חומות פרק 1

פרק 1:
הקורטנים אוספים אנשים, כרכרות גדולות, גדושות בגברים היוצאים,
הם מקריבים אותם למפלצות השוכנות ביער הצללים ומאיימות על כולנו,
אבא שלי קיבל צו.
"לייסי אני חייב ללכת",
אמר אבי לאימי,
"הקורטנים הם אכזריים כשלא עושים מה שהם רוצים, את יודעת שאנחנו לא רוצים להסתבך עם המלך, נכון?"
"אבל סיריוס- אתה לא יכול ללכת, אתה פשוט לא יכול, תשאר איתי"
"לייסי" אמר וחיבק אותה, אני בהיתי בו באבא שלי, שאתגעגע אליו תמיד, אני לא אראה אותו יותר..
הוא עלה על המשאית שתסיע אותו לקורטנה (עיר הבירה של הקורטנים),
שם הם ממיינים אותם, אם עדיף לשלוח אותם למות ביער או להשאיר אותם כעבדים,
אבא שלי חולה, הם בטוח ישלחו אותו ליער,
"ביי שלי, לייסי, תשמרו על עצמכן!" צעק מן המשאית, היה טון עגום בקולו,
"אבאאא!" צעקתי ורדפתי אחרי המשאית עד שהיא יצאה משער ההפרדה ושם השומרים הקורטנים היו "תחזרי הביתה ילדה קטנה",
רציתי לצעוק עליהם, שיחזירו את אבא שלי,
ורק לידיעתם אני ממש לא ילדה קטנה, אני כבר בת 17.
שמי שלי, אני בת ללייסי וסיריוס המאקים, אני בעלת שיער חום ועיניים חומות, לא בולטת בקרב המאקים,
החברה הכי טובה שלי היא דונה, ג'נג'ית מתולתלת עם עיניים חומות,
לי ולה תמיד יש הרפתקאות, היא תמיד מסתובבת איתי ליד החומות.
—
אבא שלי לא חזר… הוא נעלם, אבל אני יודעת שהוא בחיים, אני מרגישה את זה בעצמות.
הקורטנים אספו גברים, נערים, ילדים מכל האומות, אל הנשים הם לא מתקרבים,
"זאת כבר הפעם השלישית החודש" דונה אמרה ופוצצה את הבועה שהייתה בה,
"מה פעם שלישית?"
"שלי די לחלום! זאת כבר הפעם השלישית שהקורטנים המסריחים לוקחים אנשים, הם לוקחים את אח שלי פעם הבאה והוא רק בן 11"
את אבא של דונה כבר לקחו ממזמן,
"אנחנו חייבות לעשות משהו לגבי זה, זה לא הגיוני שהם לוקחים אנשים על ימין ועל שמאל ולנו אין שום אפשרות להתנגד לזה"
"חייבות בתכיפות"
—
דונה ואני הסתובבנו כהרגלנו בחומות, המשכנו בשיחתנו התמידית של להתנגד לקורטנים,
"אני ממש שונאת את המלך המפגר הזה",
דונה היא מאוד אגרסיבית יחסית למאקית, אני תמיד חשבתי שהיא הייתה צריכה להשתייך לגארנים, אין לי מושג איך היא מאקית, אנחנו תמיד צוחקות על זה.

הושטתי את ידי אל החומה וליטפתי אותה תוך כדי הליכה,
דונה המשיכה קדימה, מדלגת ושרה שירים, אני ממש שונה ממנה,
לפתע ידי נתקעה בחומה,
"דונה! דונה! היד שלי תקועה!"
"בואי אני אעזור לך" אמרה ורצה לכיווני,
פעם ראשונה שהיד שלי נתקעת בחומה,
כשהצלחנו להוציא את ידי מהחומה שמנו לב שיש סדק בחומה,
הצצנו שתינו לתוכו ולפתע,
הופיע מולנו ילד גארני,

שיערו היה שחור, עיניו כחולות, עורו בהיר במיוחד, והייתה לו צלקת שחתכה את אפו לשני חלקים,
"מי אתן? איך הצלחתן לפרוץ חור בחומה?" התרתח,
"אנחנו שלי ודונה משבט המאקים, מי אתה?"
"אני שיין משבט הגארנים, עכשיו, איך הצלחתן בדיוק ליצור סדק בחומה?" אמר במהירות
"אנחנו לא בדיוק יודעות" עניתי לו,
הוא הביט עליי בעיניו הכחולות,
"מארי!" צעק,
לידו הגיעה משום מקום ילדה קטנה, תווי פניה היו מחודדרים, שיערה השחור היה קצר וקוצני, עיניה הירוקות בהו בנו במבט חושד וכועס,
"מי אלה שיין?"
"שתי בנות משבט המאקים",
דונה לחשה לי באוזן,
"הם בטח סנוביים כמו הקורטנים",
"שמעתי את זה" אמרה מארי מעבר לסדק שבחומה,
"גם אתן שונאות את הקורטנים?" שאל שיין,
דונה נחרה בבוז,
"מי לא?"
"צודקת" אמר ומבט רציני עלה על פניו,
"אנחנו חייבים להפיל אותן ובמיוחד את המלך המטופש הזה"
"אתה לא יודע כמה אנחנו מסכימות איתך"
הוא הביט אלינו במבט עוד יותר רציני,
"הלוואי שהיה מישהו אמיץ מספיק כדי לעבור את יער הצללים ולהוריד את המלך החרא הזה מן השלטון",
"אתה חושב מה שאני חושבת?" שאלתי אותו,
חיוך מרושע עלה על פניו,
"אני חושב שכן"
מארי ושיין נראו בערך בגיל שלי ושל דונה,
"אפשר להקים קבוצה" לחש, מפני שעבר מאחוריו שומר, קורטני מסריח,
"צריך להיות מגובשים, צריך מכל האומות"
"רוצות עד מחר, נקים קבוצה?" שאל,
דונה הנהנה עם מבט מרושע על פניה, היא די הפחידה אותי באותו הרגע,
"אנחנו נשמח" ענתה לו,
אוקי, עכשיו היא ממש הפחידה אותי,
"אתן תנסו להשיג זוג כסוף, מארי ואני נשיג שני פרוטגו, מוסכם?"
"מוסכם" עניתי לו,
ממתי יש לי את כוח הרצון הזה?
—
דונה ואני התחלנו לרוץ לכיוון הגבול הכסוף, ניסינו למצוא פרצה בחומה.