זן אפל- פרק 4

פרק 4
"מישהו שמסומן זה אומר שהם הולכים למצוא אותו ולהפוך אותו לאחד כמוהם, שד, מסומנים יכולים להיות רק בני אדם" היא אמרה,
"אז הם רוצים להפוך אותי לשד" אמרתי בפחד ונשענתי על הכיסא,
"הם לא יכולים" היא אמרה,
"למה?" שאלתי,
"כי את לא בת אדם"
"מאיפה את יודעת אם אני בת אדם או לא?"
"בנוסף לכוח המכשפות שיש לי אני יכולה גם להסתכל על בן אדם ולדעת שהוא בן אדם ואני יכולה להסתכל על ערפד ולדעת שהוא ערפד" אמרה קייטי,
"אז מה אני?" שאלתי,
"אני לא יודעת, בגלל זה אני חייבת ללכת לבדוק את זה" היא אמרה בדאגה,
"אז לאן אנחנו הולכים?" שאלתי
"תחכי ותראי" היא אמרה וחייכה, היא יצאה מהחדר, קמתי מהכיסא ויצאתי גם אני מהחדר,
"לאן הולכים?" שאל קווין,
"לחברים שלכם" אמרה קייטי וחייכה,
"רייצ'ל בואי איתי" היא אמרה, רצתי כדי לצמצם את הפער שהיה ביני לבינה,
"לא, אני ממש לא רוצה לבקר אותם עכשיו, יש להם ריח של כלבים רטובים ומסריחים" אמר תומאס, הוא לקח את הז'קט מעור ושם אותו עליו, והוא התקדם בעוד שמאדי הולכת ממש לידו,
"נו חייבים?" שאל ג'ונסון,
"כן חייבים, אנחנו חייבים לדעת מה רייצ'ל, כדי שנדע אם היא חסינה נגד הסימון" אמרה קייטי,
קווין הלך לצידי, הסטתי את מבטי לעברו והוא חייך,
'נו מה את חושבת עליי עכשיו?' הוא שאל,
'איך אני שומעת את המחשבות שלך?' שאלתי,
'לא יודע, עוד מעט נדע' הוא אמר וחייך,
'אתה תמיד מחייך?' שאלתי וחייכתי חזרה
'רק ליד יפות' הוא אמר
'אז אני יפה?' שאלתי בהתחכמות, הייתי חייבת לשמוע אותו אומר את זה,
'אני מחייך עלייך לא?' הוא שאל,
הסמקתי, הגענו לחניה, לא היה שם מכונית מיוחדת או ג'יפ. הייתה שם פשוט מכונית חיפושית שחור לבן, ובצד השני הייתה מכונית מיצובישי עם גג נפתח,
"אוקי, אני רייצ'ל תומאס וג'ונסון באוטו החיפושית, כול השאר במיצובישי" אמרה קייטי,
"אוקי" אמרתי ומשכתי בכתפיי,
נכנסו לרכב, ג'ונסון ישב ליד תא הנהג ואני ותומאס ישבנו אחד ליד השני.
"אם הם עוד ערפדים, למה אתם מבואסים מהם?" שאלתי בתמימות, הוא צחק צחוק קטן,
"הם לא ערפדים והם לא חברים שלנו, אנחנו "רבים" איתם כל פעם מחדש" אמר תומאס,
"אז.. מה הם?" שאלתי,
"אנשי זאב" הוא אמר וחייך עליי,
"יש שם איש זאב מעצבן אחד שאני רב איתו כול פעם שאני נפגש איתם" הוא הוסיף
פחדתי, התחלתי לרעוד מעצם העובדה שאני הולכת לפגוש אנשי זאב, השעה הייתה 13:30 ביום רגיל הייתי אמורה להיות בשעה שישית והייתי מתלוננת על עומס שיעורי בית.
"מה אתה חושב שאני?" שאלתי את תומאס,
"את האמת, אני חושב שאת ערפדית" הוא אמר.
"זה כאב?" שאלתי,
"מה?" הוא שאל חזרה,
"שנהפכת לערפד" הוספתי,
"תדמייני את הכאב הכי גדול שלך, ותכפילי אותו כפול 5 ותקבלי את הכאב שיהיה לך שתשתני, אם את בכלל ערפדית" הוא אמר והסתכל על הנוף דרך החלון.