זיכרון של שכחה I

בעל הגלימה הירוקה
הוא עמד מלפני דלת העץ הגדולה והתפעל מגודלה העצום, ממש כמו בפעם הראשונה שראה אותה. אז; לפני שנים רבות כול כך. עשויה עץ דובדבן הייתה הדלת, בעלת ידיות עץ כהה במיוחד. מחורטת בציורים של חיות, צמחים ועלילות קרב, מעוטרת בנגיעות של זהב. במעלה הדלת הייתה חרוטה הכתובת"
הזיכרון הראשון,
זה אשר מאיר בגאון,
ייזכר לנצחי נצחים
כאבק כוכבים".
כמו תמיד, תהה מה המשמעות של הכתובת החרוטה במעלה הדלת. הוא שאל אותו שאלה זאת פעמים רבות, אך מעולם לא קיבל תשובה. תמיד ענה תשובות מעורפלות שאינן בהכרח קשורות לשאלה שנשאלה. בפעם הראשונה, אז, לפני שידע את כול הסודות ולפני שהבין את מניעיו, עמד מול הדלת, רועד מהפחד שמא לא הייתה אמת בשסיפר לו, שמא תיכף תדבדה המציאות לנגד עיניו ויראה כי הדברים אותם הבין היו שקר. וכמו אז, גם כעת עמד רועד מפחד ממול הדלת, חושב על כול שעבר עליו עד עתה ועל שעתיד לעבור. אך לא היה כעת זמן למחשבות אלו. הוא צפה על הדלת. נשמע קול צעדיו ולאחר קולו שלו אומר " הנחתי שתלמד, פשוט תיכנס". עוד לא התרגל לחוסר הרשמיות שנהג בו, היה רגיל לכך שיש לדפוק על דלתות, ולהגיע בזמן, ולקבוע פגישות. אך הוא אמר לו תמיד " היכנס כשתחפוץ; בוא כשתחשוק, הדלת פתוחה ללא הדפיקה גם כך".

קולות האש יצאו מהאח והשרו אווירה שלווה בחדר. האש הבוערת תמיד הציגה להבות שאינן רגילות, ולעיתים ניתן היה לראות כמעט מחזות שלמים המתנהלים בין להבות האש. כעת ניתן היה לראות איש ההולך עם אשתו, מחזיקי ידיים. אומנם כבר התרגל לאש שבמעונו שלו, אך הסיפורים המיוחדים אותן הצליחה להפיק תמיד רגשו אותו, והוא כתגובה כמו נשאב אליהם, שוכח מסביבתו. לאחר, שמע במעורפל " היי, זאת סתם אש. מתי תבין?" הוא נִיעָר מכניעתו לכוחו המשכנע של הסיפור על שני האוהבים ונחת שוב למציאות. הוא חשב איך שתמיד אמרו שלנחות למציאות זה קשה, כי המציאות קרה, ואכן היא הייתה. כמו ים סוער בחורף הקר הייתה היא, מרסקת לחתיכות את כול מי שנפל חזק מדי, ומטביעה את אלו שנשארים בה זמן רב ממספיק. "שב. למה לך שתעמוד כאן כמו פסל זאוס הגדול?", רק כעת חזר לחלוטין למציאות. הכיסא היה עשוי עץ עתיק, אולי אפילו יותר מהעצים עצמם, מצופה בכריות משי עדינות בצבעים חמים. התיישב על הכיסא ליד האחד ואמר לאדון שבירוק " אתה שמת לב למה שקרה, נכון? אירוע שכזה מחויב להיות מורגש בכול רחבי הבריאה". האדון חשב על כך, וכן נזכר כי מספר ימים קודם לכן הרגיש דבר מה המתרחש. אך בנקודת זמן זאת לא יכל לשים את אצבעו על טיב האירו ולהגיד מה הרגיש. "כן. אך פרטי האירוע חמקו מתפישתי בחר להגיד. כמו לפני שנים רבות, גם כעת כשדיבר, מעצם היות המילים עצמן, אפפה אותו יראת כבוד. מילותיו נשמעו עתיקות ומכובדות, וקולו נשמע כמו חקק את המילים בסלע באמירתן.
"הגבירה לבנת העור, היא כאן. ראיתי אותה, דיברתי איתה, ראיתי למה היא מסוגלת" אמר. הכינוי עורר זיכרונות מזמנים שהיו ועברו אצל האדון שבירוק. הגבירה לבנת העור הייתה עתיקה, אולי אפילו יותר ממנו. והיא, כול שעסקה בו היה צבירת כוח, ותכנון הכיצד להשתמש בו.
שמה לא ניתן לה ללא סיבה, עורה היה לבן כמו כוכבי הלילה לפני זריחת החמה; המחשבה על מרקם עורה, כמו משי שהרגע פקע והורתח. המחשבה על מגע עורה עוררה בו צמרמורות, כאלו שאפילו הוא שם לב ושאל את האדון " מה קרה?" הוא ענה " הרגשתי אותה. ידעתי שדבר מה קורה אך אני חושש שאין זמן לדיבורי סרק כרגע, אנא ממך, לך והודע ל11 האחרים". הוא בהה בו עמוקות ושאל " ומה עליי להודיע?" האדון הירוק חשב שניות אחדות והכריז" אתה כבר תבין את זה לבד. הבה תצא כעת".