חומת הקרח האגדית – פרק 2

פרק 2: כמו תצרף ענק (חלק ב')

ריף וקורט הביטו באדם אדמוני-השיער בתדהמה. שניהם לא הבינו איך הוא נכנס לביתו של פרופ' ווג ומה הוא עושה פה. "מ-מי אתה?" ריף לחש כשהתקרב אליו בזהירות. שתי חרבותיו שהונחו בנדנים היו הדבר שהרתיע את ריף מלהתקרב אליו במהירות ולנסות לנטרל אותו, דבר שנבע מהעובדה שחשב שהוא יאיים עליו או יפצע אותו בעזרתן.
"אל תדאג, ריף," האדם האדמוני אמר, גם הוא, כמו כל שאר הנמצאים בחדר, היה מופתע שידע את שמו של שואל השאלה. "אני לא כאן בשביל לפגוע באף אחד."
"האם זה אומר שאתה לא תשתמש בחרבות האלה עליי או על אף אדם אחר?" ריף עמד לידו כששאל את השאלה הגורלית הזאת.
"כ-כן," קולו של האיש האדמוני רעד ודמעות הופיעו בעיניו, "אני מבטיח."
"יופי," ריף ניסה להרגיע את האיש האדמוני בעזרת ריכוך קולו. "אני אשמח אם תסביר לי מה אתה עושה פה ואיך אתה ידעת את שמי."
"אני זוכר שהתעוררתי לפני כמה שמשות בקבר. ההרגשה הייתה מוזרה – בקושי היה לי אוויר והרגשתי שכל הגוף שלי קר מאוד, כאילו הדם הפסיק לזרום. החושך היה מוחלט לגמרי בתוך הקבר, ואני מאמין שאם לא הייתי מנסה לזוז, יש סיכוי שלא הייתי מוצא יצאה ממנו לעולם. כשניסיתי לזוז, נתקלתי בכל הקירות הפנימיים של הקבר, עד שבשלב מסוים הבנתי איך לצאת ממנו. לבסוף, כשהצלחתי לצאת ממנו, גיליתי שאני נמצא בחדר תת-קרקעי, מעין מערה, שעל קירותיה צוירו ציורים שלי נלחם נגד מפלצות שונות שנלחמתי נגדן בעברי…"
"רגע, רגע, רגע," קורט הפסיק את דבריו של האדם האדמוני, מבולבל מאוד מהם. "איך זה שהתעוררת בקבר?"
"אני…" האדם האדמוני הוכה תדהמה, "מתתי," ריף החל להרגיש שקצב פעימות ליבו עולה למהירות מטורפת, הוא החל להרגיש מעט מסוחרר ולבסוף נפל והתעלף.
"ריף!" קורט צעק בבהלה והתכופף לראות את מצב חברו. "אוי-ווי, מה קרה לו?!" בקולו נשמע שקורט ממש דאג לריף. "אני חושב שצריך להזמין לו אמבולנס או לקחת אותו לבית החולים."
"מ-מה?" האיש האדמוני נשמע מאוד מבולבל. "למה התכוונת כשאמרת 'אמבולנס' ו'בית החולים'?"
"למה אתה שואל?" קורט נשמע מופתע. עד אותו הרגע הוא חשב שהוא היצור התבונתי היחיד שלא ידע במשך רוב חייו על טכנולוגיה מהסוג עליו הוא מדבר. "האם יש סיכוי שאתה לא מודע לקיומה של הטכנולוגיה בעולמנו?"
"ה-מה בעולמנו?" האדם האדמוני התקרב אל קורט ואל ריף בהבעה סקרנית, רוצה לשמוע עוד על הדברים שקורט מספר לו עליהם.
"נו… איך אני אסביר לך את זה?" קורט לא ידע איך להסביר מושג מורכב כל-כך כמו טכנולוגיה. "הטכנולוגיה היא הדברים שבני האדם המציאו בשביל שלהקל עליהם בכל מני דברים שונים, פחות או יותר. למשל, המקרר הזה נועד בשביל לשמור אוכל בטמפרטורה מסוימת שתגדיל את הזמן שייקח לאוכל להתקלקל."
"אז זו הסיבה למה הרחתי משם בשר…" האדם האדמוני אמר וחייך.
"אני לא זוכר שפתחת את המקרר או שהמקרר היה פתוח מקודם," קורט נשמע חשדן בקולו.
"כן, זה כנראה בגלל שיש לי חוש ריח מעט יותר טוב משל אחרים," האדם האדמוני אמר בגאווה. "אז אפשר לדעת מה אלו אמבולנס ובית חולים?" האדם האדמוני שינה נושא במהירות.
"אה, כן," נראה שקורט כבר שכח למה הוא הסביר לו מה זו טכנולוגיה מלכתחילה. "בית חולים זה המקום שבו מטפלים בחולים עד שהם מבריאים, ואמבולנס הוא כלי הרכב שמסיע חולים לבית החולים."
"רגע, אז איך האמבולנס יודע להסיע את החולים לבית החולים?" האדם האדמוני נשמע מודאג.
"מתקשרים אליו בעזרת הטלפון, עוד מוצר טכנולוגי." קורט כבר נשמע מיואש בקולו מרוב הסברים. "האם אתה יכול, בבקשה, להביא לי אותו?" הוא הצביע על הטלפון, אותו האדם האדמוני הביא לקורט במהירות.
קורט לקח את הטלפון והתקשר לבית החולים. לאחר שיחה מהירה קורט סגר את הטלפון ואמר שהאמבולנס יגיע בעוד כמה דקות.

פרופסור ווג הכניס את מפתח ביתו לתוך חורו, סובב אותו שני סיבובים ופתח את הדלת. לאחר שסגר את הדלת הוא המשיך ללכת במבואה לכיוון המדרגות עד שעינו נתפסה במטבח כאשר הוא עבר לידו. במטבח הוא ראה את ריף, קורט והאדם האדמוני אוכלים ארוחת בוקר, דגני חיטה עם חלב. דסטין נראה מופתע מאוד לנוכחותו של האורח הבלתי צפוי.
השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, ופרופסור ווג בדיוק חזר מהעבודה שלו בשביל לנוח במשך כמה שעות. אין ספק שהוא בחיים לא שיער שהוא יפגוש אדם חדש זמן קצר כל-כך אחרי שהוא פגש חבר ילדות. "אפשר לדעת מי זה ומה הוא עושה כאן?" הוא שאל בכעס ובעייפות שחיזקה את העובדה שלא ישן כל הלילה.
ריף חייך, נבוך מעט מהסיטואציה. "זה אימריס, הוא הגיע לפה אתמול בלילה."
"מה?!" דסטין התפלא. "מי הרשה לכם להכניס אותו?!"
"האמת היא שהוא נכנס לפה לבד," קורט ניסה ליצור מעין הגנה מפני דסטין, למרות שידע שהיא רק תסבך אותם יותר.
"ואתם יכולים להסביר לי למה נתתם לו להישאר פה?!" דסטין החל להשתגע. נראה שברגעים מועטים אלה עייפותו התנדפה ממנו וכעס החליף את מקומה.
"אני חושב שהנבואה מתחילה להגשים את עצמה," ריף קם מכיסאו.
"מה? איזו נבואה?!" דסטין החל להירגע מעט, אבל ככל שהוא נהיה פחות עצבני הוא נהפך ליותר ויותר מבולבל.
"הנבואה שהייתה כתובה ליד הציור שלי במערה שמצאתי בה את קורט," ריף נשמע נלהב מאוד בקולו.
"אה…" דסטין החל להבין על מה מדובר, "הנבואה הזאת… רגע, האם זה אומר שאימריס הוא אגדה? רגע, אולי גם אני אגדה!" נראה שדסטין נסחף יותר מידי עם הרגע.
ריף וקורט צחקקו לשמע משפטו האחרון של הפרופסור. "אני חושב שהתלהבת מעט יותר מדי, פרופסור ווג," קורט אמר, מנסה להשתלט על הצחוק שלו.
"בסדר, בסדר. יש סיכוי שבאמת קצת נסחפתי," דסטין הסכים עם שאר האנשים בחדר, "אבל קחו בחשבון שזה אפשרי."
ריף התעלם מדסטין וגלגל עיניים. "אימריס, לא שמעתי את המשך הסיפור שהתחלת לספר היום," הוא פנה אל אימריס ושינה את נושא השיחה שהיה עד עכשיו בין הארבעה בחדות.
טוב, אז…" אימריס התחיל לספר את סיפורו עד שנקטע על-ידי צעקה של קורט:
"אני רוצה לספר!"
"טוב, בסדר," אימריס הרים את ידיו באוויר כנכנע.
"הפסקנו אחרי ציורי הקיר, נכון?" קורט שאל את ריף.
"כן, נראה לי." ריף אמר, מעט חסר ביטחון.
"אחרי שיצאתי מהמערה התחלתי להרגיש תחושה מוזרה," אימריס המשיך את סיפורו. "הרגשתי שאני צריך להגיע אליך, ריף. פתאום ידעתי עליך הכל – את השם שלך, איך אתה נראה, איפה אתה, אפילו את העבר שלך ידעתי. מסיבה מסוימת פשוט התחלתי ללכת אליך, ורק כשראיתי אותך התחושה המוזרה שהייתה לי פגה."
"אתה יכול לספר לי את מה שסיפרת להם?" דסטין אמר אחרי שאימריס סיים לספר את סיפורו.
"כן," אימריס הנהן וסיפר לו את החלק הקודם של הסיפור.
"אז תן לי להבין," דסטין החל להתלהב גם הוא מהסיפור. "אתה מתת והתעוררת בקבר שלך לפני כמה ימים?!"
"האמת היא שאני לא זוכר הרבה מלפני שהתעוררתי בקבר," אימריס ענה לאחר מחשבה קלה, "אבל יש סיכוי שזה מה שקרה."
"נראה לי שאני אלך לישון," פרופסור ווג הצהיר והסתובב ליציאה מהמטבח. "תעירו אותי באחת," הוא אומר כשהוא כבר מחוץ למטבח, במבואה, מתקדם למדרגות.

השעה הייתה אחת וחצי בצהריים. פרופסור ווג כבר היה מוכן לצאת מביתו אל עבודתו, אבל נזכר במשהו חשוב שרצה להגיד לשלושת אורחיו. הוא נכנס לסלון, שם הוא ראה את ריף, קורט ואימריס רואים טלוויזיה. "יש לי משהו חשוב להגיד לכם, חברים," הוא אמר והשיב את מבטיו של השלושה אליו.
"מה?" ריף אמר וכיבה את הטלוויזיה.
"אני חושב שאתם לא תוכלו לישון פה הלילה," קולו של דסטין נחלש מעט. "אין לנו מספיק מקום בשביל כולכם, וגם לא תכננו שתישארו יותר מלילה אחד פה."
"אז איפה אנחנו נישן היום?" ריף נשמע מלא דאגה. "אל תגיד לי שאתה זורק אותנו לרחוב."
"לא, לא. ממש לא," דסטין לא רצה לצאת מהסיטואציה הזאת כבחור הרע. "אני חושב שיש בחור אחד בעיר הזאת שייתן לכם מה שאתם רוצים כשהוא יראה את קורט."

ריף, קורט ואימריס נעמדו בפתח בניין מספר שלושים ואחד ברחוב בנג'מין פרנקלין. "דסטין אמר שהוא גר בדירה בשמינית," אימריס אמר בביטחון.
"אתה בטוח?" קורט שאל. "אני זכרתי שהוא אמר שהוא גר בדירה השישית."
"הוא אמר לנו את השם שלו," ריף נזכר בפרט חשוב. "אני חושב שעל תיבות הדואר כתוב את מספר הדירה ומי גר בה."
"איך הוא אמר שקוראים לו?" אימריס שאל.
"מייקל אולסון," ריף ענה בחיוך וניגש לתיבות הדואר. גם השניים האחרים החלו בחיפוש.
"מצאתי!" קורט צעק בהתלהבות לאחר מספר שניות, ותוך כדי חייך חיוך זדוני. "הוא גר בדירה השישית יחד עם אדם בשם קנדל פרינס."
ריף, שהיה הכי קרוב ללוח המקשים בו ניתן להקיש את הקוד שפותח את דלת הכניסה לבניין או ליצור קשר עם אחד מהדירות בבניין. ריף הקיש על הספרה שש ועל מקש שעליו צויר פעמון. ליד לוח המקשים הותקנו רמקול ומצלמה.
"מי זה?" השאלה נשאלה לאחר כמה שניות מהרמקול.
"באנו בשביל לראות את מייקל אולסון," ריף אמר. הוא לא ענה על השאלה כי ידע שהאיש ששאל את השאלה לא מכיר אותם, ולכן להציג את שמותיהם יהיה דבר טיפשי. "פרופסור דסטין ווג שלח אותנו," ריף לא היה בטוח אם המשפט הקודם שאמר יספק את השואל.
"פרופסור ווג!" האיש שנמצא בצד השני של המצלמה התפלא לשמוע שהם נשלחו על-ידי הפרופסור. "אני פותח את הדלת. הדירה נמצאת בקומה שנייה," הוא אמר בהתלהבות. צליל זמזום חזק נשמע ודלת הבניין נפתחה. ריף, קורט ואימריס נכנסו לבניין ועלו לקומה השנייה. לא רחוק מהמעלית והמדרגות נמצא בית מספר שש – הבית של מייקל וקנדל. קורט דפק על דלת הבית בחוזקה. לאחר כמה שניות הדלת נפתחה ובתוך הבית עמד אדם עם שיער חום, חלק ומסורק לימין בצורת פטרייה. עיניו הכחולות ואפו הגדול שהתפרש על רוב פרצופו משכו את רוב תשומת הלב, ולעומתם אוזניו היו קטנות ולא בולטות במיוחד ופיו היה בדיוק בגודל הממוצע. עורו השזוף והחלק הראה על מוצאו ההיספני.
"אז פרופסור ווג שלח אתכם לפה, נכון?" הוא נשמע מעט נבון. השלושה לא ידעו אם האיש איתו הם דיברו היה מייקל או קנדל, אבל לאף אחד מהם לא היה אומץ לשאול את השאלה הזאת.
"כ-כן," ריף ענה בגמגום קל.
"יופי. בואו, כנסו," האיש היה מזמין ונחמד יותר משהם חשבו שיהיה. בשלב הזה כל אחד מהשלושה קיווה שהאדם שעומד מולם הוא מייקל.
לאחר שנכנסו לבית, אימריס החליט לאזור אומץ ולשאול את האדם שהכניס אותם לביתו אם הוא מייקל, "האם מייקל פה?"
"כן," האיש ענה ועיניהם של השלושה נצצו, " אני אקרא לו," השלושה הופתעו מחלקה השני של התשובה. "שלגיה, יש לנו אורחים!"
"אל תקרא לי ככה אף פעם!" צעקה עצבנית בקעה מהמשך המסדרון. קנדל, בתגובה, צחק בלי הפסקה. "יותר חשוב מכך – אל תקרא לי ככה ליד אורחים! זה ממש מביך, מעליב ולא לעניין." מייקל נכנס אל חדר המגורים, עצבני במיוחד. הכינוי 'שלגיה' באמת תאם את תיאור מראהו של מייקל – שערו השחור כפחם סודר מעלה וישר, ועורו היה הלבן כשלג.
"בסדר, מייקל," קנדל ממשיך לזלזל בו. "שמענו את ה'נאום' שלך לגבי 'זכויות האדם' כבר מליון פעמים."
מייקל לא באמת התרכז בדבריו של קנדל לאחר שראה את חרבותיו של אימריס ואת שערותיו הלבנות של קורט. "אני יכול לגעת בהם?" שפתו התחתונה של מייקל רטטה ואצבעו הצביעה על חרבותיו של אימריס.
"לא!" אימריס ענה בשלילה. "אתה תמות אם תיגע בהן."
"א-אבל הניצב הזהוב והיפיפה הזה משובץ היהלום והנדן הכסוף ויוצא הדופן הזה…" מייקל כמעט וירד על ברכיו מרוב התחננות.
"אמרתי לך את זה כבר – זה יכול להרוג אותך. לא!" אימריס הלך כמה צעדים אחורה עד שנתקע בדלת הכניסה.
"אז לפחות שהוא ייתן לי להסתכל מקרוב על השערות שלו!" מייקל נשמע נלהב ומסכן מאוד באותו הזמן.
"בסדר, בסדר," קורט נשמע מפוחד מאוד, "רק אל תהרוג אותי."
"יודע מה?" השמחה חזרה לפרצופו של מייקל. "אני אתן לכם מה שתרצו אם אתה תתן לי את האפשרות להכניס אותך לאחד הספרים שלי," פרצופו של קורט התעוות מעט כששמע את הביטוי שמייקל השתמש בו.
"אנחנו נשמח שתתנו לנו לישון פה בזמן שאתה עובד על הספר שבו קורט ישתתף," ריף מיהר להציע הצעה שתואיל להם.
"כן. כן!" מייקל נשמע נלהב במיוחד

בבוקר שלמחרת, ריף קורט ואימריס התעוררו כולם בסלון ביתם של מייקל וקנדל. לאחר שמייקל קבע שקורט יישן על אחת מהספות, ריף ואימריס הטילו מטבע שבעזרתו הם יקבעו מי יישן על הספה השנייה, ובהטלה אימריס היה זה שניצח. "ישנתי כמו תינוק," אימריס הכריז בארוחת הבוקר של כל חמשת הדיירים.
"ואני בקושי ישנתי," ריף אמר מנומנם.
"נראה לי שזה מחפה על השינה שלך אתמול כשהיית מעולף," קורט אמר וגיחך.
"מצחיק מאוד…" ריף אמר בזלזול. "אני חושב שאנחנו צריכים לצאת היום החוצה. לטייל בעיר קצת."
"כן, זה רעיון נהדר," קורט אמר ונגס בגזר שהיה בידו.
"האמת היא שאתה צריך להישאר פה," מייקל אמר ולגם ממרק העוף.
"אתה יכול להסביר לי למה?" ריף שאל בהבעת חוסר הבנה .
"בגלל שהוא המוזה שלי לסיפור מעכשיו. זה חלק מהעסקה שסגרנו אתמול," מייקל אמר והמשיך ללגום ממרק העוף שלו.
"לא לזה התכוונתי," ריף אמר וצחק. "רציתי לדעת למה אתה אוכל מרק."
"אה, זה…" מייקל חשב לכמה רגעים עד שנזכר למה. "אמא שלי הכינה אתמול מרק, והבטחתי לה שאני אוכל את הכל."
"תאמין לי," קנדל אמר, "הבחור הזה יעשה הכל בשביל לקיים הבטחות."
"כן, אני יכול לראות לבד," ריף המשיך לצחוק.
"אז אני חושב שרק אני ואימריס נלך להסתובב היום בחוץ," ריף אמר מעט מבואס.
"האמת היא שאני אשמח לבוא, אבל אני לא אוכל להיות איתכם לאורך כל היום," קנדל אמר וחייך חיוך רחב.
"הוא צריך להיפגש עם חברה שלו," מייקל אמר והתחיל ללעוג לקנדל, "נכון, פוצי-מוצי שלי?"
"אוי, תסתום כבר," קנדל ניסה לשמור על איפוק ולא להרביץ לחברו הטוב ביותר מול האורחים שלהם. מייקל החל להתפרץ בצחוק אחרי ההערה של קנדל.
"אז נסיים לאכול, נתארגן ונצא," ריף אמר. "אגב, תנו לי כמה דקות לישון על הספה."

ריף, אימריס וקנדל הלכו ברחוב הראשי עמוס האנשים של אייסוול סיטי. מעבר לספרייה הגדולה, הרחוב הראשי מלא בחנויות, חלקן חנויות מותגים וחלקן פרטיות. לאחר כחצי שעה של בילוי בחניות ספורט שונות, השלושה הגיעו לבית הקולנוע של העיר. בית הקולנוע של העיר, בניגוד למה שאנחנו מכירים היום, הוא לא בית קולנוע שנמצא בתוך קניון ענקי ועמוס חנויות. בית הקולנוע של אייסוול סיטי הוא בית קולנוע בסגנון הישן שנמצא במבנה עצום שמוקדש אך ורק לו.
"רוצים ללכת לראות סרט?" קנדל הציע. "יש לי עוד איזה שעתיים וחצי 'לשרוף' איתכם.
"חברים…" אימריס אמר והשב את תשומת ליבם של השניים האחרים אל איש גבוה בחליפת טוקסידו. "אני חושב שאני מכיר אותו," עוד לפני שאימריס הספיק לסיים את המשפט, האיש עליו דיבר ראה אותו והחל לרדוף אחריו. בתגובה טבעית ביותר, אימריס החל לרוץ במהירות, ולאחר כמה שניות גם קנדל וריף, שעוד היה עייף מעט.