זנב הדרקון- חלק ראשון סכנת מוות -ניסיון-

מכנסה& מוות
הקדמה
עיניה של לורן היו שקועות בין השורות של הספר, היא עברה שורה-שורה בשעמום מוחלט, מקווה למשוך את זמנה. היא ידעה שאין לה את הזמן הזה, הרי בקרוב מתחילה תקופת המבחנים וזה לא היה הזמן ולא המקום כדי לקרוא, מיוחד לא לקרוא את הספר המשעמם ביותר שקראה. 'איזה ספר טיפשי! ' כעסה לורן, עוברת עוד עמוד ומעיפה מבט בכול הספרים שנחו בעדינות על השולחן.
"הספרייה נסגרת!" צעקה זו הקפיצה את גופה של לורן והרמת הספרים שנחה לצידה נפלה על הקרקע, לורן קיללה חרישית מתחת לשפתיה ועיניה התמקדו בספרים שהיו מפוזרים על הרצפה. "לעזאזל!" לחשה לורן, קמה מהר להרים את הספרים ולוקחת את זה כהזדמנות אחרונה למצוא ספר. עיניה סרקו ספר, ספר, עד שהן נעצרו בספר אחד, האותיות היו מסולסלות בדיו זהב עדין. והכריחה הייתה כחולה עדינה, לורן לפתה את ידיה בעדינות סביב הספר וחצי חיוך נמתח על שפתיה, היא סובבה את הספר, הכתב לא היה מוכר לה והספר משך אותה עוד יותר, ציור עדין של קריסטל היה מעל התקציר ולורן לא יכלה שלא להתעניין עוד יותר במה שהספר מחביא. היא פתחה את דפיו, אולי יש ציורים או רמזים קטנים אשר יוכלו לגלות את סודותיו, אך לא הייתה מילה אחת כתובה בין דפיו, הספר היה ריק, לורן השלימה את החיוך לחצי קשת מלאה, והיא פשוט נקנתה לקסמו.
המרחק מהספרייה העירונית לביתה של לורן היה כעשרים דקות שלמות, אלא אם הולכים ביער. לורן ידעה שזה רעיון גרוע, אך היא לא יכלה, הסקרנות שלה הרגה אותה. היא החליטה ללכת בכיוון הזה. כול ההליכה ראשה היה מלא במחשבות מה סודו של הספר, היא פשוט התחילה אובססיה לגביו. 'אולי הוא כתוב בכתב נסתר? אני כל כך הולכת לגלות מה כתוב בספר הזה!' חשבה לעצמה לורן, ממשיכה לחשוב מה עוסק הספר, עד שצעקה מקפיאת דם נשמעה מעבר לעצים. לורן עצרה. ובלעה את רוקה, ידיה החזיקו את הספר בחוזקה, רוח קרה סובבה את שערה כזרועות תמנון והירח הלבן השתקף בעיניה הירוקות, כך שכעט הן נראו לבנות ועדינות כל כך. צעקה נוספת גרמה לידיה של לורן לרעוד, הרוח הקפיא את עורה ומסיבה לא מובנת היא החלה לרוץ, היא החלה לרוץ כנגד כול מחשבותיה שאמרו לה בברור לברוח לכיוון השני, אך לא לורן רצה בדיוק לכיוון הצעקות. היא רצה בעקבות הצעקות עד שראתה ניצוץ אור כחול, היא המשיכה לרוץ בעקבות הניצוץ, עיניה החלו לכאוב אך היא רצה לא מבינה לאן רגליה רצות. הספר היה מהודק לידיה ושיערה לאורך פניה הלוך ושוב, כאילו היה גלימה כבדה על כתפייה, לורן המשיכה לרוץ לעבר הניצוץ, שהפך ללהבה, להבה כחולה-לבנה מבריקה.
לורן עצרה ונשימותיה התעצמו, הספר נשמט מידיה, להבה כחולה בהירה, כשבפנים נשרפו חלקי עור, לורן לא הבינה, אם אלה בובות שעווה או בני אדם, הדמויות שבין הלהבות נמסו וחלקי בשרם היה חשוף והתבשל, הריח היה נוראה, לורן לא יכלה לעצור את הבחילה שעלתה בגרונה, היא הקיאה את כול מה שאכלה בשעות האחרונות וחיפשה את הטלפון שלה, אך רשרוש שהיה מאחורי גבה עצר אותה בחיוג המספר האחרון למשטרה. לורן הלכה אחורנית בפחד, וליבה פעם בחוזקה, נשימותיה התגברו אף יותר ועיניה התמלאו בדמעות הרשרוש לא נגמר, לורן הלכה צעד נוסף, כאילו עם תתחיל לרוץ היא תסגיר את עצמה. הרשרושים נהיו מהירים יותר ולורן זרקה הכול והחלה לרוץ היא רצה כל כך מהר שלא הבחינה בענפים שנשברו מתחת לרגליה, הרשרושים, האם הם שלה? מה, או מי, רודף אחריה." לורן הכול בסדר, הכול היה בסדר." אמרה לעצמה בעודה מנגבת את הדמעות שנחו על פניה, היא המשיכה לרוץ אך הכול נהיה מטושטש היא נגבה עוד ועוד דמעה וידיה נשלחו אחורנית וקדימה מנסות להגביר את ריצתה עד שהן נתפסו במשהו, לורן חשבה שידה נתקע בעץ, מרקם היה כמין יד אך היד הייתה מחוספסת, כאילו היא מכוסה בקשקשים או משהו אחר, לורן הסתובבה וצעקה כמו שלא צעקה אף פעם, מול עיניה הייתה דמות בעלת עיניים כחולות לבנות אישוניו היו צרות כעיני זיקית, הן זהרו מין החשכה המוחלטת לורן משכה את ידה בכוח רב, כמעט שוכחת שהיא עשויה בעור ובשר והמשיכה לרוץ: "את הוזה, את פשוט מטורפת זה הכול." צחוק מתגלגל הופיע מכיוון החשכה, לורן לא יכלה לרוץ עוד, ידה דממה, ועיניה היו עייפות כל כך מלבכות. היא המשיכה לרוץ והיא משעה לחש קל לצד אוזנה:" את חושבת שאת מהירה ממני?" לורן לקחה את הכוחות האחרונים שלה, ורצה כל כך מהר עד שזיהתה תחנת אוטובוס ישנה, התחנה מול ביתה, היא החזיקה את ידה המדממת, מקווה לא ליפול או גרוע מזה, היא המשיכה לרוץ כשעיניה החלו שוב להתמלא בדמעות. "הדמעות שלך לא יעזרו לך." הכול היה גברי ועמוק, מחוספס. לורן יצאה מהיער, ממשיכה לרוץ עד שהיא הגיע לפתח ביתה ליבה פעם בחוזקה, עיניה צרבו וכול גופה עדיין רעד, נוטף דם וזעה קרה. שום דבר לא עניין אותה חוץ ממה לעזאזל הלך כאן עכשיו.