זה ממש ארוך אז מי שאין לו זמן, שלא יקרא

סופיה התעוררה בבוקר עם הרגשה רעה. היא שלחה את ידה אל השעון המעורר, אויבה הנורא ביותר שלא הפסיק לצווח. ידה נתקלה במנורת הלילה שבה השתמשה אתמול כדי לקרוא. המנורה נפלה עליה. שוב. סופיה חילצה את הנורה מסבך שערותיה, וקמה באיטיות. היא הסיטה את הווילון ומצמצה מול אור השמש. הגיע הזמן לקום. היא החליפה את כותונת המשי שלה בחולצת טי שירט ירוקה ומכנסיים שפעם בוודאי היו לבנות, אבל שנים של אבק בארון הגדול מדי של סופיה הפכו אותם ליותר דומים לבז'. לא שלסופיה היה אכפת. היא שירכה רגליים לחדר האמבטיה וצחצחה שיניים, ואז קיללה את עצמה חרש על שצחצחה שיניים לפני ארוחת הבוקר, ושעכשיו לא משנה מה תאכל, יהיה לזה טעם של מנטה. היא ירדה במדרגות, ערנית מעט יותר, הספר שכמעט סיימה אתמול אחוז בידה. היא אכלה את הקורנפלקס תוך כדי קריאה, נזהרת שלא ללכלך את הספר או לאבד את העמוד. היא תחבה ספר חדש לתיק בית הספר שלה, אמרה שלום לג'נט, שבדיוק סיימה לסדר את חדר האורחים, ויצאה מהבית כמה שיותר מהר, לפני שאבא יתעורר וירצה לה שוב בנוגע להשקעה בלימודים. היא הרגישה כאילו לקח נצח לרדת במעלית, למרות שהמעלית בבית הייתה בין המהירות בעולם, וביקשה מג'ון הנהג שייסע לספרייה, והיא כבר תלך לבד לבית הספר. היא הרכיבה את המשקפיים, למרות שהמספר שלה היה קטן מאוד, וקשרה במהירות קוקו מהקש שאחרים היו קוראים לו שיער. היא רצה אל שערי הספרייה בהתלהבות. היא לא הייתה זקוקה לעוד ספר, אבל היא אהבה את השקט, והיה לה המון זמן עד לתחילת הלימודים.

ג'יימס ניסה לחזור לנשום נורמאלי. למייסון, אחיו הקטן, לקח שעות להתארגן, וג'יימס כמעט איחר בגללו. הוא נכנס לשיעור, משווה לעצמו חזות רגועה כרגיל, והתיישב בסוף הכתה, כמעט מתחבא מאחורי המעיל השחור שלו, שחסך סכום שנדמה כשנים כדי לקנותו. הוא סידר את המחברות על השולחן שניות ספורות לפני בוא המורה. גברת בנסון, המורה להיסטוריה, הייתה נמוכה ושמנמנה, והזכירה לו קצת איזו סבתא. היא התחילה לדבר בקולה העשיר, וג'יימס השתדל מאוד שלא להירדם, כי גברת בנסון הייתה אחת המורות הנחמדות בבית הספר. הנושא הנלמד היה ימי הביניים, וג'יימס התקשה להישאר ער לאור העובדה שאותו שיעור, עם אותן מלחמות עבר עליו אתמול, רק שהשנים והשמות השתנו. הכל היה דומה מדי. שלוש דקות לאחר תחילת השיעור, נכנסה סופיה לכתה. היא בטח נשארה בספרייה ולא שמה לב לזמן. שוב. ג'יימס תיעב ילדים כמוה, שהיה להם הכל, ובכל זאת נדמו תמיד כמסכנים. סופיה, שהשתדלה מאוד שלא ישימו לב אליה, התיישבה כמוהו בקצה הכתה, בשולחן לידו. ג'יימס שמח לעזור לה בכך שהתנהג כאילו היא לא קיימת. נדמה כאילו השיעור נמשך שעות, וג'יימס מצא את עצמו מביט בשעון כל כמה שניות, מחכה בקוצר רוח לסיומו. השיעור הבא הוא שיעור ספורט, והמורה הבטיח שהיום הם יתנסו בסיף. ג'יימס לא יכול היה לחכות להוכיח לבריונים המטומטמים מהשכבה מעליו שהוא טוב מהם. הוא מצא את עצמו ממלמל בלחש: "hello, my name is inigo Montoya, you killed my father. Prepare to die" המשפט עבד בשבילו כמו מדיטציה. בסוף השיעור הוא היה רגוע ומוכן לשסף מישהו לשניים. כשהגיע לאולם הספורט, סל מלא בחרבות דקות וקסדות וחליפות שנועדו למנוע פגיעה רצינית חיכה בכניסה. הוא לקח קסדה וחליפה, ושלף את החרב שאליה היה רגיל. זו שהתאימה במדויק לידו. הוא הרגיש כאילו היא ממשיכה אותו. שיערו ריצד מול פניו כשהחל להתאמן ולשסף את האוויר, מתאמן בעודו מחכה ששאר בני כיתתו יגיעו. ראשון הגיע ג'ורג'. האדם הענק נחשב לאיום בכל הקשור להיאבקות, אבל ג'יימס ידע שבסייף הוא לא משתווה לו. ג'ורג' שלף חרב מהסל בחוסר התלהבות משווע והחל גם הוא להתאמן. תנועותיו הזכירו לג'יימס שק תפוחי אדמה.

ג'ורג' שנא להרגיש חלש. הג'ינג'י המעצבן גרם לו להרגיש ככה. הוא שפשף את ידו שנשרטה בשיעור, ונזכר בשעה הזוועתית שבה נשרט ממנו. כשכל תלמידי הכתה הגיעו, המורה שלף לו סייף בעצמו, והחל להדגים תנועות חדשות. הן היו פשוטות לכאורה, אבל כבר בדקה הראשונה הבין ג'ורג' שהוא עומד לצאת מהשיעור עייף וסחוט. אילו רק כל שיעור היה היאבקות. בעולם כזה בטוח שהוא היה מאושר. חילקו אותם לזוגות. ג'ורג' קיבל ילד מפוחד שאחז ביד רועדת בסיף שלו. זה יהיה קלי קלות. הוא איבד מעט מביטחונו העצמי כשהילד הלא מוכשר החל להלחם נגדו, וג'ורג' גילה שהוא אפילו מסורבל יותר ממנו. הייתה לו הרגשה כאילו הוא והילד הם הכי גרועים בכתה. לאחר קרב אחד, שעייף את ג'ורג' יותר משעה של שטיפת כלים, הוא התיישב בצד, ורגע אחריו גם הילד המסכן. הוא השפיל עיניו לרצפה, וקווה שהמורה לא יבחין בו למרות גודלו, שלפעמים נראה לו מפלצתי. לפתע זוג רגליים לבושות בנעלי ספורט לבנות וישנות נכנס לשדה הראייה שלו. הוא הרים את ראשו. ג'יימס. המעצבן ביקש ממנו שיילחם נגדו. ג'ורג' הבחין שהמורה מסתכל, ולכן לא הייתה לו ברירה אלא להסכים. הוא קם בכבדות, מצטער בפעם החמישים על שגודלו ומשקלו חריגים כל כך. הוא הרים את החרב, ועבר לתנוחת התחלה. זה קרה כל כך מהר. לרגע אחד כלום לא זז. רגע לאחר מכן, הוא הרגיש כאילו הוא נלחם על חייו. ג'יימס ריקד ושיסף, וג'ורג' בקושי הצליח לחסום אותו במגושמות, וחטף תוך כדי כך כמה שריטות בידיו, וידע שזה יכאב כשישטוף את הכלים מאוחר יותר. הוא קווה שזה לא יזדהם. כשג'יימס נלחם, זה נראה כמו אומנות. ג'ורג' היה חזק ממנו בקרב מגע, אבל ידע שהוא מעולם לא נראה חינני כל כך. ג'יימס הזכיר יותר מכל אש יוקדת. זה נגמר מהר. החרב עמדה על צווארו, וג'יימס חייך, ללא שריטה. ג'ורג' נשבע בלבו לנקום, אבל ידע שלא יוכל לממש זאת. לעולם לא יתנו לנער רזה כמו ג'יימס להתמודד מולו בהיאבקות. ג'ורג' הלך לשטוף פנים והצטער שהוא לא בכל מקום שהוא מלבד בית הספר. הפעמון צלצל. ג'ורג', שהיה רעב מאוד, הלך בכבדות לכתה, מלווה בכמה מחבריו, שדיברו על הצלחותיהם ואי הצלחותיהם בסייף. ג'ורג', שהיה מנותק היום בניגוד לכל יום אחר, מצא את עצמו חושב על אמא.

מיה הרגישה חופשייה. היא סיימה את הסנדוויץ' שלה שתי דקות אחרי תחילת ההפסקה, ורצה אל מגרש המשחקים שבו בלתה כל שעה פנויה ביום. היא ושאר בנות הכתה שסיימו כבר את האוכל שיחקו שם בכדור, יותר כנוסטלגיה מאשר כמשחק עבור רובן, אבל מיה נהנתה מאוד. היא צחקה, דבר שגרם במהירות לשלושה בנים להפנות מבטם למשחק ולהצטרף. לאט לאט הצטרפו כמעט כל ילדי הכתה, מלבד אולי תולעת הספרים, המתבודד, וג'ורג' שהלך אל האחות כי מישהו שרט אותו. מיה, שהייתה הילדה הפעילה ביותר, רצה וקפצה כאילו זה הדבר היחיד שעשתה אי פעם. היא אהבה מאוד את ההפסקה. אבל כשהגיע הצלצול ומיה פנתה אל הכתה, היא הבחינה שמישהו צופה בה מאחורי הקיר. בן. מיה תיעבה את "אחיה" הגדול, שהיה הבן של בעלה של אמא, ובוגר מוסד לעבריינים צעירים. נדמה היה שתכלית חייו הייתה לעצבן אותה בכל שעה ביום. היא הצטמררה ורצה לכתה בעקבות חברותיה. אבל אפילו כשנכנסה, הייתה לה הרגשה שהוא צופה בה. היא התיישבה במקום, מחייכת כרגיל, וקיוותה שהמורה לצרפתית תגיע פעם בחיים בשעה הנכונה כדי שתסיח את דעתה מהמחשבות הלא נעימות.

סופיה המותשת חזרה לביתה כפופה ממשקל התיק, מתלוננת באוזני עצמה על החום הנוראי. היא הטיחה את התיק על הרצפה, אך נזכרה בזמן שהיום יום שלישי, ואמא בבית, ועצרה את התנופה ברגע האחרון. התיק נחת בשקט על הרצפה. סופיה סגרה את הדלת חרש ופצחה במבצע "להגיע לחדר עמוס הספרים שלה לפני שאמא תבין שהיא בבית". היא עלתה על קצות האצבעות במעלה גרם המדרגות הענקי, וכמעט הגיעה לדלת חדרה, כשנשמע קול מאחוריה. "סופיה יקירתי! לא שמעתי שהגעת… איך היה בבית הספר?" החיוך המרוח על פרצופה של אמא היה ברובו עקבות הניתוח הפלסטי שלה. סופיה חשבה על אמה מאז ומעולם כמזויפת. עורה שהיה שזוף בדיוק במידה הנכונה, האיפור המושלם, ידיה עטויות הצמידים ושיערה שהיה בעבר בלונדיני באופן טבעי ועכשיו היה צבוע, היו רק חלק מהסיבה. אמא התנהגה תמיד כמו רעיה מושלמת, הקישוט של אבא לבית. סופיה תיעבה את דרך ההתנהגות הזאת, אף שמעולם לא אמרה מילה. היא גם ידעה שאין לה זכות לדבר, כי היא התנהגה, רוב הזמן, כמו הבת המושלמת. "היה בסדר גמור… בדיוק התכוונתי ללכת לחדר להכין שיעורי בית…" אמא, שמעולם לא טרחה להקשיב או לענות לתירוצים, גררה את סופיה במורד חדר המדרגות, וביקשה מלואי, השף המצוברח ששכן במטבח, שיכין ארוחת צהריים. בזמן שהמטבח החל להשמיע רחשי טיגון, ומדי פעם גם רטינות, אמא תחקרה את סופיה לגבי השבוע. היא קראה לזה "זמן פרטי." סופיה קראה לזה "עינוי". כשסוף כל סוף הגיע האוכל, שהיה בהחלט מועט מכפי שהיה אמור להיות לאור הזמן שנדרש להכינו, סופיה הרימה בקצה מזלגה את הברוקולי, ושמה אותו בצד, כמעט מרוצה מהבעת פניה המאוכזבת של אמה. אמא, שהאמינה בדוגמא אישית, החלה מיד באכילת הברוקולי, כמעט מתעלמת מהספגטי והבולונז, שהיו טעימים הרבה יותר. סופיה אכלה הרבה יותר מהר מבדרך כלל, כי ידעה שאם לא תסיים תוך עשר דקות את האוכל, אמא תהיה משוכנעת שהיא עצובה ותגרור אותה לפסיכולוג, או גרוע מזה, לקניון. כשסיימה והעבירה את הצלחת לג'נט, סופיה אמרה להתראות לאמא, והלכה להכין את שיעורי הבית שסיימה כבר בהפסקה לפני שהיא באמת תיקח אותה לקניון.

ג'יימס סיים את הספגטי המחומם במיקרוגל תוך חמש דקות, ורץ להביא את אחיו מהגן. הוא הגיע בדיוק בזמן כרגיל וחזר הביתה כדי לחמם את האוכל של שתי אחיותיו התאומות שחזרו מבית הספר. הוא רץ עם תומס אל שיעור הסייף המשותף שלהם, וכשחזר אמא כבר הייתה בבית. הוא חיבק אותה מהר ורץ למקלחת. ג'יימס מאוד אהב את אמא שלו. היא הייתה ג'ינג'ית, כמוהו, ועיניה היו חמות תמיד. היא נהגה לקרוא לו נמוכצ'יק מאז שזכר את עצמו, למרות שכבר לפני שנתיים עבר אותה בגובה. היא תמיד הבינה אותו. כשחזר מהמקלחת, ג'יימס עזר לאמא עם הכביסה ואז פנה לסלון כדי לשבת מול המחשב הישן של הבית ולסיים שיעורים במתמטיקה. הוא שנא מתמטיקה. בשעה שנאבק בתרגילים שעמדו על המסך באתר הכיתתי, חזרו עוד שניים מאחיו הביתה. אבא יחזור בעוד כשעה. עד אז, אולי ג'יימס יוכל גם לנוח.

ג'ורג' חזר הביתה מלא במרץ שהיה בלתי מוסבר בעיני כל אדם שלא מכיר אותו, וברור מאליו לכל מי שידע שג'ורג' מאוהב קשות במיה. בשיעור צרפתית מיה ישבה לידו, ואפילו דיברה איתו. ג'ורג' היה בעננים. הוא דילג אל הדלת החומה הקטנה, ופתח את הדלת, יודע שאין טעם לחפש את המפתח, כי אמא מעולם לא זכרה לנעול את הדלת. הוא הכין ספגטי, וקרא לאמא שתבוא לשולחן. לינדה הייתה אישה כחושה ושחורת שיער אך בכל זאת נראתה תמיד מלאת חיים. נראה שבקושי יכלה להחזיק את צלחת הספגטי. ג'ורג' השגיח עליה בזהירות מאז שאביו מת, לפני שלוש שנים. היא אכלה לאט מאוד, וג'ורג' הבחין שחיכה שתסיים רק כשידו נתקלה בספגטי הקר שלו. הוא אכל בחוסר רצון, מבייש בכך את גודלו העצום, והלך להכין שיעורי בית. לאחר שסיים (בחמש דקות) את השיעורים במתמטיקה, הוא מצא את שואב האבק והתחיל לנקות את הבית לפני שאמא תחשוב שהיא יכולה לעשות זאת בעצמה. הוא הכריח אותה לנסות לישון, כי הרופא המליץ לה על שנת צהריים ארוכה, ואז הלך לנסות לישון בעצמו, כי היום יש לו משמרת בבית הקפה, ולא תהיה לו הזדמנות לישון הרבה.

מיה חזרה הביתה מאושרת. היא ישבה לאורך כל שיעור צרפתית ליד ג'ורג', ולפי איך שגמגם לידה, הייתה כמעט בטוחה שהוא מעוניין בה. רק חבל שלא הזמין אותה לנשף. נשף המסכות יערך בעוד שבועיים, ומיה דחתה כבר חמישה נערים בתקווה שג'ורג' יזמין אותה. למה היא תמיד אוהבת את הביישנים? היא השליכה את התיק על הרצפה ורצה אל השולחן, שהדיף ריחות עזים של ספגטי בולונז. מיה שמחה שאמא בבית. בדרך כלל השעות האלו היו השעות שבהן הבית היה ריק מלבד בן, וקולות המוזיקה הנוראית שהשמיע היו פס הקול של הסיוטים הגרועים ביותר שלה. אמא הייתה צריכה ללכת לעבודה, אבל לפעמים היא יצאה מאוחר כדי לדבר איתה. מיה משכה את הזמן ודיברה על כל נושא אפשרי תוך כדי אכילה, כדי שאמא תישאר עוד מעט. אבל אחרי חצי שעה, שהייתה זמן ארוך מדי למנה אחת, אמא הייתה באמת חייבת ללכת. חמש דקות אחרי שנשמע צליל המנוע של המכונית, נשמע שיר או צרחה של אחד הכוכבים האהובים על בן. בידיעה שלעולם לא תוכל לעצום עיניים ברעש הזה, מיה פנתה לחדרה. לכאורה, הליכה עד החדר, פתיחת הדלת והיכנסות היא מטלה פשוטה, אבל לא כשבן מחכה לה במסדרון. "הולכת לאנשהו?" הוא שאל בקול המעצבן ששימש אותו באופן קבוע בכל תחום חיים. "לחדר שלי." היא ענתה בקצרה. "למה ללכת לחדר כשאפשר לדבר עם אחיך האהוב?" הוא שאל והעמיד על פניו את הפרצוף התמים שלא היה משכנע אדם עיוור בתמימותו. הוא התקרב אליה לאט, חוסם את המסדרון בעצם גובהו ורוחבו. מיה מצאה את עצמה הולכת אחורה. אבל המסדרון לא היה אינסופי, ורגע לאחר מכן גבה התנגש בקיר. בן תפס בסנטרה וחייך. "מה קרה? את מפחדת?" הוא שאל. "עזוב אותי!" היא רטנה בקול כמעט בלתי נשמע ודחפה את ידו. הוא נסוג, משועשע ופינה את המסדרון. בפעם הבאה זה יהיה גרוע יותר. מיה ניגשה אל שיעורי הבית, התייאשה אחרי רגע, והדליקה את הטלוויזיה בפול ווליום בניסיון להתעלם מהמוזיקה שבחדר השני.

סופיה משכה בתיק בית הספר שעל כתפיה ונכנסה לבניין. היא עוותה את פניה מייד כשנכנסה. רוב הילדים שנכנסו לבית הספר עוותו את פניהם. אבל הם התעצבנו על גרם המדרגות הענקי. סופיה לא הוטרדה ממדרגות. המדרגות בבית היו גדולות יותר. סופיה התעצבנה על המודעה שנתלתה על הקיר. נשף המסכות המתקרב. סופיה לא רצתה ללכת, אבל נשלח פתק להוריה כשתוכנן הנשף. באותו רגע ממש עוצבה השמלה שסופיה תיאלץ ללבוש. סופיה התחילה לעלות ואילצה את עצמה לחשוב על כל דבר מלבד שובלי הסטן והמשי שתלבש בעוד פחות משבוע. תלמיד עבר במדרגות. ילד מהשכבה שלה. סופיה מעולם לא שמחה כל כך לראות מישהו. היא התרכזה בניסיון להיזכר מה היה שמו. משהו באות מ'. היא הגיעה לכתה ושלפה את הספר. פיטר פן. סופיה הייתה נותנת הכל כדי להתחלף איתו ולהגיע לארץ לעולם לא.
שאר הכתה התחילה להגיע. מישהי פלרטטה עם מישהו ממש ליד השולחן של סופיה והפריעה לה להתרכז. בימים האחרונים כל הכתה שרצה רומנטיקה לקראת הנשף. סופיה טמנה את ראשה בתוך הספר וניסתה להתעלם מהילדה שישבה על השולחן שלה. מתי כבר השיעור יתחיל? רק ילד אחד נראה כחושב כמוה. המתבודד. השם שלו היה ג'יימס, אבל כולם כינו אותו המתבודד. סופיה אהבה את השם. הוא התאים לדמות מספרים. למתבודד היה שיער ג'ינג'י חלק, אבל הוא הזדקר לכל הכיוונים. היו לו עיניים חומות עמוקות, אבל נדמה שהן תמיד קרות או לא ממוקדות. בתחילת השנה העיניים האלו משכו אליהן את רוב הבנות בכתה, אבל ג'יימס דחה את כולן. בסופו של דבר הוא צרח על מישהי שניסתה להניח את ידה על כתפו. מאז איש לא התקרב אליו. אין סיכוי שהוא ילך לנשף. בר מזל. סופיה התנערה ממחשבותיה וחזרה לספר. המורה תגיע עוד מעט.

ג'יימס הגביר את הווליום בנגן המוזיקה שבכיסו. ההתחרשות שהייתה כמעט מוחלטת עזרה לו לנקות את הראש. זו הייתה ההפסקה, וכמעט כל התלמידים עזבו את הכתה. אם לא היו עוזבים, היו שומעים את המוזיקה שהוא שמע גם מבעד לאוזניות. רק ילדה אחת נשארה בכתה. החננה. השם שלה היה סופיה, אבל היא הייתה חננה. למעשה, היה לה סוג של פוטנציאל. השיער שלה- בימים המעטים שהיה מסורק- היה בלונדיני גלי, והעיניים שמאחורי המשקפיים הענקיות היו כחולות. החננה הייתה קטנטונת ותמיד כפופה תחת התיק שסחבה. ג'יימס חשד שיש בו הרבה יותר מספר אחד. במובן הזה, החננה הייתה משוגעת. ג'יימס החליש את המוזיקה. אמנם סופיה לא דיברה עם אף אחד, אבל ג'יימס העדיף שאף אחד לא ידע שבנוסף לשירי הרוק הוא שומע גם מוזיקה קלאסית. הנגן התחיל להשמיע ואלס. ג'יימס החליט שבכל זאת ילך לנשף, רק כדי לראות איך זה. אבל כבר באותו רגע הוא ידע שהוא עומד להצטער על זה. הוא כיבה את הנגן ויצא החוצה, לחפש את המדרגות אל הגג. הוא היה זקוק לזמן לבדו. עם המזל שלו, הוא יאחר לשיעור, אבל לא היה אכפת לו.

ג׳ורג׳ ישב בשולחן שלו בקדמת הכתה והתלחש עם עוד שני ילדים. או ליתר דיוק הקשיב לשני ילדים שדיברו על החברות שלהם. רוב תשומת ליבו הוקדשה למיה, שישבה שני שולחנות מאחוריו ודיברה עם חברה טובה שלה. עיניה האפורות נצצו משמחת חיים. שערה הבלונדיני החלק נאסף בקוקו גבוה. היא טלטלה את ראשה בתגובה למשפט של חברה שלה. ״ג׳ורג׳!״ ג׳ורג׳ התנער. ״כן, כן, אני מסכים איתך לגמרי.״ הוא אמר. הנער הניד בראשו בחוסר הבנה לאור העובדה שהוא שאל אם יש היום ספורט. ג׳ורג׳ סיפר לו כבר פעמיים שהוא דלוק על מיה, אבל יש גבול לחוסר תשומת לב שאדם יכול להקדיש למישהו. נראה שג׳ורג׳ לא היה מודע לכך. ״ג׳ורג׳!״ הוא צרח עליו הפעם. ״אדון ווינשטיין, האם יש לך תירוץ להרמת קולך?״ המורה נכנסה לכתה. ״לא גברת לוקהארט.״ הוא מלמל וסנן אל ג׳ורג׳: ״אני ארצח אותך!״. ״מה אמרת אדון ווינשטיין?״ שאלה המורה. ״שום דבר גברת לוקהארט.״ הוא אמר ונגרר משם אל חדר המורים, שולח אל ג׳ורג׳ מבט ארסי. ג׳ורג׳ התכווץ במושבו וניסה בחוסר הצלחה לשכנע את עצמו שזה לא קרה באשמתו. הוא חשב על הסבל שיעבור בהפסקה כשישמע אותו מתלונן. ואם הוא יספר למיה כדי לנקום בו? ג׳ורג׳ הצטמרר וניסה כמיטב יכולתו להיעלם לאחר שגברת לוקהארט חזרה לכתה ולימדה את הקיר (היחיד בכתה שנשאר ער) הווה פשוט.

מיה ניסתה להסביר, אבל נראה שהמושג ״פשטות״ לא נכנס למוחה של לינה. ״זו שמלה לבנה אוורירית, סטרפלס ארוכה. היא נראית מדהים.״ היא אמרה את זה כבר חמש פעמים. ״אבל מה עם הנצנצים? הפונפונים? אל תגידי לי שאין לך אפילו סרטים צבעוניים על השמלה!״ לינה ייללה. ״אין לי אפילו לא סרט צבעוני אחד!״ הכריזה מיה בשמחה. ״אבל כל זה לא יהיה שווה כלום במילא אם פרנק לא יזמין אותי. זה כבר השבוע האחרון! את חושבת שהוא לא מגיע?״ לינה ניסתה להרגיע אותה, אבל נראה ש״במקרה הכי גרוע תוכלי לרצוח אותו״ לא היה מרגיע במיוחד מסיבה לא ברורה כלשהי. מיה ולינה עבדו על שיעורי הבית עוד חמש דקות (וסיימו רק חצי) ואז ירדו למטה להסתובב בקניון. מיה הייתה זקוקה ללק לבן חדש, כדי לשכנע את עצמה שג׳ורג׳ כן יזמין אותה. הן רצו בין החנויות (למרבה צערה של לינה מיה הכתיבה את הקצב) וחזרו רק בשעה מאוחרת. אבל מיה הרגישה הרבה יותר טוב ביום למחרת, כי חלמה שהיא רוקדת עם ג׳ורג׳. ג׳ורג׳ וודאי היה מגושם בריקודים בגלל גודלו, אבל הוא היה חמוד. עיניו היו חומות כהות, עמוקות כמו ביצה אבל יפות. שיערו היה קצוץ, אבל היה לו צבע משגע של חום שוקולד. באופן כללי הוא היה בסדר, אבל מיה אהבה בו הכל. אילו רק ידעה אם הוא מרגיש אותו דבר…

סופיה הרגישה שהיא נחנקת. ״ג׳אנט?״ היא אמרה. ״את מבינה שהנשף בנוי בסגנון ימי הביניים, נכון? לא צריך באמת לשים מחוך מתחת! אני לא יכולה
לנשום!״ ג׳אנט חייכה. ״אבל ככה בנויה השמלה שלך!״ היא צחקה. סופיה נאנחה בשארית האוויר שנשאר לה וחיכתה בשקט עד שג׳אנט סיימה לסדר את השמלה הענקית. כשהעבודה נסתיימה סופיה צרחה בקול שנשמע וודאי עד לקצה השני של כדור הארץ. ״סרטים צבעוניים? למה שלא תוסיפי גם פונפונים ונצנצים!״ אבל למען האמת זה לא נראה כזה נורא. סופיה ירדה במדרגות, ונפלה על שמלתה רק פעם אחת. היא הרכיבה את המסכה המטופשת שלה, נזהרת לא לפרק את התסרוקת המטופשת, או למרוח את האיפור. אמא חיכתה בתחילת המדרגות. ״הו, סופיה את נראית כמו נסיכה אמיתית! הבאתי את זה במיוחד בשבילך!״ היא שלפה מכיסה תליון קטן. סופיה הביטה בו מקרוב. הייתה בו אבן חן כלשהי שהיא לא זיהתה. האבן הייתה כחולה וזהרה קלושות. היא הייתה בצורת טיפה. אמא תלתה את התליון על צווארה של סופיה וחייכה אליה. היה שם כמעט רגע משפחתי חמים. סופיה חייכה. אמא הלכה לחדר שלה, וסופיה המשיכה ללכת אל המכונית. לא היה לה דייט לנשף, אבל נראה שאין לה ברירה אלא ללכת בכל מקרה.

ג׳יימס החליט שהוא לא רוצה ללכת לנשף. לאמא שלו היו תכניות אחרות. היא עטפה אותו במעיל האדום המיושן ודחפה אותו אל הרחוב. ״זה הנשף של החיים שלך! אתה תצטער אחר כך אם לא תלך עכשיו!״ היא אמרה את זה על כל מסיבה שאי פעם הלך אליה. ג׳יימס ידע שמרגע שהסכים ללכת, אין לו דרך חזרה. הוא מצא את המסכה האדומה שלו ועמד ללכת, כשמשהו תפס בו מאחור. הוא הסתובב. ״ג׳יימס?״ אמרה קלרה, אחותו הקטנה ביותר. ״אני מצאתי את זה בגן, ואם תלך עם זה לנשף, אז אתה תהיה נסיך ותמצא נסיכה ותחיה איתה באושר ואושר עד עצם היום הזה!״ היא הושיטה לו תליון אדום קטן, שנצנץ בידה הקטנה. הוא היה אדום וצורתו כצורת להבה. ג׳יימס הנהן. ״אני אקח אותו קלרה.״ הוא אמר. ״אבל אם אמצא נסיכה מכוערת, זו תהיה רק אשמתך.״ קלרה צחקה ונכנסה פנימה. ג׳יימס, שהכיר אותה טוב כל כך, ידע שהיא לא צחקה מהבדיחה, אלא מהרעיון שנסיכה יכולה להיות מכוערת. הוא ענד את התליון על צווארו, והכניס אותו אל מתחת לחולצה. הוא ילבש את התליון, אבל לא צריך שכל העולם יצחק על שהוא לובש שרשרת של בנות, נכון?

ג׳ורג׳ ישב בבית וראה טלוויזיה, עד שהבין שהוא לא מתרכז בתוכנית. התוכנית שראה נגמרה מזמן והוא לא שם לב אפילו. אמא שלו כבר הלכה לישון למרבה המזל, והיה לו מעט זמן חופשי. הוא צריך לנצל אותו. הוא החליט להתקשר למישהו. הוא חייג את המספר של חברו הטוב ביותר, וחיכה. ״הלו?״ שאל הקול שבקע מהטלפון. ״זה ג׳ורג׳. רוצה לבוא אליי? אני משועמם קשות.״ ״הו לא, אין סיכוי, בן אדם! זה שאתה מפספס את הנשף לא אומר שאני צריך להצטרף אליך בעליבותך!״ ״איזה נשף?״ שאל ג׳ורג׳ המבולבל. ״אתה צוחק?״ ״לא, מה?״ ״ג׳ורג׳ אתה שכחת את הנשף? נשף המסיכות של האביב?״ ״אוי לא.״ ״בדיוק, אוי לא.״ אמר החבר. ג׳ורג׳ ניתק את הטלפון, וחייג למיה. הוא זכר את המספר בעל פה, למרות שמעולם לא ממש התקשר אליה. נשארה שעה אחת עד הנשף. אלוהים ישמור. ״אה, מיה?״ קולו נשמע הרבה פחות בטוח משקיווה. ״כן?״ זה נשמע כאילו היא בכתה. ג׳ורג׳ קווה שהיא בסדר. ״אני, נזכרתי רק עכשיו שיש נשף היום ו… תהיתי אם…״ ג׳ורג׳ נתקע. הוא היה שמח אילו האדמה הייתה בולעת אותו. ״אתה מציע לי לבוא איתך לנשף?״ עכשיו מיה נשמעה בעיקר משועשעת. ״נראה לי שכן.״ הוא אמר. ״כן! חיכיתי לזה יותר מדי זמן ג׳ורג׳!״ ״אז… ניפגש שם?״ ״וחסר לך שתאחר!״ היא ניתקה את הטלפון. ג׳ורג׳ נאנח ואז רץ לחפש משהו נורמאלי ללבוש. בחיפושיו, שמע פתאום קול מהחדר. אמא התעוררה. הוא נכנס פנימה. ״אמא, את צריכה לישון! הרופא אמר שאת זקוקה לזה.״ ״ג׳ורג׳, תירגע.״ היא אמרה. ״שמעתי שאתה הולך לנשף, ורציתי לתת לך משהו למזל.״ ג׳ורג׳ תהה איך היא שמעה על זה אם רק עכשיו הוא ידע על זה, אבל החליט לתהות לגבי זה אחר כך. ״אבא שלך ענד את זה כשהציע לי נישואין.״ היא הושיטה לו תליון. הוא היה בצורת קובייה בגוונים שונים של חום, כתום וצהוב. היא הייתה יפה מאוד, אבל ג׳ורג׳ לא הבין מה בדיוק הוא אוהב בה. ״אקח אותה, אם תבטיחי לישון היום.״ הוא אמר. אמא צחקה והניחה את ראשה על הכרית. ״משהו הפוך פה.״ היא אמרה.

מיה מצאה את השמלה שלה שחיכתה בארון. היא התחילה להתארגן, ומצאה רק בסוף את המסכה ולא היה לה מספיק זמן, אז היא השאירה את השיער פזור. אבל היה חסר משהו. מיה נכנסה לחדר של אמה, שבאותו יום הייתה בבית קפה עם חברה. מיה פתחה את המגירות והחלה לחפש, מתנחת בעובדה שסביר להניח שאמא הייתה משאילה לה משהו בכל מקרה. ואז, באחת המגירות היא מצאה את זה. שרשרת דקה, ועליה תליון לבן אפרפר בצורה שהזכירה קצת שעון חול. היא זהרה באור משונה. מיה ענדה אותה על צווארה והרגישה הבזק קור משונה. זה היה דווקא נעים. מיה סדרה את שיערה פעם אחת אחרונה, ויצאה החוצה. היא שכחה לבקש ממישהו שיסיע אותה. לפחות הדרך לבית הספר לא מאוד ארוכה. היא החלה בצעדה, מרימה קלות את שמלתה כדי שלא תתלכלך ומקווה שאיש לא יימצא ברחובות. היא הלכה כך כחמש דקות, וממש ברגע שבו זרועותיה החלו לכאוב ממשא השמלה, היא ראתה את האורות ושמעה את המוזיקה. ובצד הגן, ליד הכניסה, ישב איש בחליפה חומה והסתכל בשעון. ג׳ורג׳. הוא הרים את ראשו, ופער את פיו. מיה הרגישה נפלא. היא אחזה בידו ונכנסה פנימה בצעד איטי ודרמטי. כולם הבחינו בכניסה שלה, ולקח להם רגע לקלוט שהענק שאיתה הוא בעצם ג׳ורג׳. מיה הייתה מאושרת.

סופיה נכנסה לאולם הספורט שהשתנה לחלוטין. בדים כיסו את הקירות. הסולמות קושטו בשרשראות נייר. אורות ריצדו בכל מקום. עיניים רבות הופנו לכיוונה. עבר רגע עד שסופיה הבינה שהיא נהנית מתשומת הלב. היא הרגישה כמו נסיכה מהאגדות. החוויה הייתה חדשה לה באופן מוזר- לראות במציאות דברים שרק קראה עליהם. ואז ניגש אליה מישהו. לקח לסופיה רגע להיזכר בשמו. ריאן. מלך הכיתה. פיו נפער כשהכנסה לחדר, אבל עכשיו הוא ניגש אליה בצעד בוטח. הרגע המושלם שלה עבר. היא רצתה פשוט להיעלם. דבר מכל זה לא קרה. ריאן הגיע מאוד קרוב אליה. סופיה ידעה שלא תעז לברוח. ״את רוקדת איתי עכשיו.״ אמר ריאן בחיוך שהיה ממיס את לבבה של כל אחת שלא הכירה אותו. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה ומשך אותה לרחבה.״לא, אני לא רוצה…״ מלמלה סופיה, אבל נראה שאפילו היא לא הצליחה לשמוע את עצמה. או אולי הייתה זו המוזיקה העוצמתית. ואז ניגש מישהו לרחבה ואמר בקול ברור שסופיה בחיים לא הייתה מצליחה להפיק: ״תוריד ממנה את הידיים!״ ״למה מי אתה?״ ענה לו ריאן. לפחות הוא הוריד את זרועותיו כשהסתובב. סופיה פסעה צעד לאחור, ועדיין לא הרגישה רחוקה מספיק. היא הסתובב גם היא כדי לראות מי הציל אותה. היה קשה להאמין. הדמות הייתה לבושה במעיל אדום, ונדן וחרב על החגורה. המסכה הייתה אדומה גם היא. והשיער. העיניים היו חומות, אבל האור גרם להן להיראות אדומות. הדמות הייתה רזה וגבוהה. סופיה הייתה כמעט בטוחה שהיא מזהה את ג׳יימס. ״אין לך זכות להתייחס אליה ככה.״ אמרה הדמות שאולי הייתה ג׳יימס. ״זה ימי הביניים, אתה יודע. אני גבר. אני לוקח מה שאני רוצה, ולבחורה אין שום זכויות של ממש.״ ״אתה רוצה לשחק לפי ימי הביניים? מקובל. קח לך חרב!״ הוא שלף את חרבו שנצנצה באור אדום ומרושע, וחיכה שריאן יביא חרב מהמחסן. היה ברור לכולם שזה מה שיעשה. זה היה חוק לא כתוב של השכבה שהמלך חייב לקבל כל אתגר. ריאן הלך והביא לו חרב. הוא הרים אותה. ״אני הולך לקרוע אותך לגזרים.״ הוא אמר וחייך חיוך הרבה פחות ממיס לבבות. סופיה הרגישה מוזר. היא מעולם לא ראתה בעצמה נסיכה מהאגדות, ועכשיו היא מרגישה כמו אחת שיוכרע קרב עליה או בשבילה. היא ייחסה לכל ילד בכתה סגנון של דמות. ריאן היה תמיד המלך הרשע. ג׳יימס היה הרוצח השכיר, המנותק מכולם שכוחו משתווה לכוחו של הגיבור הראשי, והוא נלחם רק כשהרשע המרכזי קורא לו. ואז הכל השתנה. עד כמה שזה נשמע מוזר, ג׳יימס היה הגיבור של הסיפור הזה. הקרב החל ונגמר תוך דקה אחת. היה שם הבזק מהיר, כמה הצלפות, הרבה הבזקי צילום בטלפון, והחרב של ריאן נחתה בצד השני של האולם.

ג׳יימס מעולם לא הרגיש נמרץ יותר מבאותו הרגע. הוא… הוא היה מאוהב. היה קשה לעכל את זה. ריאן שחרבו של ג׳יימס עמדה קרוב מאוד אליו, נסוג לאחור. ג׳יימס ניגש אל הנערה. הוא אפילו לא הבין עדיין מי היא, אבל היה נחוש לגלות. המוזיקה ברקע התחלפה לוואלס, שהתאים בדיוק לרגשותיו. ״תרקדי איתי?״ שאל ג׳יימס. הוא הסמיק. הוא היה בטוח שהוא מסמיק. הוא קווה שהוא טועה. היא הנהנה. ג׳יימס חייך. הוא הניח יד על מותנה, במבוכה מסוימת, והיא, לאחר היסוס קל, הניחה יד על זרועו. הם החלו לנוע, בתחילה בזהירות ואז ריקוד של ממש. היא ידעה ואלס. ג׳יימס נתן לה להוביל ונעזר במוזיקה ובסרטים ישנים שזכר בהם אנשים רוקדים. המוזיקה נמשכה, וג׳יימס בקושי הבחין בין השירים שעוברים. הוא הבין כמה התעייף רק כשהיא עצרה לרגע וביקשה לנוח. ג׳יימס הרפה וצחק. היא חייכה אליו. הוא היה בעננים. היא מחתה דוק של זיעה ממצחה והורידה את המסכה. פתאום השיער הבלונדיני הגלי, העיניים הכחולות, והגזרה הקלה והנמוכה התחברו עם תווי הפנים, וג׳יימס הבחין עם מי הוא רקד. תולעת הספרים. בת העשירים. סופיה. ״…אז אתה תהיה נסיך ותמצא נסיכה…״ קלרה צדקה. אילו רק הייתה טועה. ג׳יימס נתקף דחף לתלוש את התליון, אבל לא רצה להסביר את מעשיו לקלרה. ״אני צריך לשירותים.״ הוא מלמל ויצא מהאולם מטושטש.

ג׳ורג׳ חזר הביתה בשעה מאוחרת של הלילה, אבל לא מאוחרת כפי שיכלה להיות אילו היה עובד היום. הוא נזכר בשלוש שעות שלמות עם מיה, בכך שהיא רצתה לבוא איתו, בהכול. הוא היה כל כך מאושר שיכל לצרוח. הוא הגיע לפתח הבית. ואז משהו קרה. היה מן הבזק, ונדמה היה כאילו משהו שונה באוויר. ג׳ורג׳ רץ לפתח הדלת, אבל אז הבחין שהוא לא מתקדם. נעלו שקעה כולה מתחת לאדמה. ג׳ורג׳ ניסה להוציא אותה, אבל ההרגשה הייתה כמו בחול טובעני. ואז קרה דבר יותר מוזר- האבנים בגינה החלו לרעוד בקצב. הן החלו להתרומם, לאט אבל בטוח, ולהסתחרר סביבו במהירות הולכת וגוברת. ג׳ורג׳ לא יכול לברוח. מצב הרוח שלו נהרס. הוא רק רצה שהכול יפסיק. ״די!״ הוא צעק בהיסטריה. ואז הכל באמת הפסיק. האבנים צנחו סביבו במעגל, והאדמה שחזרה להיות עצמה אפשרה לו להוציא את רגליו. אבל עכשיו כשההיסטריה נעלמה, הבחין ג׳ורג׳ בחום בחזהו. הוא הסיט הצידה את חולצתו, והביט בתליון- שעכשיו זרח באור כתמתם ומרגיע באופן משונה והעלה עשן, שהיה פחות מרגיע. ג׳ורג׳ נכנס הביתה והוריד את התליון, כמעט בטוח שכבר יש לו כוויה. הוא נעזר בשרשרת, כי לגעת באבן לא בא בחשבון. הוא החל להאמין בפעם הראשונה מאז גיל שלוש שישנו קסם, ושהוא באמת הפעיל אותו.

מיה חזרה דרך הפארק. הוא היה המקום היחיד בעיר שהתאים למצב הרגשות שלה. כשהייתה מאושרת היא לא יכלה לראות בניין אפור ועוד אחד ועוד אחד עד האופק. הפארק לא היה לונה פארק, אבל לפחות היה בו קצת ירוק. היא הסתובבה תוך כדי הליכה והלכה בדילוגים. היא הייתה מסוג האנשים שלא מתעייפים בקלות. אז שעתיים וחצי של ריקוד קלאסי ואז שעה ועשרים של שירים נורמאליים לא גרמו לדבר מלבד אושר ואולי טיפונת עייפות ברגליים. מיה הרגישה כאילו היא מרחפת. היא דילגה שנית, ואז קלטה דבר מוזר. הרגל שלה לא נחתה על האדמה. אולי היא דילגה גבוה משחשבה? אבל בעודה עוצרת וחושבת, גילתה מיה שהיא ממשיכה להתקדם. היא ריחפה באוויר. לרגע הייתה לחוצה, אבל אז היא החלה לצחוק. מאז ומתמיד החלום הכי עמוק ונשכח של בני האדם היה לעוף. לא על מטוס, או אפילו על משהו מעופף קטן שנותן חווית ריחוף פרטית. תעופה של ממש. מיה הסתכלה לאחור, וכבר ראתה בדמיונה כנפיים שקופות גדולות מבצבצות בגבה. האוויר עטף אותה בחיבוק, והעצים את האושר שלה. התליון שמצאה בבית זהר באור לבן אפרפר והחדיר בה אך מעט קור מעבר לשמלה. הכל היה כל כך שמח. מיה אחזה בשרשרת התליון ודמיינה את עצמה נוחתת באיטיות וברכות, וכשפקחה את עיניה, היא עמדה על האדמה. מיה חזרה הביתה מאושרת פי מליון ואפילו לא הוטרדה מאחיה, שעמד בחלון והסתכל עליה. הוא נראה מוזר, כאילו הוא מתכנן משהו. אבל למיה לא היה אכפת. היא יכלה לעוף!

סופיה לא טרחה אפילו להגיד שלום לאמא ואבא כשנכנסה הביתה. היא עלתה בסערה במדרגות ופתחה את הדלת לחדר שלה, בעיקר כדי להתרסק על המיטה ולבכות עליה את הצער, הכעס, והאיפור המטומטם שלה שנמס. היא טרקה את הדלת. איך יכלה להאמין ולו לרגע אחד שהיא נסיכה? איך יכלה לחשוב שמישהו מסוגל לאהוב אותה? סופיה שכחה הכל ברגע שבו הם רקדו ונראה ששם נשארה גם השפיות שלה. עכשיו כשחלק ממנה התחיל לחזור, סופיה הבינה שהיא מאוהבת בג׳יימס. ״איך הכנסתי את עצמי לזה?״ היא שאלה את עצמה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, כדי לשטוף את האיפור המגוחך מהפנים. היא בחנה את עצמה במראה לראשונה זה הרבה זמן. מלבד השחור סביב עיניה, היא נראתה כמעט… יפה. זה היה כל כך מלחיץ. היא שטפה את כל האיפור, אבל נראה היה כאילו צילה של הדמות, של הנסיכה שהייתה סופיה נשאר שם. כאילו נלכד במראה וסופיה תראה אותו שם לנצח. סופיה פתחה את הברז באמבטיה. היא חייבת להיפטר מהדמות הזאת. גם מנטאלית וגם פיזית. אבל נדמה שהמים לא חשבו כמוה. הם פשוט לא נחתו באמבטיה. הם ריחפו. היה רגע מוזר אחד שבו סופיה לא הבינה מה מוזר בסיטואציה הזאת. ואז המים החלו להתערבל סביבה. אדי מים מכל הכוונים, פיסות קרח צפו בזרם, ונחשול מים עצום סחף את סופיה במעגל. זה דווקא היה נחמד. סופיה הרגישה את שמלתה שקצותיה נהרסו. לא היה לה אכפת. היא ראתה אור כחול בין כל המים. התליון שלה זרח. סופיה בהתה בטיפת המים שבתוך התליון בפליאה והרגישה כמו גיבורת סיפור כשדמיינה את המים מתכווצים ונוחתים בשקט באמבטיה. וכך קרה. לא נשמע ולו צליל. סופיה ידעה שאם תנסה להתקלח עכשיו, היא תטבע, ולכן העלימה את המים, (זה הרגיש כמעט רגיל) והחליפה לפיג׳מות, זורקת את השמלה המרוטשת על הרצפה. היא הניחה את התליון הזורח בכחול על השידה, למקרה שתחלום חלומות על מים שיתגשמו. בהנחה שזה לא חלום. סופיה נרדמה ללא ספר בפעם הראשונה השנה, אולי כי הרגישה כאילו החיים שלה הפכו לספר.

ג׳יימס חזר הביתה בריצה, עוצר את עצמו מלצרוח כמו משוגע כל הדרך. הוא נכנס לחדר וטרק אותו. מבין כל הבנות בשכבה, מבין כל הבנות בעולם, הוא היה חייב להתאהב דווקא בתולעת הספרים המטופשת? בבת העשירים? הוא התחיל לחשוב שהחיים שלו הם סרט רע שמטרתו להפתיע את הקהל אפילו בתנאי של שבירת העלילה. למה לא יכול להיות לסרט רע סוף טוב? ג׳יימס הרגיש שהוא עולה בלהבות. הוא כעס על עצמו כל כך. הוא רקד איתה. הוא נהנה לרקוד איתה. הוא דיבר איתה ולא נגעל ממגעה. מה קורה לו? ג׳יימס ניסה להירגע, אבל גילה שהוא רחוק מזה. מעולם לא היה לו קל להירגע, אבל עכשיו זה היה בלתי אפשרי. הוא ניסה למלמל את המשפט שלו, אבל היה לו חשק מועט מאוד להיזכר בנסיכות קסומות. אבל אפילו כשכמעט נרגע עדיין היה לו חם מאוד. הוא היה כמעט בטוח שראה להבה לרגע. הוא השפיל את מבטו, וצרח. הוא באמת עלה באש. אבל אחרי ההלם הראשוני, קלט ג׳יימס שהוא לא נשרף. אפילו הכסא שעליו התיישב היה בסדר גמור. והאש הייתה יפיפייה. היא נראתה מעט לא אמיתית. כמו התליון של קלרה. התליון! ג׳יימס שלף את התליון ממתחת לחולצתו. הוא זהר כמו הלהבות, אבל באור משלו. ג׳יימס תהה איך קלרה השיגה חפץ מכושף. זהו זה, הוא השתגע. ג׳יימס תהה מתי זה ייפסק, אבל באופן כללי היה רגוע בהרבה משיכול להיות במצב כזה. ואז… הכל נגמר. האש פסקה. ג׳יימס, שהרגיש בטוח בהרבה, כמעט הצטער שהאור נעלם. לרגע, ריצדה אש על כף ידו. ג׳יימס יכול לשלוט בה. לעצב בה צורות. ג׳יימס סגר את ידו והאש נעלמה. הוא הניח את התליון בצד, וניסה לחשוב מה יעשה מחר בבית הספר. הוא ייקח איתו את התליון, כדי שלא ייגנב, כי בידיים הלא נכונות הוא יהיה נשק נוראי, אבל הוא חשש הרבה יותר מהכיתה. מסופיה. הוא רצה כל כך לראות אותה שוב, ובדיוק מסיבה זו הוא רצה לברוח ממנה.

משהו ג׳ורג׳
ג׳ורג׳ קם בבוקר אל יום רגיל מאוד, בהבדל אחד- הוא היה הרבה פחות עייף. הוא קם במהירות והכין ארוחת בוקר. הוא קרא לאמא, ועזר לה לאכול. המחלה שלה החמירה, והיה לה קשה לאכול לבד. לפעמים ג׳ורג׳ תהה איך הוא מעז להשאיר אותה לבד בבית. הוא לקח את ״תליון האדמה״ כפי שקרא לו עכשיו, וענד אותו. הוא לא יסתכן שיקרה לזה משהו. הוא תהה אם לספר למישהו על אתמול. הוא כבר גילה שהוא מסוגל לשלוט עם זה באדמה. הכוח הפחיד אותו, אבל אין ספק שזה היה מגניב. אבל הוא לא יספר. רק עכשיו הוא זכה לצאת עם מיה והוא לא רצה להפחיד אותה. הוא התארגן במהירות, כרגיל ויצא לבית הספר. הוא הגיע עשר דקות לפני הצלצול, וישב במושב הקדמי. בשולחן לידו דיברו שתי רכלניות על איזה ילד שברח מהנשף באמצע. היו שמועות על שבת הזוג שלו, שלא ידעו מי היא, הסתירה חצ׳קון מאחורי המסכה, וכשראה אותו, היה חייב לברוח. ג׳ורג׳ לא התעניין. הוא איתר את מיה ומייד קם ועבר לשבת לידה, מחייך חיוך גדול. ״היה נהדר אתמול.״ הוא אמר. מיה הסתובבה אליו בחיוך. ״כן, היה מדהים. אבל בפעם הבאה תלמד לרקוד בלי לדרוך לי על הרגל כל חמד שניות, כי כל הרגל שלי שלפוחיות!״ ג׳ורג׳ הנהן, והסמיק ממבוכה. ואז מיה חיבקה אותו והוא הרגיש שעד עכשיו לחייו לא ידעו סומק אמיתי. ״הכנת שיעורים במדעים?״ שאל קול מאחוריו וקטע את הרגע. ״כן.״ הוא מלמל. ״אבל עכשיו לעולם לא תקבל אותם.״ הילד הנרגז הסתלק משם. ג׳ורג׳ נחלץ מהחיבוק בחוסר רצון, ופנה להכין את השיעורים במדעים שלא באמת הכין, לפני שהמורה תיכנס לכיתה. לא שהיא אי פעם בדקה שיעורים, אבל ג׳ורג׳ אהב להרגיש טוב עם עצמו.

מיה הייתה מאושרת ככה רק בפעם היחידה שתפסו את אחיה כשניסה להרביץ לה, כשהייתה קטנה יותר. ג׳ורג׳ ישב לידה, ואין שיעורים במדעים, והיה יום יפה, והיא גילתה שיש לה כוחות על, ושהיא יכולה לעוף, וג׳ורג׳ הזמין אותה לבוא אליו, והתחילה ההפסקה, והכול מושלם. מיה צחקה בלי סיבה לפחות חמש פעמים. ואז בן נכנס לכתה. מיה לא יכלה לעצור ולהסביר למישהו, היא פשוט ברחה. ״מה-״ התחיל ג׳ורג׳ לשאול. מיה לא עצרה. בן ראה אותה. הוא התחיל לרוץ לכיוונה. מיה רצה אל הגג. אף אחד לא עלה לשם, וכך תוכל להתחמק מבן. אבל הוא ראה. מיה כבר הייתה במדרגות ולא היה לה לאן לברוח. היא רצה את שאר הדרך בשיא המהירות, בן ממש מאחוריה. היא נתקלה במעקה. אוי לא. ואז התליון שלה הבזיק. מיה חייכה כשהבינה שאין לה ממה לפחד. היא חשבה להטיח את בן בקיר, אבל ידעה שזה יצור אלף בעיות. היא אחזה חזק בתליון שלה, ליתר ביטחון, ודמיינה שהיא מרחפת באוויר. היא דמיינה רוח שמעיפה אותה למטה בעדינות. היא הצליחה להתחמק. בן פשוט יחשוב שדמיין את הכל, כי אין אנשים מעופפים. מיה חזרה לכתה, מאושרת שכבר עשתה שימוש בכוחות החדשים שלה.

ההפסקה התחילה. ג׳יימס הוציא את הנגן שלו מהכיס ויצא החוצה. זה היה מקרה חסר תקדים. המתבודד מעולם לא יצא מהכתה ישר אחרי תחילת ההפסקה. סופיה הבחינה בכך מזווית עינה, או שכנעה את עצמה שראתה מזווית עינה, ולא חיכתה לסימן ממנו כל היום. נמאס לה לחכות. היא קמה במהירות. ״ג׳יימס.״ היא אמרה ותפסה קלות בפרק ידו כשעמד לצאת. ג׳יימס התנער ממנה והסתובב. ״מה?״ הוא שאל בקול עצבני והשפיל את מבטו. ״למה אתה מתעלם ממני ככה?״ היא שאלה ישירות. ״אני תמיד מתעלם ממך. אני מתעלם מכולם. שכחת כל כך מהר? אני המתבודד.״ קולו היה עצבני בתחילה, וירד לאט לקטנוניות. ״לא התעלמת ממני אתמול.״ אמרה סופיה בשקט והישירה אליו מבט לראשונה. הוא הרים את עיניו. ״אתמול לא קרה. תשכחי מזה.״ ״אבל אתה לא שוכח מזה.״ התנגדה סופיה. ״אתה מתעלם במכוון. אם אתה כל שונא אותי, תגיד את זה. זה יהיה טוב בהרבה מהאדישות הנוראית שלך!״ קולה היה רם בהרבה מבתחילת השיחה. ״את רוצה לדעת מה אני מרגיש?״ צעק ג׳יימס. ״הנה!״ הוא הרים את ידיו. לרגע חשבה סופיה שהוא עומד להרביץ לה. היא לא הספיקה לסגת לאחור ו… הוא חיבק אותה. זרועותיו החסונות נכרכו סביבה לרגע ואז הוא נסוג לאחור, דמעות בעיניו. ממש כאילו יש למתבודד רגשות אמיתיים. כאילו הוא מוצף רגשות. סופיה הוכתה הלם. ״זה מה שאני מרגיש. את מרוצה? אני מצליח להוציא אותך מהראש שלי. את עומדת כאן, וכל מה שאני רואה מולי זו הנסיכה שהיית בנשף. את מוציאה אותי מדעתי. פשוט תתרחקי ממני לפני שאעשה עוד משהו מטופש!״ סופיה חזרה לאט לעצמה. ״אהבה היא לא מטופשת.״ היא אמרה. ״והיא אף פעם לא קלה.״ ואז, לפתע, כאילו נשבר משהו בתוך עיניו של ג׳יימס, והייתה לסופיה אזהרה של שנייה אחת, אבל היא לא הספיקה לזוז, ולא בטוח שהייתה זזה לו יכלה. הוא עטף אותה שנית, והפעם, שפתיו נצמדו לשלה. עיניה נפערו לרווחה מבעד לחיבוק. פיה היה כאילו קפוא וחסר שימוש. היא לא נישקה אותו חזרה, ולא נסוגה לאחור. כל אטום בגופה זעק בבילבול. ג׳יימס היה זה שהתנתק לבסוף. ״אני… אני ממש מצטער, אני לא יודע מה קרה לי… אני…״ הוא מלמל. סופיה, שהבעתה לא השתנתה כלל, ונראתה קפואה יותר מכל דבר אחר, התיישבה. ״אני צריכה לחשוב.״ היא אמרה. ג׳יימס. נראה מיוסר. ״כן.״ הוא אמר. הוא חזר למושבו והתיישב, מבטו נעוץ כל העת בסופיה, בהבעה שדמתה יותר מכל לתקווה ותחנונים. סופיה החליטה שהיא תחשוב על זה ברצינות. כלומר, למרות ההתפרצות שלו היום, ג׳יימס הוכיח אתמול שהוא יכול להיות אדם אחר משהציג את עצמו, והיא לא רצתה לאמלל אותו, והיא בקושי הודתה בכך בפני עצמה, אבל היא אהבה אותו. היה משהו בדברים הקטנים. בחיוך הקטן שהיה לו בנשף, בעיניו, באופן שבו התחבא מאחורי המעיל כך שנראה שהוא מתגרה ולא מתחבא. באופן מסויים, ג׳יימס העמיד פנים בדיוק כמוה, רק שנראה שהוא היה הפוך ממנה. אבל העיניים של סופיה נמשכו שוב ושוב לעיניים שלו. היא לא ידעה מה לעשות.

ג׳יימס חזר הביתה מיואש. הוא לא היה עצמו באותו בוקר. או ליתר דיוק, הוא היה עצמו לראשונה מאז שזכר את עצמו מחוץ לטווח המשפחתי. הוא נכנס הביתה, לא טרח לומר שלום לאף אחד, או לאכול, או לדבר ופשוט התרסק על המיטה בחדרו. הוא הרגיש סחוט למרות שלא עשה כמעט דבר היום. הוא קיווה בכל ליבו, אבל הוא ראה את הפרצוף של סופיה. אם היא תהיה איתו אי פעם זה יהיה לשבוע, מתוך רחמים. ועדיין, הוא לא יכול היה להפסיק לקוות. הוא זכר את מגע שפתיה על שלו. הוא הרגיש חולה. כן, זהו זה. חולה אהבה. ״ג׳יימס?״ שאלה לילי, אחת מאחיותיו, מהחדר השני. ״אתה יכול לבוא שנייה?״ היא שאלה. ״מה קרה?״ הוא שאל ברטינה, מסלק את הפנטזיות ממוחו. ״מייסון תקע את הרגל שלו באיזה צינור בנמל והיא לא יוצאת.״ ״מה? איך?״ שאל ג׳יימס, מתעורר לשמע החדשות. ״אני בא.״ לילי הובילה אותו אל הנמל, שלא היה רחוק כל כך מהבית. כמו בכל פעם שראה את הים, נתקף ג׳יימס מחלת ים. הוא לא שנא מים, אבל משהו באינסופיות שלהם הלחיץ אותו. הוא פסע בצד הרחוק מהמים, מתקדם במהירות. ״לילי?״ שאל פתאום כשקלט שהוא לא רואה אותה. זה היה יום אפרורי והיה ערפל כבד. ואז הוא ראה את צלליתה ושיערה האדום במים הרדודים. היא התקדמה לעומק. ״לילי!״ קרא ג׳יימס. ״מה את עושה, תחזרי לכאן, המים פה מזוהמים!״ אבל לילי המשיכה ללכת. ג׳יימס, אחר היסוס של רגע, צעד בעקבותיה. הם לא הלכו רחוק, אבל המים כבר הגיעו למותניו, והוא היה קפוא. הוא גם לא היה בטוח שהמים טובים לג׳ינס שלו שנעשה כבד מאוד. לילי נעלמה. הוא גישש בערפל בניסיון למצוא אותה. ״אם זו מתיחה לילי, אני נשבע לך ש-״ קולו נקטע כשצללית גדולה בהרבה מלילי הגיחה מולו. גדולה מאוד. ג׳יימס קפא במקומו לרגע. הצללית לא קפאה במקומה. היא התקרבה במהירות. ג׳יימס התחיל לרוץ אחורה, אבל המים המקוללים האטו את צעדיו והשפריצו לכל הכיוונים. מלח נכנס לעיניו לרגע. ברגע הזה הוא הרגיש יד חזקה תופסת את זרועו. הוא ניסה להתנגד, אבל היה חלש יחסית למה שתפס בו. המשהו הזה חיבר משהו מתכתי לשתי ידיו. משהו כבד. ואז קרה הדבר המוזר באמת.האיש שמאחוריו לחץ על כפתור, ושני הדברים שהוצמדו לידו ומקרוב נראו כמו צמידי מתכת עבים, או אזיקים בלי שרשרת, התרוממו לפתע ונשאו אותו איתם. ג׳יימס היה תלוי מידיו, בתנוחה לא נוחה, רגליו הרטובות כעשרה סנטימטרים מעל האדמה שמתחת למים. הוא צעק לעזרה. הוא בעט בכל הכוח, אבל האיש, או ליתר דיוק הנער הענקי שנשא שלט רחוק, הובילו אותו הלאה במים. ג׳יימס המשיך להתקדם בצורה הזו לעומק הים, וכשאיבד תחושה בידיו, הם נעצרו פתאום. הייתה דלת באמצע המים, שהובילה לשום מקום. הבריון פתח אותה, וגילה מסדרון ופמוטים תלויים על הקירות. המים לא חדרו פנימה. האיש כיוון את ג׳יימס ההמום פנימה, ונכנס בעקבותיו. הוא הוביל את ג׳יימס דרך כמה מסדרונות, כך שאיבד לחלוטין את הדרך, ועצר לפני דלת מתכת. ג׳יימס שנזכר באירועי יום האתמול, הבין שאין לו ברירה, והתרכז בתליון שעל צווארו עד שהתחמם. הקרקע תחת רגליו של הבריון עלתה באש. הבריון נאנק בהפתעה, אבל אז גבותיו התכווצו בכעס, והוא תלש את התליון מצווארו של ג׳יימס. האש פסקה מייד. איך הוא ידע? תהה ג׳יימס. הנער פתח את הדלת, וג׳יימס נכנס פנימה, או הוכנס פנימה. הבריון נכנס בעקבותיו גם הפעם. זה היה חדר קטן, שנראה ישן מאוד, וקירותיו היו עשויים לבנים, אבל חזקים. הרצפה בו הייתה אדמה. התקרה הייתה נמוכה, וידיו התלויות של ג׳יימס התחככו בה קלות כשנע. הבריון לחץ על כפתור נוסף, והצמידים שעל פרקי ידיו של ג׳יימס נצמדו לקיר כמו מגנט, יד בכל צד. הבריון ניגש, והצמיד את רגלו של ג׳יימס לקיר, מתעלם מהרגל השנייה שבעטה בו בכל כוחה. לפתע הוא תהה אם לילי בסדר. ומה אם מייסון? חוט מחשבתו נקרע כשצמיד נוסף בקע מהקיר והצמיד אליו גם את רגליו. הבריון יצא, וסגר אחריו את הדלת. ״הוא בפנים.״