חומת הקרח האגדית

פרק 1: כמו תצרף ענק (חלק א')

דלת מכוניתו הכסופה של ריף נפתחה וממנה יצא אדם שזוף, גדול מימדים ומלא שערות לבנות בכל גופו. הוא נאנח ומישש בידיו הגדולות והחומות את עורפו. "תזכיר לי, עוד פעם, למה אנחנו פה?" הבחור הגדול שאל את ריף, שהגיע למדרכה כמה שניות אחריו לאחר שיצא מדלת הנהג, שנפתחה אל הכביש ולא אל המדרכה.
"הנבואה אמרה שאנחנו – טוב, נו… אני – צריך למצוא אותם. את כולם," ריף ענה לשאלתו של האדם הגדול.
"את זה אני כבר יודע," קולו רטן כקול ילד קטן וסקרן שרוצה לקבל תשובה מספקת ומיידית. "מה שאני מתכוון לשאול זה 'למה דווקא פה?'".
"אהה… תגיד מהתחלה," ריף נעל את המכונית ובדק פעמיים אם היא ננעלה. "אנחנו פה בשביל לבקר חבר וותיק. בכל זאת, נולדתי וגדלתי באייסוול סיטי, ואיתי היו עוד מספר אנשים שאני בטוח שיעזרו לנו למצוא אותם."
"טוב, אם זה מה שאתה אומר."
"אגב, אנחנו צריכים למצוא לך בגדים."
"אני לא 'הולך' ללבוש תחתונים."
"אתה כן."
"אני אמרוט את כל השערות הלבנות בגוף שלי לפני."
"לי אין בעיה עם זה."
"הייתי ציני!"
"ואני הייתי רציני לגמרי. אתה תלבש בגדים; לפחות בפעם הראשונה שנפגוש אותו."
"את מי?"
"אתה בכלל מקשיב לי?!"

הספרייה הייתה המקום בו ד"ר ריף ברונז קבע עם פרופסור דסטין ווג, חבר ילדותו ומנתח מוח, להיפגש. העובדה שחג הפסחא חל באותו יום, הייתה הסיבה העיקרית שבזכותה פרופ' ווג יכל להיפגש עם ריף.
דלת הכניסה לספרייה נפתחה, ובכניסה לספרייה נעמדו ריף וחברו. כשחברו השעיר והמגודל של ריף נכנס אל תוך הספרייה, ת'אבתה, הספרנית שישבה בשולחנה שניצב בכניסה אל הספרייה, נעצה בו מבט מפחיד כל-כך, שהצליח להפחיד אפילו יצור גדול כמוהו. "מנוי, בבקשה," היא אמרה בקרירות והושיטה את ידה לריף.
ריף, בתגובה, הוציא מכיסו כרטיס מנוי ישן, כשבמרכזו הודפסה תמונה של ריף בילדותו. "הנה," ריף אמר והביא לת'אבתה את הכרטיס.
"המנוי לא בתוקף," ת'אבתה נשמעה נרגזת במיוחד. אין ספק שאם יש משהו שמרגיז אותה – זה זה.
"ס-סליחה," ריף נשמע נבוך במיוחד והוציא שטר של חמישה דולרים מכיסו. את השטר הוא נתן לת'אבתה, שהחזירה לו עודף של שלושה דולרים ונתנה לשניהם להיכנס לספרייה.
לאחר כדקה שבה השניים הסתובבו ברחבי הספרייה, הם מצאו את פרופ' ווג יושב וקורא ספר. הוא הסיט את מבטו למשמע קולות צעדיו הכבדים של האיש הגדול, וכשראה את ריף יחד איתו, הוא סגר את ספרו וקם לחבק את חברו משכבר הימים. "אתה חייב לי ארבע דקות," אמר הפרופסור וחיבק את ריף, שצחקק לקולו המוכר של חברו.
"הרבה זמן לא שיחקתי במשחק הזה," ריף אמר לאחר שהוא ודסטין סיימו להתחבק. האיש הגדול הביט בשני החיוכים הגדולים של שני האחרים, וחייך גם למראה המשמח.
"מי החבר שלך?" דסטין שאל.
"קורט," אמר ריף בגאווה, "חצי יטי וחצי ביגפוט, ההוכחה לכך ששני היצורים דמויי-האדם הללו קיימים."
"זה נחמד והכל, ריף," אמר דסטין, "אבל אם זה כל מה שאתה רוצה להראות לי – אני חושב שקצת בזבזת לי את הזמן. לא שזה לא היה נחמד להיפגש שוב."
"לא, לא, זה ממש לא הכל," ריף מיהר לעצור את מחשבותיו של דסטין. "יש עוד לא מעט שאני רוצה לספר לך. בנוסף לכל יש משהו ממש מדהים שאתה חייב לדעת. כפי שכבר סיפרתי לך בטלפון, אני ד"ר לביולוגיה שבשנה וחצי האחרונות נסחף מעט לקריפטוזואולוגיה, אבל אחרי שראיתי את מה שראיתי, אני יודע שאני צריך לעשות את זה."
"את מה ראית?" דסטין שאל בסקרנות.
"את זה," ריף הוציא מכיסו את הסמארטפון שלו, והראה לדסטין תצלום של ציורי קיר מהמערה בה שהה קורט לפני שמצא אותו ריף. בציור צוירה דמות בעלת תספורת 'קוצים' זהובה, אף צר, ארוך ובולט, אוזניים קטנות שנדמה שמודבקות לראשו, שפתיים דקות וארוכות וזיפים כמעט ובלתי-נראים על ומתחת לסנטרו, ולאורך קצוות ראשו התחתונים. מראה האיש שבציור תאם במדויק למראו של ריף. "בנוסך לכך, כל בגדיו של הדמות היו זהים לגמרי לבגדים אותם לבשתי". ליד ציור הדמות, נדמה שנכתב סוג של סיפור קצר בכתב טיבטי. "הסיפור הקצר הזה הוא, בעצם, נבואה שנכתבה במאה השתיים עשרה על-ידי נזיר בודהיסטי-טיבטי שחי עם היטים באותה תקופה. הדבר המדהים הוא שיטים, גם עם היותם דוברי שפות שונות ומגוונות, שגם הם בעצמם לא יודעים איך למדו אותם, הם יצורים טריטוריאליים מאוד שלא יתנו לאף זן אחר של בעלי חיים להיכנס לשטח שלהם, בטח שלא ליצורים חזקים ובעלי תבונה כמו בני האדם, ואף ינקטו במקרים כמו רצח בכדי למנוע זאת. בכל מקרה, בנבואה הזאת נכתב שהאדם שבציור יהיה האדם שימצא את כל האגדות. זו הסיבה שאני פה; רציתי שתייעץ לי, כחבר ילדות טוב וכאדם החכם ביותר שאני מכיר, אם כל זה אמיתי."
"באמת," אמר דסטין, "באמת שאני לא יודע. מצד אחד יש את קורט, שהוא, אולי, התגלית הכי חשובה לאנושות, אבל מצד שני, נראה כאילו יש פה מישהו שמנסה לצחוק עליך. אני חושב שבינתיים כדאי שתבואו לבית שלי, נאכל ארוחת ערב עם המשפחה שלי, ובבוקר נחשוב על זה."
"נראה לי שאתה צודק," אמר ריף והסתכל בטלפון הנייד שלו. השעה בשעון הייתה כמעט שבע וחצי בערב. "די מאוחר, ואני וקורט עייפים מהנסיעה מניו-יורק לפה."
"נסעתם מניו-יורק עד לפה באוטו?!" דסטין שאל מופתע ומבוהל מאוד.
"האמת שכן. זה לקח לנו המון זמן." ריף אמר, גם הוא מופתע שהצליח לנהוג במשך כ"כ הרבה זמן.

דלת ביתו של פרופ' ווג נפתחה, וממנה נכנסו ריף, קורט ודסטין. מהמטבח עלו ריחות טובים, שסימלו, לפחות לפי דבריו של הפרופסור בדרך מהספרייה לביתו, את המאכלים המעולים שמכינה אשתו, רייצ'ל.
"אני בבית, רייץ'," דסטין קרא והניח את המפתחות על שולחן קטן שהונח ליד הדלת במבואת דירתם של דסטין, רייצ'ל ובתם. המבואה הייתה חדרון צר וארוך בעל שני פתחים לחדרים אחרים – הסלון והמטבח – דלת כניסה ויציאה ומדרגות שמהן ניתן לעלות לקומה השנייה בבית. דסטין התקדם במבואה, ונכנס דרך הפתח הראשון למטבח. במטבח רייצ'ל בדיוק הוציאה פשטידת תירס מהתנור, ולידה, בשולחן אוכל קטן שמתאים לשלושה אנשים, ישבה על כיסא גבוה בתם של דסטין ורייצ'ל, סידני.
"אבא!" סידני קראה כשראתה את אביה. היא קמה מהכיסא, רצה אל דסטין וחיבקה אותו.
"סידני, התגעגעתי אלייך," דסטין אמר, כולו קרן שמחה ואושר רק מלראות את בתו ככה. דסטין עובד מספר רב של שעות ביממה כמנתח מוח, ואת בתו ואשתו הוא בקושי מספיק לראות בשעות שהוא לא עובד בהן, שאותן הוא מנצל לשינה, בעיקר. ריף וקורט עמדו מאחורי דסטין, מסתכלים על רייצ'ל, מביטים בדסטין ובסידני, מחליפים ביניהם מבטים ולבסוף חוזרים להסתכל, עוד פעם, על רייצ'ל, מובכים מעט.
"היי," קורט לחש ושבר את השתיקה בין השלושה.
"אה, כן," דסטין אמר אחרי שהוא סיים לחבק את סידני, "אלו קורט וריף. ריף הוא חבר ילדות שלי וקורט הוא… איך אני אגדיר את זה? חבר טוב שלו. את חושבת שיש מספיק אוכל בשביל שניים נוספים?"
"אתה יודע שאני תמיד מכינה יותר בשביל שתיקח איתך לעבודה אחרי זה את השאריות מהארוחה," רייצ'ל הזכירה לו עובדה חשובה, שגרמה לו לשמחה ולביאוס באותו הזמן, שכן הוא אוהב את המאכלים שרייצ'ל מכינה, אבל הוא ידע שאורחיו יקבלו אירוח ראוי. "אגב, הארוחה מוכנה, רק צריך לסדר את השולחן. אם אפשר, אני אשמח שהאורחים יעזרו לך לסדר אותו," שלושת הבנים, שהבינו שאם רייצ'ל הכינה את האוכל גם הם צריכים לעשות משהו, הלכו לסלון לסדר את פינת האוכל. קורט וריף הזיזו מספר חפצים שהיו על השולחן ועזרו לדסטין לפרוס את המפה שהוציא מארון קטן שהיה בסלון.
לאחר שסידרו את השולחן, משפחת ווג והאורחים החלו לאכול. בעוד קורט לטש את עיניו בפסטה עם חסילונים, השאר החלו לאכול מדג הסלמון. לאחר כמה דקות של אכילה, הטלפון של פרופ' ווג צלצל. על הצג נרשם 'ד"ר פלינט רנקרט'. "אוי לא…" הוא אמר וענה לטלפון. לאחר כדקת שיחה, דסטין הודיע להם שהוא חייב לחזור לעבודה. הוא נפרד מכולם, לקח את המפתחות שהשאיר במבואה ויצא מהבית לבית החולים.

"אני חושב שנלך לישון עכשיו," ריף אמר אחרי שכולם סיימו לאכול. "אז.. איפה אנחנו ישנים היום?" הוא שאל את רייצ'ל וחייך.
"אחד מכם יצטרך לישון בספה בסלון ואחד בספה בחדר המשחקים," רייצ'ל אמרה בפרצוף ששידר לשניים שאין ברירה וזה או זה או לישון על הרצפה. "אני חושב שכדאי שקורט יישן על הספה בסלון בגלל שהיא יותר גדולה."
"טוב," קורט אמר. "אנחנו נלך להתארגן בינתיים."

"ריף, תתעורר!" קורט לחש, לחוץ, וניער את ריף בשביל להעיר אותו מהר יותר. חדר המשחקים היה חשוך כמעט לגמרי, כשהאור היחיד שהאיר אותו מעט היה האור ממנורת הרחוב שהוצבה מול החלון של החדר.
"מה?" ריף מלמל מתוך שינה.
"יש מישהו במטבח!"
"זה בטח דסטין. תחזור לסלון ותן לי לישון."
"לא, אתה לא מבין. זה לא דסטין."
"אתה בטוח שזה לא הוא?"
"כן, אני בטוח. אני יודע איך דסטין נראה."
"טוב, בסדר, נלך לראות מי זה." ריף אמר כשהוא חצי ישן ויצא מהמיטה. השניים ירדו במדרגות החשוכות לכיוון המבואה וממנה נכנסו למטבח. ריף הדליק את האור, וליד המקרר עמדה דמות גברית ואדמונית שיער שלא הייתה מוכרת לאף אחד מהם. שני הפריטים שהכי בלטו בה היו שני הנדנים הכסופים שהוצמדו לחגורתה השחורה של הדמות.