חור שחור ~ פרק 2

איפה אני?" צרחתי במחסן, אך לא הייתה שום תשובה. "מה אתם רוצים ממני?!" צרחתי שוב. הסתובבתי והתחלתי לראות את המקום: גג גבוה, לפחות עשרה מטרים מעל הרצפה, ובו חלון סגור אחד קטן עשוי זכוכית. הגג עצמו היה עשוי חומר שחור וכבד, עם טקסטורה מוזרה. הקירות היו עשויים גבס לבן-ורוד עם עיטורי זהב מרשימים עליהם, שגם יצרו חלון משל עצמם. אך משהו הרגיש לי לא נכון בפורום הזה, ומראהו הצבעוני משהו לא עזר כל כך.
וצדקתי.
ראיתי לידי כיסא תלמיד רגיל בצבע כחול ולידו אותו כיסא בדיוק בצבע אדום דם שלא היו שם קודם. על הגג, באזורים שהיו ריקים, לאט-לאט כיסתה תמונה מוזרה.
"תברחי. תבחרי."
על שני הכיסאות נוצרו שתי מעטפות, אחת על כל כיסא. על הכיסא הכחול הייתה מעטפת "תברחי" ועל הכיסא האדום "תבחרי". התמונה שעל הקיר לא ירדה, אך כשניסיתי להתקרב לכיסאות, גם אם בתנועה איטית, התמונה התחילה לרדת אליי, וכשניסיתי לברוח היא רק התמתחה יותר.
מישהו מנסה לגרום לי לברוח, חשבתי. הסתכלתי שוב למעלה על התמונה ולאט-לאט השתנה הכיתוב, כמו במעין קסם. "אם לא תיקחי מעטפה, אני אגרום לך לקחת." מי זה ה"אני" הזה? הסתכלתי על בגדיי. הייתי לבושה במקטורן ג'ינס לבן, שכמו משום מקום נעלם. האווירה בחדר נהפכה לקרה ואני ללא המעיל התחלתי לקפוא. "תחזירו לי את המעיל!" התחננתי, אך לא נשמע קולי בחדר. רק לאחר כמה דקות שב אליי הג'קט, אך כעת כששליש ממנו כחול, שליש ממנו לבן ושליש ממנו אדום, הכי מדויק שאפשר.
הסתובבתי דרך כתף ימין חצי סיבוב, רצתי קדימה ואמרתי בלב שאני בוחרת, אך כל מה שרציתי הוא לברוח. גל גדול כיסה את החדר וניסיתי להתאבד, פשוט לצלול פנימה בלי אפשרות לצאת החוצה.
"את בוחרת בדרך הקלה," אמר קול גברי עמוק. "את לא תשרדי."
המשכתי בשלי, בניסיון ההתאבדות.
"את לא תשרדי, לא אצלם." המון שאלות עלו לי: על מי הוא מדבר? למה שאני לא אשרוד אצלם? והכי חשוב – למה זה קורה לי? "לא אצלם, את חלשה." המשכתי להתעלם מהקול המציק, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהחדר הזה לא רגיל, ואני לא אוכל להתאבד כאן, לא עכשיו. פקחתי את העיניים, אלא שבניגוד לזמן או לחדר רגיל ראיתי הכל בבירור, והמים גם נעלמו כליל.
"למה אני לא אשרוד?" שאלתי בתמימות.
"כי את בורחת, מסתתרת." לפתע הרגשתי כאילו מישהו לוקח לי את היד למעלה ומושיט לי אותה אל עבר המעטפה שכתוב בה "תברחי", רק שזה היה אמתי. היד שלי, למרות ההתנגדות הרבה שהפעלתי, עלתה למעלה והתקרבתי באל-כורחי אל עבר אותה מעטפה. כשהייתי במרחק של חצי מטר ממנה, המעטפה קפצה לי ליד. עצמתי את העיניים וחיכיתי למה שיקרה, אבל כל שראיתי זה חושך והמעטפה השנייה. "יש לך הזדמנות שנייה, אל תבזבזי אותה," אמר הקול, "את לא רוצה לחיות כאן, נכון?" קמתי ולקחתי את המעטפה השנייה, עצמתי עיניים וכשפתחתי אותן הייתי כבר על גשר. שהתחיל ליפול.