זה צייד- ואני המטרה- לתחרות הסיפורים של ניקול- מלאך ספיר

אני לא מתה, אני בהחלט לא מתה.
היום הראשון ללימודים התחיל, ואני לא מתה.
הישג חדש.
התיק שלי מוכן, קלמר, עטים, עפרונות וספרים- ערכה נוגדת מוות.
אני מסובבת את ראשי, כדי לבדוק שאף אחד לא מגיע כדי לרצוח אותי. אני פותחת את הארונית שלי ומכנסיה את הציוד הדרוש אליה, התלמידים זורמים כמים אל מחוץ לכיתות כשהצלצול נשמע.
הטעות הגדולה בחיים שלי הייתה להתאהב באדם- זאב, קלאסי, נכון? זה אפילו מתחרז, אופס, עשיתי זאת שוב.
"היי."
אני מגוננת על ראשי, לכל מקרה.
"היי," אני אומרת בחיוך, האורח לא מזיק.
ובכן, לא התאהבתי באדם- זאב, זה יותר, עזרתי לו להתחמק מציידים אכזריים.
"טום!" אני קוראת. "אם אתה עוד פעם תברח, בשביל להגשים את הפנטזיות שלך עם, שירה, אתה פשוט..!"
"אידיוט?"
טוב, זו גם מילה מתאימה לתאר את זה. "לא הרגת אותה, נכון?"
"היו שם מזמוזים. אני די בטוח שזה לא נחשב הרג." צחק.
חייכתי, הוא מאושר מאז הכיר אותי, אני יודעת ללמד אותו מה זה חופש. "בסדר. אני מחכה לך בפינת המפגש, אם לא תבוא, אתה תשתנה."
"אני זוכר," הוא נאנח. "את מוכנה לנשיקה לפני כן? הטעם ממילא יעלם לי מהפה."
"אני מקווה."
"גם אני," גיחכתי.
הוא מנשק אותי קלות ואני מצחקקת. זו לא הרגשה טובה כל כך, הוא אוהב עוד הרבה אחרות, אבל לא רגש אמיתי. גם לא איתי, הוא אף פעם לא היה אמיתי.
טום משעין אותי על התא, הוא מנשק אותי פעם נוספת, והפעם, בחושניות.