זמן שונה פרק שמיני

התחלתי ללכת אל כיוון הטירה כשראיתי אותה
שערה נשאר אותו הדבר ועינייה היו נוצצות מתמיד
גם היא ראתה אותי "אויי, אלכס, אלכס שלי" היא
אמרה בעצב בשקט, לא יכולתי להיתמודד עם זה פשוט הסתובבתי
ורצתי לכיוון השני "אלכס!" צעקתה נשמע מאחוריי היא תפסה אותי בידי
"זה לא טיבעי את מתה! ראיתי אך מתת!" צעקתי לה אלוהים המקום הזה
נהיה כמו סיוט מרגע לרגע אוקיי כהתחלה קריספין ואיאן השתמשו בי
ועכשיו האימא המתה שלי בחיים. מה עשיתי שכול העולם רוצה לגרום
לי רעה? "אני באמת מצטערת" היא אמרה לי דמעות ירדו מעינייה
"את עזבת אותי!" אמרתי לה "את עשית מה שאנשים עשו לי כול חיי!
את פשוט קמת יום אחד והחלטת שאת לא רוצה אותי וזהו, נכון?"
שאלתי אותה אך מייד ברחתי, קיללתי את עצמי על כך שקולי נשבר כשדיברתי איתה
אך לפחות ידעתי שהיא אמיתית למרות שכשחושבים על זה אני מעדיפה אותה מתה.
כי זה שהיא חיה רק גורם לי להרגיש יותר זניחה כאילו אף אחד לא רוצה בי
ותוך שניה נתקלתי במישהו וכול מחשבותיי התפזרו לכול עבר "אויי אני כול כך מצטער"
אמר הנער ואז שמתי לב שזה הנער מהבית של הזקן "לא אני אשמה " אמרתי לו וקמתי כדי לקום
ולהמשיך לטעות לאנשהו "היי, את לא הנערה שיצאה בריצה מהבית מוקדם יותר?"
שאל ועינייו חיפשו את עיניי"אולי"אמרתי בשטק, חששתי שאם אדבר בקול רם מידי אני אתחיל לבכות
רציתי רק לגמור את השיחה הזאת ולברוח לאנשהו כמו שאני תמיד עושה "את בסדר?"
שאל ובעיניו היה מבט מודאג "כן, פשוט שקעתי בהירהורים" אמרתי וחייכתי את החיוך הטוב
ביותר שהצלחתי להפיק במצבי המעורער "טוב אני צריחה למהר אולי נדבר מתישהו" אמרתי
ושמרתי על חיוכי בעודי בורחת אל עבר היער שהקיף את הטירה ואת הכפר, נבלעתי ביער
לפני שמישהו יספיק להשים לב אליי למזלי עדין לבשתי אל הנעלים הנעריות וגם את המיכנסיים
כך שהייתי צריכה רק להוריד את החצאית ויכולתי לרוץ בחופשיות ביער אהבתי את השקט הזה
ואת האור שמסתנן מבעד לעלים. הגעתי אל נחל, המים היו חמימים מהשמש, הורדתי את הנעליים
וטבלתי את רגליי הייתי רגוע וכבר לא התחשק לי לבכות הייתי רגוע כמו שלא הייתי זמן
ואז פשוט ידעתי שאני לא לבד ידעתי שמישהו מסתכל עליי הסתובבתי וראיתי ששם
עמד הבחור מהבית של הזקן"את יודעת איני יודע את שמך" אמר לי "שמי הוא אלכסנדרה"
אמרתי לו מכוון שידעתי שהפעה עדיין על ראשי "שמי קרטר נעים להכיר רשמית" אמר
קרטר "למה אתה פה?" שאלתי אותו קולי לא היה יותר מלחישה "מכוון שרציתי לראות שאת בסדר"
אמר והביט אל המים "אני בסדר" אמרתי לו "את בטוחה?" שאל ובעיניו אותו מבט מודאג
"לא" אמרתי לו "אך אני הכי בסדר שאוכל להיות אי פעם" אמרתי לו וקמתי לקחתי את הנעליים והתחלתי ללכת לכיוון הטירה "לאן את הולכת?" שאל "אני אחת המתמחות של קאתרינה, אני אמורה היות שם
לפני השקיעה " אמרתי לו "להתראות קרטר" אמרתי ונעלמתי מאחורי קבוצת עצים