זה שאנחנו אפורים אך ורק הופך אותנו ללא צבועים

"נוסעים יקרים, הרכבת של השעה עשר ורבע נכנסת ברגעים אלו לרציף שלוש, אנא התרחקו משפת הרציף", קרא הכרוז בקול ברור ובבת אחת כמו בכל בוקר עשרות האנשים שישבו עד כה בספסלים האפורים קמו ממקומם הישר לשפת הצריף, ואני ביחד איתם.
הרכבת התקדמה במהירות לכיווננו, ונעצרה בקול צורם שמלווה בפתיחת הדלתות האוטומטיות. נכנסתי אל הרכבת שהייתה כבר עמוסה בעשרות אנשים, כמו בכל בוקר, והתיישבתי במושב הפנוי הראשון שראיתי. לצידי ישבה אישה מבוגרת, לפחות בת שישים, בעלת שער אדום קצרצר ועשרות כמתים המעטרים את פנייה, היא ישבה וצפתה דרך חלון הזכוכית שלצידה על הנוף שמשתנה לאט לאט, משיחים שחורים ואפופי עשן לעצים ירוקים יפיפיים ומלאי פירות אדומים בוהקים.
בילדותי התאהבתי בדרך הזו ברכבת, מביתי השחור והמדכא לעולם הצבעוני ההוא, במשך שנים עשיתי הכל כדי שאוכל לעשות את הנסיעה הזו בכל בוקר בחיי, עבדתי קשה כל כך כדי לגרום לעיר הצבעונית הזו להיות כמה שיותר בהישג ידי. והנה אני, בעוד בוקר נורמטיבי בדרכי לעולם מלא הצבעים ההוא. היום אפילו תכננתי למועדון הצבעוני האהוב עליי, אי שם בסוף רחוב צוקרברג, ושם לפגוש מספר חברים.
הנסיעה עברה במהירות רבה, כך שאל המועדון הצבעוני הגעתי תוך כמה שניות בלבד. "למה אתה כל כך אפור היום?", שאל אותי בדאגה אחד מחברי הצבעוניים כשהגעתי למועדון, תוך כדי שהכניס לידי כוס סגולה בוהקת במיוחד. סיפרתי לו על כך שרק ברגע זה הגעתי, והוא הנהן לכיווני בהבנה תוך כדי ריקוד סוער לצלילי מוזיקה רועשת. שיתתי מעט מהנוזל הסגול עם הטעם לוואי, והצטרפתי אליו לריקוד הסוער ההוא. במשך שעות רקדנו ללא הפסקה, מבלי להזיע אפילו לשנייה, כנראה בגלל המזגן שלא הפסיק לעבוד וגרם לכך שהטמפרטורה תהיה מושלמת במועדון בכל רגע ורגע, הצלילים שהתנגנו היו בדיוק בקצב המושלם בשביל שלא נתעייף גם לאחר מספר שעות ובכל פעם הצטרפו אלינו לריקוד עוד ועוד אנשים צבעוניים חדשים, חלק שאני מכיר וחלק שלא, וכולם לא הפסיקו לרקוד.
אך לאחר כמה שעות של ריקוד מושלם הדבר הנורא מכל קרה. הטמפרטורה הפכה לגבוהה מהרגיל, המזגן הפסיק לפעול והזיעה התחילה לעלות מגופם של האנשים הצבעוניים, שלאט לאט הפכו חזרה לאפורים. הצלילים המושלמים פתאום הפכו לצורמים כל כך שאין אחד שהמשיך לרקוד, כולם ישבו כאשר ידם מגנים על אוזניהם מפני הצלילים מחרישי האוזניים. וכך גם אני, חסר אונים, מאבד את צבעי בעולם הצבעוני, שפתאום איבד את צבעו והפך גם הוא לאפרפר. רחוב צוקרברג הפך במהירות רבה מדי לחשוך מתמיד, ומעבר לצלילים הצורמים וקולות בכי שום קול לא הגיע.
"איך נרקוד עכשיו?", קרא קול מלא בפאניקה בצדו השני של המועדון. אל הקול הצטרפו בצעקות כל שאר האנשים המפוחדים שבמועדון, לא יודעים איך להתמודד עם העולם חסר הצבעים. אך לצד כל האנשים האפורים והמפוחדים שישיבו לצידי על רצפת המועדון עמדה אישה מבוגרת, מלאת קמטים, אותה האישה שישבה לצידי ברכבת, אך באופן מוזר במיוחד היא לא צווחה בפאניקה למרות היותה אפורה לחלוטין, היא נשארה עומדת מעל כולם והסתכלה מסביבה באיטיות, כאילו שהיא מחפשת משהו. לאט לאט התזוזה שלה הפכה למין ריקוד איטי שכזה, אך מלא בקצב, היא הצליחה להזיז את גופה כריקוד ללא שום צלילים מושלמים או משקאות צבעוניים, וכל האנשים האפורים שמסביבה הסתכלו עלייה בחצי הערצה וחצי פאניקה, לא מבינים במה הם צופים. הרי איך הגיוני שהאישה האפורה עם השיער האדום יכולה לחייך חיוך כה רחב כאשר המצב כל כך רע וחסר צבעים?
היא אמנם שמה לב למבטים הנעוצים בה ברחבי המועדון, אך זה רק גרם לה להמשיך את קצב הריקוד שלה ולהרחיב את חיוכה אף יותר. לאט לאט האישה האפורה הפכה להיות היחידה בעלת הצבעים בחדר, אך לא מדובר בצבעים שאני הייתי רגיל לראות בעולם הצבעוני, היה מדובר בצבעים אחרים לגמרי, כאלו שמעולם לא ראיתי. אני חסר המילים הסתכלתי על האישה בחוסר אונים, מצד אחד רוצה לחזור לעולם המושלם מלא הצבעים אך מהצד השני כאשר אני צופה בה, באישה הרוקדת, אני צופה בצבעים בוהקים הרבה יותר, שאמנם רחוקים מלהיות מושלמים כמו הצבעים בעיר הצבעונית, אך יפים יותר מכל צבע שאי פעם ראיתי בחיי.
לאט לאט הורדתי את ידיי מאוזניי כדי לשמוע את הצלילים הצורמים באופן ברור יותר ונעמדתי לצד האישה המבוגרת, תחילה שום תחושה לא עברה בי חוץ מצמרמורת כואבת שעברה בכל גופי, התחלתי לחשוב שעשיתי טעות כשנעמדתי לצד האישה הזו, אולי היא היחידה שיכולה לרקוד לצלילים האלו ולהמשיך לחייך את חיוכה הרחב? אולי נועדתי להישאר אפור? אך ככל שעמדתי יותר הרגשתי כאילו שהצמרמורות נעלמת ממני, אמנם עדיין הרגשתי אותה בכל גופי אך הצמרמורות החלה להכאיב פחות ופחות בכל רגע, והכאב הפך פתאום למין תזוזה.
"איך אתה עושה את זה?", קרא קול מוכר מהצד הימני של המועדון. ורק אז הבנתי שבעצם התזוזה הזו שאני מרגיש היא בדיוק הריקוד של האישה המבוגרת שלצידי, היא בעצם רוקדת את הכאב החוצה, וכך עכשיו גם אני. הסתכלתי על רגליי שלא הפסיקו לזוז והפכו למין צבע אפור יפיפייה, ממש כמו של האישה, והתחלתי לחייך. לא יכולתי לעצור את החיוך שלי מלהתרחב, מעולם לא הרגשתי טוב יותר בחיי מאשר אותם הרגעים, שום נסיעה ברכבת או משקה צבעוני לא יכלו לשחזר את התחושה הזו, תחושה של אושר אמיתי.
–
"נוסעים יקרים, הרכבת של השעה עשר ורבע נכנסת ברגעים אלו לרציף שלוש, אנא התרחקו משפת הרציף", קרא הכרוז בקול ברור ובבת אחת כמו בכל בוקר עשרות האנשים שישבו עד כה בספסלים האפורים קמו ממקומם הישר לשפת הצריף, אך הפעם לא הייתי ביחד איתם. נשארתי מרוחק מהרכבת שהתקרבה במהירות לרציף, ונתתי לה לעבור אותי ולהשאיר אותי לבד ברציף השלישי. כעבור מספר דקות הגיעה רכבת חדשה לרציף, שאמנם לא מגיעה למקום צבעוני ומושלם, אך מגיעה למקום אפור ויפה כל כך, לשם אני נוסע הבוקר.
נכנסתי אל הרכבת שהייתה כמעט ריקה, כמו בכל בוקר, והתיישבתי במושב הפנוי הראשון שראיתי. לצידי ישבה אישה מבוגרת, לפחות בת שישים, בעלת שער אדום קצרצר ועשרות כמתים המעטרים את פנייה, היא ישבה וצפתה דרך חלון הזכוכית שלצידה על הנוף. "בוקר טוב", קראתי לכיוונה והיא חייכה חיוך רחב. במשך כל הנסיעה ניהלנו שיחה מוזר להחריד, וירדנו ביחד בתחנה האחרונה שהגיעה אחרי מספר שעות של נסיעה. לאף אחד מאתנו לא היה שום מושג לאיפה הוא פונה, אבל שנינו היינו מוכנים להרפתקה הלא-מושלמת של היום. ובכל פעם שמישהו שאל אותנו למה אנחנו לא לוקחים את הרכבת לעולם הצבעוני, אנחנו שוב ושוב חזרנו על אותו המשפט, זה שאנחנו אפורים אך ורק הופך אותנו ללא צבועים.