש. הבעיה הייתה שלא ידעתי מאיפה הוא מגיע. נדמה היה שהוא מקיף אותי מכל הכיוונים.
הצטמררתי שוב.
ולפתע היא הייתה שם מולי.
המלאך שלי שהציל אותי בפעם הקודמת. התגלמות הטוב בשלמותו. היא שכבה שם על הרצפה, כמו חפץ דומם.
גם היא נרצחה על ידו. נזכרתי. גם היא, צריכה להיות מתה.
אבל אני הרי חי.
ניגשתי אליה בזהירות, מפחד שכול צעד שלי עלול לשבור את הרצפה ולהפריד בין שנינו, או גרוע יותר – לפגוע בה איכשהו. כשהייתי קרוב אליה ראיתי את פניה, מה שהיה בלתי אפשרי בחושך הכבד.
היא הייתה היצור הכי יפה שראיתי עלי אדמות. עירומה. חשופה. נקייה מכל פגמי עולם זה.
רכנתי לעברה, וראיתי שעיניה עצומות. נגעתי בה קלות, מפחד שמא אני עלול לטמא אותה במגעי. היא פקחה את עיניה והביטה בי.
תחילה בחשש, ואז בסקרנות הולכת וגדלה. עיניה לטשו בי מבטים מלאי תמימות. חום. אהבה. לא הבנתי איך מישהו מסוגל לפגוע באדם שכזה.
"את בסדר? " שאלתי אותה, כי לא היה לי דבר אחר לומר.
פיה נותר סגור. מבטה הפך פתאום לעצבני, וסקר את הסביבה במהירות. היא קמה ומיהרה להתרחק ממני, ואני ידעתי שעוד כמה צעדים והיא תתקרב לאותה האפלה.
קמתי בזריזות, ותפסתי אותה לפני שהספיקה להתרחק. היא זעקה, אך לא שחררתי אותה.
"זה בסדר, " אמרתי לה. "אני בצד שלך! " ואחרי כמה התפתלויות, היא נרגעה.
ואז עמדנו שנינו, והאחיזה שלי בה הפכה בן רגע לחיבוק. הרגשתי יצר קדמון מתעורר בי.
"תודה לך שהצלת אותי… " לחשתי לה ואז נישקתי את אוזנה. ומשם המשכתי לנשק את צווארה, פיה, שדיה, וכל סנטימטר בגופה המושלם. היא לא הביעה שום התנגדות. הנחתי שהיא כלל לא חוותה משהו כזה בעבר.
פשטתי את בגדיי מעלי, והבנתי פתאום שאני לא מרגיש את אותה תחושת קור עז שחנקה אותי. התחושה הזו התחלפה במעין חמימות מוזרה, שהנחתי שהגיעה מפרץ האדרנלין וההורמונים ששטף אותי.
חדרתי אליה במהירות והיא גנחה מכאב. נהניתי מכל רגע. ליטפתי אותה ושיחקתי באיבריה ככל העולה על גופי. בחיים לא הרגשתי הנאה צרופה שכזאת. אבל אז הבטתי בעיניה.
הן היו פעורות מאימה. הבנתי שמה שאני עושה לה הוא שגוי – אסור. אני מחלל אותה. אני חייב להפסיק עם זה ועכשיו.
אבל לא יכולתי להפסיק. זה היה כיף מדי.
כמו אחוז דיבוק, המשכתי.
ואחרי כמה דקות גמרתי בתחושת הקלה. נאנחתי והבטתי בה. היא שכבה שם ולא עשתה כלום.
המבט המפוחד שלה התחיל לעצבן אותי.
ואז מים החלו להציף את המקום. הבטתי בסביבה בבלבול, לא מבין מהיכן המקור. והיא, כך ראיתי, מיהרה לקום. היא מפחדת מהמים האלו. היא מפחדת מהרבה דברים.
זה פתטי. חשבתי לעצמי. אני שונא אנשים פתטיים, וה"מלאך שלי" הייתה כזאת. וזה החליא אותי.
המים זרמו בעוצמה והספיקו להטביע חצי מגופי. התרוממתי והבטתי בה. היא חיפשה נואשות אחר דרך מילוט.
ואז עלה לי הרעיון.
ניגשתי אליה במהירות. כשהיא ראתה את המבט על פניי, היא נבהלה והתחילה לברוח. אך אני הייתי מהיר ממנה.
תוך כמה רגעים, תפסתי אותה תוך כדי ריצה, ושנינו נפלנו על זרם המים. ראשה נחבט בחבטה מעומעמת ברצפה, ואני סובבתי אותה והסתכלתי על פניה העלובות במבט מזלזל. מלאך? חשבתי לעצמי. אין סיכוי. היא לא יותר מיצור עלוב.
ואז דחפתי את ראשה עמוק למים. ראיתי איך היא נאבקת כדי להשתחרר מאחיזתי, נאבקת כדי לברוח מהמים המציפים אותה, חודרים לכל פתח בגופה. איך היא נואשת לגמוע אוויר. ללא הואיל. הייתי חזק ממנה. והחזקים מנצחים, כמו שהאויב שלי לימד אותי.
ואז, רגע לפני שאיבדתי אותה לאפלה, שחררתי את אחיזתי, והיא זינקה מהמים בחדות, משתעלת מים בכמויות. היא הביטה בי, ומבטה שידר כעת תחינה. היא התחננה שאני לא אהרוג אותה.
עלוב.
דחפתי את ראשה בגסות שוב למים, והפעם גם חנקתי אותה בצווארה. היצור הנאלח הזה – אני חייב לחסל אותה, אני חייב למחוק אותה, למחוץ אותה כמו יצור קטן וחסר כל משמעות. שיגרתי את כל המחשבות האלו לזרועותיי, שמחצו חזק את צווארה. ראיתי איך אט – אט שרידי חייה נמוגים, וכיצד היא חודלת מלהיאבק.
ובשניות האלה – בשניות שבין חיים למוות – היא הביטה בי, ומבטה היה, יותר מכל עצוב. היא ריחמה עליי.
ואז המים הפכו שחורים.
וזה פגע בי כמו ברק.
האפלה – האפלה תפסה אותי. האפלה תפסה אותי וגרמה לי להרוג את היצור היחיד שהיה לעזרתי כשאני סבלתי…! שחררתי את ידיי מצווארה באימה, והוצאתי את ראשה מחוץ למים במהירות. הפעם היא לא השתעלה כלל.
"היי! " אמרתי לה וניערתי אותה. אך היא לא הגיבה, וידעתי שהיא כבר מתה.
הזרם כעת היה חזק מאוד. אך הוא לא היה חזק מספיק כדי לשטוף את מה שחשתי באותם רגעים. איך נתתי לאפלה הזאת לנצח אותי? האם אני כזה חלש? ואם כן, אז אני פתטי פי כמה ממנה, שמתה בזרועותיי.
ואז ההבנה חלחלה לתוכי.
רצחתי אותה – בדיוק כמו שהאויב שלי רצח אותי. הפכתי לרוצח, בדיוק כמוהו. הרוע בוצע עליי – וכעת אני מפיץ אותו הלאה, מהווה כלי בכדור השלג הבלתי פוסק.
השלכתי את גופה למים כמעט מתוך רפלקס, מנסה להיפטר ממה שיצרתי. האם הפכתי למפלצת?
והיא נשטפה משם במהירות בזרם השחור, הלאה ממני. ואחרי כמה דקות ראיתי שהזרם נחלש ושכמות המים יורדת בהדרגה.
וכשהמים השחורים נעלמו לחלוטין, התחלתי לצעוד במקום הזה, שכעת לא היה קר ולא היה אפל – אך ידעתי, שחלק קטן מן הקור ומן האפלה נשאר בי.
החושך שתל בי את זרעו, וכעת הוא מקונן בי, ומחכה לבקוע ולהתפתח. ואין דבר שביכולתי לעשות – הנעשה כבר נעשה.
אחרי כמה קילומטרים של הליכה, ראיתי אותה שוב. היא הייתה חבולה ומדממת, וגופה שבור בכמה מקומות. היא הייתה שרויה על נהר שחור, שהתפתח למפל שזרם מטה מטה, אל תוך האינסוף. המים היו שוטפים אותה ללא ספק, אך ידה הייתה תקועה בין שני גושי אבנים גדולים, ומנעו ממנה מלהיסחף.
נאנחתי וניגשתי אליה, נזהר לא לגעת במים השחורים. אם יש משהו שאני יכול לעשות, זה לפחות לגאול את גופה מייסורים.
שחררתי את ידה וראיתי איך היא נסחפת משם ונופלת במורד המפל אל עבר העמק השחור משחור.
צוללת אל תוך התיהום הבלתי נגמר.
ברגעים אחרונים אלו הבנתי ששנאתי כלפי האויב שלי משתווה ואף מתגמדת לעומת השנאה המכוונת כלפי עצמי, על שהתעללתי בה כך, ביצור חסר ישע זה.
כן.
שנאתי את היתוש פחות מאשר שנאתי את עצמי על ההתעללות בנמלה.