זן אפל- פרק 7

פרק 7
-נקודת מבט כללית
"תקשיבו, זה לא חייב להיות ככה" אמרה קייטי שעמדה בין הזאבים לערפדים,
"לא קייטי, זה חייב להיות ככה" אמר תומאס,
"יש לנו אויב משותף, השדים ואם נאחד כוחות נוכל לדעת מה רייצ'ל, היא לא בת אדם, אני יודעת את זה ואני אצטרך שתסמכו עליי אבל אם נמשיך להילחם ככה רייצ'ל תהפוך לשד, ואז הוספנו להם עוד כוח לצבא שלהם" אמרה קייטי,
"איך את רוצה שנשתף איתם פעולה?" שאל ג'ונסון, הייתה לו שריטה עמוקה על הכתף,
"בחיים לא נשתף איתכם פעולה" אמר אנג'לו בכעס,
"לפחות על זה אנחנו מסכימים" אמר קווין, ועיניו נהפכו לאדומות,
– נקודת מבט רייצ'ל
"דיי" צרחתי,
"לונה, את יכולה לגמור את הקרב הזה בכך שתבואי איתנו" אמרתי,
"אבל אני לא יכולה לצאת מהשבט" היא אמרה והתקרבה אליי,
"קייטי אין איזשהו לחש שיכול להוציא אותה מהשבט?" שאלתי,
"יש, אבל יכול מאוד להיות שלא תוכלי להיכנס לשבט חזרה" היא אמרה,
"זה בסדר, גם ככה אף אחד לא צריך אותי פה" היא השפילה מבט,
"חתיכת בוגדת מסריחה, את הולכת איתם??? אלו שהרגו את ההורים שלנו?! להזכיר לך את היום שאותו ערפד חמוד שאת רואה הוציא את הראש של אימא ושל אבא לנגד עיניי?" אמרה מטאליקה והתחילה לבכות, היא הביטה על קווין,
"די מאטל" אמר אנג'לו וחיבק אותה,
"היא סתם בוגדת ותמיד ידעת את זה" הוא אמר והוסיף
"תעופי מפה, את מגורשת!!" הוא צעק, דמעה זלגה על פניה של לונה,
"לא. אני מגרשת את עצמי" היא אמרה והלכה לעבר השער, קייטי הפעילה את הלחש והשער נפתח,
לונה עברה דרכו ונסעה עם ג'ונסון, מאדי ותומאס, קווין, אני וקייטי נסענו באוטו השני,
"זה נכון?" שאלתי את קווין,
"אתה הוצאת להם את הראש מהמקום?" שאלתי אותו ודמעה נפלה על הלחי שלי, היא זלגה עד סנטר ונפלה,
"אני הייתי באותו זמן מסוכן, חסר לב ולא ריחמתי על אף אחד, כמו שהם לא ריחמו על מארי" הוא אמר והשפיל את מבטו,
"ואני מצטער על זה" הוא הוסיף,
"אתה רצחת אותם, לנגד עיניה של הבת שלהם" בכיתי, היה לי קשה לחשוב על מטאקילה,
"אין פלא שהיא שונאת אותך" אמרתי ועוד דמעה נפלה על פניי,
הוא הסתובב עליי, "אני בחיים לא יעשה את זה שוב" הוא אמר ודמעה נפלה הפעם על פניו,
"אני לא יודעת אם להאמין לך" אמרתי,
"הוא כבר לא מי שהוא היה לפני 50 שנה, הוא השתנה רייצ'ל" אמרה קייטי,
"איך יכולת לעשות את זה?" שאלתי והתעלמתי ממה שקייטי אמרה,
– נקודת מבט תומאס
פלשבקים חזרו והלכו, על איך התעללו בי, הלהקה של הערפדים של טוראיק, איך הם הכניסו לי סכינים לאישונים, הכניסו את הידיים שלהם לבטני ללא הרדמה, איך שרפו לי את הידיים.
"הכול בסדר?" שאלה מאדי,
"כן" אמרתי, מעולם לא סיפרתי לאף אחד על זה, ולעולם לא יספר.
– נקודת מבט רייצ'ל
"הגענו" אמרה קייטי, המכונית עצרה והגענו לאזור הצללים,
"אלו היו ה60 דקות הכי נוראית בחיים שלי" סיננתי בשקט,
הלכתי לעבר לונה, "תקשיבי, אני מצטערת על ההורים שלך, אני לא ידעתי" אמרתי וחיבקתי אותה,
"זה בסדר, ממילא שהם היו חיים הם לא התייחסו אליי, אלא רק על מטאקילה" היא אמרה ודמעה נפלה על פניה. חייכתי עליה והלכתי לעבר הספרייה, המקום היחידי שהייתי יכולה לרוקן בו את הראש, פתאום פלשבקים נוראים, עברו בראשי, ראיתי את תומאס, שוכב על מיטה ממתכת, ושמתעללים בו, דוקרים אותו, שורפים אותו, מוציאים לו אברים מהגוף, והפלשבקים נגמרו. רעדתי, ידי רעדו באופן מפחיד,
תומאס עבר שם,
"תומאס" אמרתי לו,
"מה בלונדי?" הוא שאל,
"אני חושבת שאני ראיתי את העתיד עלייך, שמתעללים בך, ושמוציאים לך אברים ושורפים לך את האצבעות ועוד מלא דברים מפחידים, ואני מפחדת שזה יקרה לך" אמרתי,
"זה לא יקרה לי. שוב" הוא אמר והלך.