זיווג הדם

מליסה עמדה לצד המיטה, ראשה מושפל לרצפה ואוזניה כרויות לצלילים העולים מן האציל הצעיר הרתוק אליה, חברותיה הורחקו זה מכבר מן החדר הפנימי, נבחרת הדם אסרה על שאר הנשים להכנס.
זיווג הדם התפתל בחוסר נוחות על המצעים הסתורים, מליסה ידעה שהוא עייף מחוסר התזוזה, לעיתים קרובות עיסתה את גופו כדי להזרים את דמו ביתר קלות.
לא היה ביכולתה להתיר את אסוריו, הוא היה זיווג הדם.
הנער בו התאהבה נבחרת הדם, מליסה שמעה את האגדות, היא ידעה כי נבחרת הדם מתאהבת בכול דור בבן אנוש חסר מזל, חייו היו מוגנים כעת, לא היה ערפד אחד שיאזור אומץ לגעת בו,
אך למה הפכו חייו?
רביצה אין סופית על מיטה רכה מידי, בעדו מצפה כל ערב לנחמתה של נבחרת הדם, שתוציא אותו מקפאונו הנצחי, מורחק מכול אדם מלבד כמה שפחות עייפות.
זיווג הדם לא זכר את ימיו הראשונים, הוא נלקח בעודו כבן שלוש לספק את אהבתה של נבחרת הדם, מליסה אהבה אותו.
אם נבחרת הדם הייתה יודעת מה הוא בשבילה, הייתה רוצחת אותה לנגד עיניו ולאחריו הומה עליו כאל תינוק ומרתיחה את כל חושיו עד שהיה מתחנן כי תיתן לו להשכיבה תחתיו, היא תמיד הניחה לו לעשות בה כחפצו בסוף, אך לפעמים נראה היה, כי הסוף אינו מגיע.
"מליסה" גנח זיווג הדם,  "איני מצליח להזיז את רגלי". מליסה הרימה את ראשה ובחנה את הנער, אם היה לנבחרת הדם עיינים בקודקודה, הייתה רואה את הדימיון בין השניים, את השער הארוך, ארוך עד כדי גיחוך, את גנו אשר הרטיט אין ספור לבבות, את העיינים אשר נשארו תמימות גם כאשר ראו את כל הזוועות, גם כאשר מקור כל הזוועות עמדה לידן וסקרא אותן באהבה, אך אם כניסתה של נבחרת הדם נשכח ממנה הכול והיא התמסרה לאהבתה המטורפת לנער הרתוק למיטה, לנער שהיה אחיה, תאומה מבטן ומלידה, הקטן ממליסה בשלוש שניות.
"זיווג הדם" רכנה עליו, "ברשותך ארוץ לבשר את הדבר לנבחרת הדם, אולי היא תניח לי להוליך אותך לאורך החדר ותרגיש ברגלך" אחיה שהיה אף הוא עוויר לדמיונם הרב הנהן בעיניו בתשישות, "מסרי לה כי אני חש ברע, בקשי שתמהר לבוא" מליסה רצה כדי למלא את שליחותו.
היא נעמדה מול כס המלכות ונעצה עייניה באישה הקרה שישבה בו, מושלת בערפדים ובאדם כאחד, אך המבט הקר לא השלה אותה היא ראתה אותו מתרכך, כאשר הביטה נבחרת הדם  באחיה.
היא ידעה כי לקול בקשתו היא תתנער מקפאנה ותגש אליו. נבחרת הדם קראה מליסה  ומבטה ברצפה. "נשלחתי על ידי זיווג הדם!" הדי הקולות השתתקו כאשר קמה נבחרת הדם ונעמדה לידיה, "אמרי לי" לחשה, "מה רצונו והדבר יעשה"
"זיווג הדם חש ברע" מסרה לה, "הוא מבקש כי תבואי לנחמו"
"אלך אליו" אמרה היא, אוספת בידה את השמלה הרכה ופונה בדבריה אל העליתה הערפדית, "עלי ללכת, אשלח אלכם שלחים למפגש הבא".
היא עזבה את חדר הכס בעוד מליסה  ממהרת אחריה, בתחילה היא צעדה במהירות אך אט אט התחזקו מהירות צעדיה ומליסה נותרה מאחור מנסה להדביקה.
כאשר מליסה נכנסה  לחדרו, הוא לא שכב עוד, הוא התהלך האיטיות ובכאב לאורך החדר בעודו נשען על נבחרת הדם שהפכה בן רגע למאהבת רכה ותומכת.
היא עודדה אותו ללכת ושפשה את רגליו עד שהדם חזר לזרום בהם, היא האכילה אתו וליטפה את שערו כאשר בכה והתייסר.
לבסוף הוא נרדם בזרועותיה והיא השכיבה אותו במיטתו כאילו לא היה נער מגודל.
"את!" אצביעה על מליסה.
"ראית את המתרחש בחדר, ראית את עוצמת אהבתי לנער, האם היא נראת בעייניך כטרוף? כי אם כן, נכונה השערתי כי מטורפת אני" ובמילים אלה עזבה את החדר,
מוטירה את מליסה  תוהה ונבוכה האם נבחרת הדם  בכול זאת אישה מאוהבת?