חומות פרק 7

פרק 7:
"תפסיק, זה ממש לא נעים לי", אמרתי לו,
"תעזוב אותי" הוספתי,
שיין הסתכל עליי במבט נעלב,
חשבתי שאת מחבבת אותי,
"לא" אמרתי בתשובה החלטית,
"אה.." הוא אמר בשקט ויצא מן האוהל,
שיין הטיפש, יהיר, מעצבן, אוף עכשיו יכאב לי הראש,
הנחתי את כפות ידיי הקרות על פניי,
וילנה נכנסה,
"שלי הכל בסדר?" שאלה,
"לא", התחלתי לבכות,
הוא חבקה אותי,
"הכל יהיה בסדר, אני מקווה"
התחלתי עוד יותר לבכות, יצאתי מן האוהל, לקחתי את התיק שלי ונכנסתי לתוך היער,
לבד.
"שלי!" קרא קייטו,
"תעזוב אותי" אמרתי לו ונכנסתי, כמה שיותר מהר לתוך האפלה.
—
אני כבר שלושה ימים הולכת לבד, אין לי מושג באיזה כיוון אני הולכת, אני רק רוצה למצוא את אבא שלי ולחזור הביתה, כמה שיותר מהר,
הלוואי שדונה הייתה איתי, היא תמיד תמכה בי, היא הייתה יוצאת איתי ליער לבד,
עיניי התכסו במסכת דמעות הדוקה שגרמה לי לראות את כל הסביבה כצבעים כהים ומטושטשים,
נפלתי על האדמה, בכיתי.
למה זה מרגיש כאילו הצ'לוניות נגעו בי?
—
קמתי מן האדמה לקול שריקה חרישי,
התחלתי לעקוב אחר הקול,
"מי זה?" שאלתי,
שמתי לב לבקתת עץ,
ארובה קטנה שיצא מתוכה עשן וריח מתקתק עלה לאויר,
החזקתי את בטני שעשתה רעשים, רגליי הפצועות רצו לרוץ לתוך הבקתה להניח אותן על כרית, לשתות כוס משקה חם ורק לישון,
אולי הראייה שלי מטעה אותי, אך ראיתי ילדה ג'נג'ית קטנה יוצאת בדילוגים מתוך הבקתה הקטנה,
היא נראתה בדיוק כמו דונה בגיל עשר, בערך..
טפסתי במהירות על עץ, בחנתי את הילדה בעיני נץ, עקבתי אחר כל תנועותיה,
משהו קר נגע בי, צ'לוניה קטנה עמדה מאחורי, חיוכה המרושע התנוסס על פניה,
לקחתי את הפגיון שלי וערפתי את ראשה, בזעם.
חזרתי להתבונן בילדה הקטנה ששמה לב שנערה מתבוננת בה על עץ גבוה,
"מי את?" שאלה עם קולה העדין,
"מה את עושה פה?" המשיכה,
"אני בורחת"
עלה לה חיוך על הפנים,
"כמו כולנו, את רוצה להכנס?" שאלה,
"אני אשמח" עניתי,
קפצתי מן העץ אל האדמה והתקרבתי אל הילדה הקטנה, פניה היו לבנים וחלקים, שיערה הג'נג'י נח בעדינות על הכתפיים שלה,
היא הייתה שונה ממני, אני הייתי מלוכלכת מבוץ ושיערי השחור לא היה שווה כמו שלה,
היא הושיטה את ידה אליי, נעניתי להצעה והושטתי את ידי אליה,
היא הכניסה אותי לבקתה ונתנה לי פרוסת לחם שאכלתי בתאוות חיות,
היא התיישבה מולי על כורסא מאובקת,
"מה את עושה ביער?" שאלה אותי,
"בדרכי לקורטנה" עניתי,
"למה את רוצה להתקרב לקורטנה? כולם שם מרושעים"
הפתעתי מתשובתה,
"מאיזו אומה את?"
"אני כסופה" ענתה,
"הם לקחו את אבא שלי" עניתי לה,
"אצלי כולם, נרצחו או נאכלו" אמרה,
"בגלל זה את לבד ביער?"
"את לבד ביער" ענתה משועשעת,
"למה את מתכוונת?"
"אני מתה" ענתה בצחקוק קליל.
"מה?"
"בת ים טרפה אותי פה ביער כשברחתי מצייד קורטני, נפלתי לנהר"
הוכתי בתדהמה,
"את כל כך מוחשית"
"אני לא, אני פרי הדמיון שלך"
לקחתי את פיסת הלחם שלי,
"תודה על האירוח" אמרתי לילדה הקטנה וברחתי מן הבקתה.
רצתי בתוך היער, שמתי לב לחומה הקורטנית משמאלי,
"אבא, אני בדרך" לחשתי לעצמי.