זה לא אומר !כלום! פרק 12- כל כך מוכר, אבל כל כך שונה מהרגיל!

חלק שלישי:

"מה מפריע לך? עשיתי משהו לא נכון?" הוא מרכך את אחיזתו ושואל.
אם רק היית יודע… נכון, אני עדיין מודה לו על שהציל אותי. אבל אני פשוט מסתכלת עליו, על פניו שנראות כאילו הוא אדם שעורו רק אפרפר, אבל זאבי יותר ויותר. על גופו שכל כך מוכר לעין בדרך כלל, אבל כל כך שונה מהרגיל!
הוא שונה. שונה מכל הזאבים שהכרתי עד היום בחיי, זה בולט וגלוי לעין. למה אני חייבת להתקיים דווקא פה ודווקא עכשיו?
"אולי את רעבה? אוי! אני לא מאמין שרק עכשיו אני נזכר. הארוחה מחכה לנו!"
למה אתה מכין לי ערב מסוג כזה?
למה הבאת לי פרחים?
הלוואי והשאלות היו נורות לי ישר מהפה בקלות. אבל ייקח לי עוד זמן. עוד זמן עד שאשקם את עצמי מהטראומה שנחתה עליי, גם מאותו יום שבו התעלפתי ועיניי הוארו- וגם מבית הספר המקולל הזה שפצע אותי עמוקות.
מטיאס ניגש אל השולחן ועיניו נוחתות מטה. "את מעוניינת לגלות לי מה יש לך בתוך הסלסילה ששם?" הוא מצביע על הסחת הדעת המיוחדת שלי ונוטל אותה בידו. "אני כבר מסתקרן."
"אהה…ת…תן לי רגע. אני כבר אסדר את זה."
הוא מושיט לי את הסלסילה ואני מביאה אותה אל הספה , מסתירה אותה בעזרת גבי הכפוף מולו. אני פותחת את הסלסילה ,מסדרת על גבי הצלוחית האליפסית את המאפים, שעליהם מפוזרת אבקת סוכר.
"הנה זה" ידיי מגישות לו בזהירות את המאפים. "מצטערת אם זה לא הכי חם."
"אל תצטערי."
כשהוא מסתובב, אני מביאה קדימה בתחתית הסלסילה את אביזר "מקרה החירום" שלי וסוגרת עליה עם המגבת.
למה הבאת לכאן כמויות כאלו של אוכל?
האוכל נחשף אליי, בכל פעם סוג אחר- מתוק, חמוץ ואולי גם קצת חריף. מתוקים עם סוכר, בשר וירקות מטוגנים.
"אני מקווה שתאהבי. כשישב לך אוכל בבטן, יהיה לך יותר קל לדבר." מטיאס מוסר לי את המלצתו וגורר כיסא לאחור, מחכה רק לי.
וזו הרבה יותר מהמלצה, אין לי שום ספק לשחק בו.
אני מתיישבת ואומרת:" תודה. אז כן, יוגב כן מעביד אותי קשה. הוא יודע לרוקן מהאנרגיה שלי הרבה מיץ."
"ספרי לי על זה". מטיאס מתיישב מולי במקום לקרב אותי לשולחן , כמו שתמיד רואים בסדרות.
עיניו מתעסקות בפניי לכמה שניות לפני שהוא מתעסק עם האוכל. "וואו, אין לי מושג מה לקחת." חייכי.
חייכי יותר במתיקות.
מי היה מאמין שאדם-זאב יודע לבשל הרבה? ומהרבה סוגים שרצו במחשבתו?
הוא מרים קערה של טורטיות שנראות טוב, ונושא בידיו שתי חתיכות גדולות מהן. אחר מכן מקרב עוד כמה קערות אליו. ואני לא ממש רעבה. חיה נסתרת דופקת לי על הבטן מבפנים.
"קחי כיד המלך, כמו שאומרים. שתדעי לך שדלית הכינה את כל זה רק בשבילנו, אז לכי ותתפרעי. למרות שאת לא מכירה אותה הרבה מאוד, היא יודעת להכין אוכל מצוין. חוץ מזה, אם לא תאכלי, כנראה שלא תספרי לי הרבה".
אני נעלבת. אני לא הבובה שלך שבאה לבדר אותך בשעת הארוחה. אבל יכול להיות שכאן אני כן, ואולי גם בכל מקום אחר זו המטרה שלי בשבילו?
אני אספר. משכנעת את עצמי בכוח, אני עורמת על צלחתי כפות של אורז , שני שניצלים ופלפלים מטוגנים עם טעם מעט חריף (בחירה אקראית). דוחפת לפי פלפל ואורז, פי מתמלא וכך אני יכולה לסתום. לא אכפת לי מכמה שזה לא מנומס. מהדמעה שנופלת על לחיי אכפת לי יותר.
"מממ.. את כנראה מקצוענית בתחום האפייה אם את עושה קרואסונים כאלו טעימים" נראה לי ששמעתי אותו מחמיא מהצד.
פי לוהט ונימוח במחשבה על דלית המכינה את כל זה- בלי לספר לי דבר. חשבתי שהיא תומכת בי איכשהו- לא?
למה היא עזרה לו לתכנן דבר כזה? הלוא היא איחלה לי בהצלחה בנוגע לערב הזה! ושלפחות אצליח לשרוד אותו, במובן אחר. לפעמים קשה לדעת מי חבר אמיתי שלך ומי לא.
"סופי?"
לספר? אני אראה לך מה זה לספר. חוסר התקווה מציף אותי. תעברי את חייך ככה, ודי. פשוט מאוד. כמה שריטות עמוקות על העור לא משנות הרבה, נכון?
אני מנגבת את הדמעה כאילו לא נראתה מעולם על ידי מטיאס. אך למרבה הצער היא כן. ואני מתייחסת כאילו היא לא. "יוגב נותן לי הרבה חדרים לנקות, בקושי מדבר איתי.
הוא יותר כותב מאשר מדבר במהלך היום. הרי אתה בטח ראית" קמצוץ של רמז אליו ניתח בקולי. "הוא אולי מדבר רק בשביל לבקש ממני משהו שהוא משתוקק אליו. לא יודעת, קשה לי איתו לפעמים. בעצם קשה לי הרבה. אבל אין לי הרבה מה לעשות, נכון?"
"אני יודע שזה קשה. אני מכיר אותו במשך הרבה זמן. הוא לא איש קל, אבל אני מבטיח לך,סופי, זה הולך להשתנות. יוגב לא יקרע אותך ככה יותר. וכן, ראיתי אותו כמה פעמים בצורה הזו. רק אל תבכי, בסדר? שלא תעזי להזיל דמעות על 'החרא לזמן מה' הזה שנקרא 'מלך'".
אני מהנהנת לו כתשובה ומחייכת אליו כתודה.
הוא מחליק לעברי דבר מתוק ואדום שלא ראיתי לפני כן מרוב הצלחות והקנקנים המלאים שהתייצבו על השולחן.
ורד ממרציפן. לרגע אחד אני מתנשמת בהלם קט, מתפעלת מהרצועות הקטנות והאדומות שמהן עיצבו את הצורה החיננית. וברגע לאחר מכן אני מתאוששת ופניי מביטות אליו בחיוך רק כדי לראות למה הוא הגיש את זה מולי.
אבל רגש נוסף לחיוך הזה. דבר שאני חוששת ממנו כעת- רגש אמיתי.
"את רואה שבטן מלאה יודעת לגרום לך לדבר?" הוא שואל ומחייך חיוך ממתיק סוד.
"אתה חמוד" אני פולטת וידי מגרדת בעורפי החשוף בביישנות.
"גם לך לא חסרה חמידות. וגם צניעות." הוא מניע את ראשו כאילו בהסכמה עם מילותיו. "יש לך שפע מזה".
מטיאס קם ועובר על פניי, בוחן אותי מקרוב יותר בעודו הולך מאחוריי ומביא את גביע היין מהשולחן שליד הספה אליי. וחולק לעצמו אחד נוסף. ואני דוממת.
"היה טעים מאוד, מטיאס, אבל אולי תרשה לי לשאול אותך משהו?" אני עוצרת את הרמת הכוסות שלנו. מה זאת אומרת "חרא לזמן מה?"
מטיאס מסתכל עליי, גבותיו העבות מורמות: "את יודעת שאת לא אמורה לשאול את זה בכלל, נכון?"
"טוב, אני מנחשת? תודה על זה ,בכל זאת…"
"ששש…" הוא משקיט אותי במקום. הוא כורע על ברכיו ומזיז את כיסאי אל כיוונו, כשאני יושבת עליו, בקלות רבה מהרגיל. כאילו שלא ישבתי עליו כלל.
"סופי, את מאוד צנועה. אל תכריחי את עצמך להגיד תודה על כל דבר שאחרים מעניקים לך." טון הקול שלו רך ואכפתי כלפיי. "להפך, אנשים כבר בטוחים בעצמם שאת מוקירה על דברים תודה מראש. אני אומר לך את זה בתור המלצה, למרות שאני לא הרבה יותר גדול ממך, כן? בת כמה את? אני עוד מעט בן 22."
"אני בת 17 ורבע" אפי מתקמט מעט בצחוק. "תרשה לי לפחות להגיד לך תודה אחת על הטיפ?"
"לתודה כמו זאת אני מסכים לך."
בחיים לא אמרו לי שאני צנועה מדי. ניצלו אותי הרבה מאוד, ובטח זה היה מספיק נוח בשביל לא לגלות לי. גם בשיעורים, גם לקראת מבחנים שכבתיים. יש אנשים שאין להם גבול.
והנה, כבר אין לי לב לקרוא לו אדם-זאב.
על הרגע הזה אוכל להוקיר לו כמה תודות לא צפויות: תודה על שמישהו אי-פעם אמר לי כזה דבר. תודה שלא ניצל אותי- או אולי כן ואני פשוט לא מבחינה בזה, אבל לא משנה. תודה על ערב ראשון עם מישהו לבד פעם בחיי?
אנחנו לוגמים בשקט לכמה דקות. וכבר שכחתי את שאלתי.
מטיאס מרים את ראשו והציע משום מקום: "יש לי רעיון! אני אבקש מיוגב שישלח צוותי חיפוש ברחבי היער בחיפושים אחרי שרלוט. ואם לא ימצאו אותה ביער, אז אפשר גם בכפרים שמחוץ ליער. אם לא תהיה ברירה, אז באמת אאלץ ליישר הדורים עם יוגב. גם ככה לא הולך לנו חלק בכל פגישה או ישיבת ייעוץ ."
"לזה התכוונת כשאמרת 'חרא לזמן מה?'"
"זו הייתה הכוונה."
"זה לא יהיה מסוכן קצת? אני זוכרת מקרה אחד…"
הזיכרון אינו מטושטש אצלי כלל, אבל אני מנסה לחקור למה הוא מושפע כל כך על ידי. למה הוא בכלל מעוניין לתרום חופן של נדיבות וסלחנות כלפי המלך, רק בשבילי ובשביל התסבוך הזה, רק כדי שייפתר?
"מה את זוכרת?" פניו נוטות מולי חשדניות.
"את הערב ההוא, שבו חוצפן אחד העליב אותך בחדר האוכל." אני נותנת לו חיזוק קטן. "כל מה שהמלך עשה הוא לסלק אותך משם. לא נראה כאילו הוא רצה לעזור, ובמיוחד במקרה שלי- בשבילו זה מקרה של משרתת אחת בארמון. וזה מה שרציתי לשאול מלכתחילה: המלך מתייחס גם אליך בצורה כזאת?"
"אין סיכוי שזה יהיה מסוכן. גם אל תשכחי"- מטיאס טופח על ברכי- "אני, מבחינתי לפחות, יודע שיוגב (ותרשי לעצמך לקרוא לו יוגב) מבין שאת קצת יותר מזה בשבילי." הוא מסמן בין אצבעותיו את הפלוס שלי.
שנינו משתהים לרגע ואני מרגישה את בחינתו של מטיאס נדבקת על פניי. הוא מזדקף. "ולכן הוא יחשוב אחרת. הרבה אחרת ממה שנראה לך."
בחילה אוחזת בגרוני. אני מנמיכה את עיניי והזיכרון של מטיאס מכה בבלונדיני בחוזקה מקריץ מולי.
די, די, החרדה מפרפרת בי.
"בתוך תוכו יוגב הוא איש אחר. אך משהו בו השתנה בזמן האחרון, וקשה לשים את הנקודה על זה. הוא נראה ממוטט כאילו נפל עליו זיכרון קשה שנשרך אחריו בכל הצעדים שלו. הוא מאוד קשוח אליי משום מה, אבל אל האחרים לא!" אגרופו דופק על השולחן בעצבים ואני קופצת במקום. "אני אומר לך, סופי, אני משתגע… באמת לא היה אכפת לו שצ'ייס קם עליי ככה באותו ערב."
אהה, אז לבלונדיני השרירן קוראים צ'ייס. יש לו תדמית של בריון. אבל בריון יותר ממטיאס? אני הכי מתקשה להאמין שמישהו אחר יכול לגבור עליו.
"באמת אותו ערב היה מוזר." פיסות מהערב שבו נכנסתי לראשונה לחדר האוכל המפואר חותכות אותי ומוציאות ממני נוזל שמזכיר לי- ניסיתי לברוח משם, אבל היצור ששוכן בתוכי, שממנו אני מפחדת יותר מכל, תפס אותי על המשמר וקירב אותי למטיאס. אני נזכרת במעורפל בריצה ששנינו רצנו ביחד אל היער, ההרגשה של המים הקרים על עורי, הרגליים הכאובות שלי- שאולי התעקלו ונהפכו למשהו אחר? קשה לי להודות אפילו בפני עצמי שכנראה הפכתי לבתולת ים בתוך המים הצלולים. הסתחררתי שם כמו שיכורה.
כשאני יוצאת ממחשבותיי אני בוהה במפה העשויה מבד דק.
אני מרגישה את נוכחותו של מטיאס עליי.
ואז הוא בדיוק חוזר על מחשבותיי כמו קורא אותן ממצחי:
"אני יצאתי לאוויר החמים ואז את הופעת מאחוריי. את יודעת, היית שונה שם." מטיאס קם לעמידה ואני קמה לצידו. או יותר נכון, רחוק ממנו, בפנים בוערות. "סיימנו? לעזור לך לפנות?"
הוא נד בראשו במהירות ומסיט אותי בחזרה לנושא. "היית…התנהגת כמו שיכורה. יפה מאוד, אבל שיכורה." הוא פוסע צעד אחד לעבר אחת מקורות העץ שעליהן אני עומדת. "רצנו שנינו אל היער, בחושך. את זירזת אותי כדי להראות לי איזה עץ גדול. חלצת את נעלייך וטיפסת על העץ כאילו שחיית ביער כל חייך." הוא מתקרב אליי יותר ויותר. ידו רוצה לגעת בלחיי, אבל אני נרתעת ממנה בלי משים לב. אני פונה עוד אחורה ואחורה. "התבוננו באגם מלמעלה, וקפצנו ישר למטה" קולו איטי. אני מגששת אחר דבר מה לאחוז בו וראשי נחבט בקיר. "שיערך זהר במים, מין אש שעדיין מצליחה לבעור בפנים. היה לי חם, וקר…הייתי שיכור -בדיוק כמוך" הוא ניצב מולי, גדול ושולט, מקיף אותי משני הצדדים בעזרת זרועותיו. "ושם הייתה הנשיקה הראשונה…" נכלאתי? לא. לא רוצה. לא מוכנה. לא יכולה.
"מה אתה עושה,מטיאס?"
"דבר שממש עוד מעט תתחילי להבין".
אני מתכופפת ומתחמקת מהכלוב של זרועותיו, והוא קולט ישר את מה שקורה.
"לא! סופי,רגע!" הוא יוצא מנימת החלומות שלו.
התינוקת צורחת שנית, ורק כעת אני נזכרת שהיא כאן. אני חוטפת את הסלסילה שהיא שוכבת בה, ומתרחקת אל הסלסילה השנייה עם המאפים. "סופי! חכי רגע!" מטיאס זריז כאצן. רגליו מתחפרות כנגד הקרשים מרוב שאני בורחת.
בחפירה גדולה ונואשת אני מוציאה מהסלסילה את הבושם.
בידיי המלאות אני מקיפה את השולחן ,מחפשת כמטורפת את דלת הכניסה. רגלי נדפקת כנגד המשקוף הרעוע, ואני מוטלת קדימה ופורצת החוצה בלי להתמהמה. "אל תיגע בי! אל תיגע בי!"
"לא! סופי, אל תלכי! אל תלכי לי מכאן! את לא תמצאי לך מקום אחר!" מטיאס צועק לי מראש המדרגות של הבית ומתחיל לנוע לקראתי. אני מועדת לאחור מסוחררת. "חתיכת זאב מסריח! אל תתקרב אליי! אל תתקרב! אני מזהירה אותך!" אבל הוא לא חושש.
כבד לי מדי.
התינוקת, המילים שבפי, האובדן, הסכנה.
" את לא מבינה שאני דואג לך?! את לא שמחת בכל הזמן הזה שיש לך!…"
כשארשת מבוהלת נוסכת על פניי, אני לוחצת באצבעי על המתיז, ידי מתוחה קדימה.
הבושם המיוחד אופף את האוויר שלפניי, לוכד אותנו במרחב. זהו. גמרתי עליך. בינתיים.
הוא מרחרח את האוויר. "מישהו לדבר איתו?…" עיניו מביטות בי לפעם האחרונה. אפי נסתם בידי המשוחררת ומטיאס רפה ומתמוטט בתוך שניות על האדמה.