חומות פרק 5

פרק 5:
מייגן ואלכס התכסו בפרוות הדוב החומה והמטפטפת דם שהשאיר שובל נהר אדום מאחורינו,
שיין מאוד התעצבן,
"אתם יודעים כמה מפלצות יכולות לעקוב אחרינו בגלל שובל הדם הזה?! הצ'לוניות עוד יגיעו אלינו!"
אמר שיין, מארי רעדה מפחד,
"מה זה צ'לוניות?" שאלה וילנה,
"צ'ילוניות אלו מפלצות, מפלצות נוראיות, עורן כחול, עיניהן לבנות כמו הירח, שיערן הסגול כהה תמיד מפוזר להן על הגב, ברגע שהן נוגעות בך, כל אדם שאי פעם הכרת, ישכח אותך אפילו קייטו לא יאמין שאת אחותו, ואז כאשר האדם מודע לעובדה שאין לו חברים ולא יוכל ליצור חדשים, הן שואבות לו לאט לאט את הרצון לחיות מתוך נשמתו",
"וואו, מצטערת ששאלתי" אמרה וילנה,
הליכתנו הייתה שקטה, מייגן ואלכס עסקו בויכוחים שקטים עם שיין כל הדרך,
דונה נראתה בריאה יותר מאז הפעם ההיא במחנה הקורטני, ניצוץ האומץ חזר לעיניה, חיוכה היהיר חזר להתנוסס על פניה כמו דגל.
כל מה שעבר לי בראש היה רק שתיקה ודם..
הקמנו מחנה, אלכס ומייגן הקימו אוהלים,
שיין ומארי חתכו חתיכות מן העוף שגנבנו,
קייטו ווילנה הבעירו אש,
אני תפרתי את מעיל הדוב של מייגן ואלכס, ניסיתי לנקות את שאריות הדם מהפרווה הסבוכה,
דונה התרוצצה בין העצים, קשרה חבלים, מלכודות, אם כל מפלצת או אדם יירצו להתקרב אלינו,
אנחנו עוד נדע..

הייתה לנו שינה לא שקטה, כל משב רוח העביר צמרמורות בגבינו,
מארי, וילנה, דונה ואני ישנו באוהל אחד,
קייטו ושיין בשני ואלכס ומייגן רצו לישון על האדמה הטרייה לאור הירח,
הם ממש נדיבים..
—
"בנות קומו!" לחש שיין באמצע הלילה,
"מה?" שאלה וילנה שהייתה שקועה בקהות חושים,
"יש ציידים קורטנים לידינו- אנחנו חייבים להתקדם",
"אוח ברצינות שיין?" שאלתי אותו,
"כן" ענה ברצינות מעצבנת,
כולנו ניסינו לארוז מחדש בשקט בשקט,
נמאס לי מהדממה,
ניסיתי בכל כוחי לא לתת לעיני להעצם, אחרת הייתי נרדמת,
אך נכשלתי במשימתי,
כשלתי ונפלתי על רגליי, זה הדבר האחרון שאני זוכרת,
התעוררתי בזרועותיו של אלכס הבשרני כאשר הוא הניח אותי על האדמה הרטובה,
היה נדמה לי ששמעתי נחל בקרבת מקום..
—
קמתי לאור ראשון, כולם ישנו,
לכולם הייתה הבעה לא רגועה על פניהם, אתה לא יכול להראות לחוץ או מפחד כשאתה ישן,
שמתי לב שדונה חסרה,
"דונה? דונה?!" לחשתי לתוך היער,
"דונה איפה את?" התחלתי להלחץ,
הערתי את אלכס, הוא היחיד שיכולתי לסמוך עליו עכשיו,
"אה?" שאל,
"אלכס, דונה נעלמה"
"היא בטח הלכה להתפנות" אמר מנומנם, הוא חזר לישון עוד לפני שהספקתי להמשיך,
התחלתי להשתגע,
"לאן היא נעלמה?" השאלה הזאת הדהדה בראשי, פחדתי לדעת את התשובה,
נשמעה צרחה שהעירה את כולם, מסתבר שהיא יצאה מגרוני,
"שלי הכל בסדר?" שאל קייטו מבוהל,
וילנה רצה לכיווני וחבקה אותי, בכיתי,
"דונה נעלמה",
נשמעה עוד צרחה והפעם היא לא הייתה שלי,
אלא של דונה..
—————-
רצתי לתוך היער,
"דונה?!!" צעקתי, ציפיתי לתשובתה,
"הצילו!!" היא צעקה,
דונה עמדה בקרחת יער מנסה להלחם, במפלצת,
המפלצת הייתה שחורה, מראשה יצאה סכין מחודדת, מתוך בטנה יצאו מחושים שנעצו את עצמם בבשרה של דונה,
צרחות הכאב שלה זה הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי,
"זה קוטה!" צעקה מארי,
ידעתי ששמעתי נחל בקרבת מקום, הקוטות נוהגות להתחבא בקרב נחלים, מחכות לקורבן הבא שייפול ברשתן,
המפלצת סגרה את דונה בתוכה, נשמעו זעקות כאב,
המפלצת שעטה גם אלינו,
מארי רצה לכיוון המפלצת ותקעה את חרבה החדה בראשה של המפלצת,
הקוטה מתה במקום, עיניה עוד נשארו פקוחות,
את דונה, לא ראיתי יותר.