זה לא אומר !כלום! פרק 12- למה שאשקר לך?

חלק שני:
"מטיאס!" אני מניחה את כף ידי על פי וראשי מסתחרר.
"מה קרה?" הוא עוצר במקומו ולוקח את ידי.
בעיניי עומדות דמעות. "אתה לא שומע את זה? זה בא מהכיוון ההוא." אני משתחררת מידו והולכת ללא כל רואי לשמע הצליל המעורר רחמים, אצבעותיי ממששות עלים סבוכים וקוצניים. גרוני מתכווץ כשאני מתכופפת ומגלה לפניי סלסילה קטנה. אני מוציאה אותה בזהירות מעל השיח, ולפני כן סוקרת את השטח.
צליל הבכי הצייצני הזה שבוקע ממנה מזכיר לי את אחותי הקטנה. שרלוט כתינוקת זעירה בת שנים זעירות גם הן.
הבכי זועק לעברי לעזרה, ואני פשוט לא יכולה להתעלם.
הסלסילה מונחת בשקט על האדמה ובתוכה מייללת לה תינוקת מכוסה בשמיכות לבנות. עיניה עצומות ודמעה עגולה ומנצנצת מחליקה על סנטרה הקטן. מי היה מעז להשאיר עולל קטן במקום כזה? אולי איזו חיה?
ביולוגיה,סופי. ביולוגיה- התינוקת נראית…רגילה.
"אני לא מאמין!" מטיאס מביט לעברי בתדהמה. "אני לא מאמין ששמעת. היער מלא ברחשים שלהם אני כבר רגיל…" הוא מניח את ידיו על מותניו, מסיט את הווסט שלו לצדדים.
"בואי ניקח אותה מהר הביתה.אני לא רואה כאן עוד מישהו באזור."
הביתה. עכשיו פחות מפחיד אותי לשמוע את המילה ששייכת לו- הביתה.
מטיאס מרים את חפציו ואת תיקי בנוסף, ואני מרימה את הסלסילה. "שקט, מתוקונת, ששש…" אני מעבירה את אצבעי על פלומת שיערה הרכה. התינוקת תופסת באצבעי בכוחה העצבני.
אחרי זמן לא קצר וכמה ענפים מקשים בדרך, עיניי שוזפות
בית קטן מעץ שתקוע באמצע היער. איך לא ראיתי בית כזה עד היום?
ואני יחסית מכירה את היער כמעט כמו שאני מכירה את כל סוגי הפרחים שצומחים בו- ואין סיכוי שבעולם שראיתי פרחים כמו אלו שבוהקים אליי מעל למגבת המכסה את הסלסילה,
בנוסף לסל התינוקת.
כל ארבעת הקירות של הבקתה מורכבים מעץ, וטחב צץ בתחתית.
מטיאס עולה במדרגות הרחבות ופותח את הדלת אחרי שתי ניסיונות בקוצר רוח.
התינוקת כבר שקטה כשאני נכנסת פנימה לאוויר החם שהצטבר בפנים.
"בואי, תניחי אותה כאן. את בסדר?" הוא שואל אותי לנוכח רצף השיעולים שלי. ואני בטוחה שהוא שואל אותי גם מפני שהוא הבחין בעיניי המתחילות לזהור בכתמים כחולים. אני מהנהנת בחשש ומסיטה את ראשי הצידה במהירות.
האור הצהוב נדלק ואני מניחה למבטי להסתובב סביב אחרי שהזוהר נתלש ממני. מבפנים, הבית כבר מצופה בדבר אחר, ללא עץ שנראה בסביבה. בחדר הכניסה שולחן ערוך עם מפה בצבע חרדל עליו ונרות קטנים מבצבצים מפינות שונות. אבל העיקר שהיה מונח על השולחן שם היה עטוף בנייר כסף. הרבה נייר כסף. לפחות 5 צלחות שמתנשאות לגובה מכוסות. צלחות,סכו"ם— איך זה יכול להיות?
מיטה רחבה נראית בחדר סמוך, ומולי מונחת טלוויזיה עבה שמזכירה לי תקופה נוסטלגית, עוד לפני שטלפונים חכמים היו קיימים בכלל. תקופה שמבחינה כלשהי באמת הייתה טובה.
הבית הזה כל כך…רגיל למראה. כמו בית קטן בערבה.
מטיאס מגיש לי על השולחן כוס של יין, ואני מפחדת שהיא תתנפץ מולי.
עיניי מתרוצצות באי-שקט, ואני מנסה להשקיט את הבכי של התינוקת שמתפרץ שנית כשאני עוזבת אותה ואת כוס היין לרגעים קצרים.
מטיאס מכסה את מצחו בכף ידו בחוסר-מעש ומושך את שערו החום-אפרפר לאחור. "את יודעת מה יכול להשקיט אותה לפחות?"
"חלב חם יכול לעזור" מבטי נופל על הכיריים הרגילים שעליהם אוכל לחמם לתינוקת חלב.
מטיאס מגיש לי בקבוק חלב רגיל-למראה. לאחר מכן הוא מצית את אחד מהכיריים באש ,מתקדם מלפניי וצונח על הספה, פחות מתיישב ומגיח יותר הצידה, ליד התינוקת.
בכייה זועק לעברי יותר מקודם. " אני אנסה להרגיע אותה. עכשיו תורך." הוא אומר בספק מה. אני קמה , מתהלכת ליד הכיריים בזריזות ונוטלת כלי שכבר מונח מולי מוכן לבצע את מטרתו. שלושה פלפלים, עגבניות ובצלים מחכים גם בצד למטרה כלשהי. אני לא בדיוק מאמינה שהוא אוכל את הרוב מאלו. אבל בעצם, למה לא? הוא נוכח איתי תמיד בחדר האוכל.
אבל לא באמת ראיתי מה הוא אוכל, לא?
כמה נשימות עמוקות וחיוך קטן ,ואני מסודרת, אני חושבת לעצמי.
"כדאי לחמם לה את זה ומהר" אני מחייכת בתמימות בזמן שהכלי מתחיל להתחמם, החלב בתוכו.
"כן" מטיאס מהנהן בחיוך גם הוא וממשיך להסתכל עליי. "מי מעז להשאיר כזה יצור לבד ביער?" הוא תוהה בסקרנות.
"אתה מכיר מישהו כזה?" שאלתי צורמת באוויר, כי הוא לא עונה לי דבר.
"לא" עונה לבסוף. "ועוד בת א…"
"מה?"
"לא. לא חשוב." הוא מגיב במהירות. "איזה מתחשב אני. תעזבי את זה, סופי. אני כבר אגמור את המלאכה הזו." מטיאס קם לעברי.
"לא, באמת." אני צועדת צעד אחורה ומבטי נוסג אל התינוקת.
מטיאס לוחץ ומוריד את ידי הזקופה לפניו. "סופי. מה קרה לך מתי שראית אותה?" ברגע של מחשבה הוא שואל את השאלה הלא-נכונה. כמו מתקיל אותי בקוצים בדרך של חצץ.
"מה קרה לי עם מי?" ההססנות שלי גרועה.
מטיאס מטה את ראשו אליי. "מתי שראית את התינוקת. אפילו לפני כן- כששמעת אותה. מה קרה לך? נזכרת בדבר-מה?"
"את האמת, שכן." טון קולי עלה במקצת , צדי פי מתעקמים בזרם רטוב של עצב בראשי.
אני מסיטה את ראשי ומכבה את האש, מניחה לחלב להתקרר מהחום כמו מגעי הקפוא.
קצות אצבעותיו של מטיאס זוחלות אל אצבעותיי, ודקירה חלושה או שתיים של ציפורניו נושפות החוצה את שלוותי.
"ספרי לי. אחת מהמטרות שאת כאן איתי היא לסדר את כל מה שקורה לכולנו בזמן האחרון." מי אלו ה'כולנו' שאתה מתכוון אליהם?
"סתם, היא הזכירה לי את אחותי. זה סתם קרה רק לרגע קצר, זה הכל…"
"סופי…" מטיאס תולה בי מבט מתרה ארוך, לאחר מכן עוזב את ידי ומוזג את החלב לתוך בקבוק פלסטיק קטן- של תינוקות, אבל מבטו עדיין מציץ בי. איך יש למטיאס בקבוק של תינוקות? הוא התנסה כבר בחוויה עם תינוק?
אולי הוא טרף אחד?
עוברת השתהות קצרה בזמן שידיי ממוללות את השמלה הקצרה שאיתה נשארתי אחרי קצת ניקיונות של פה ושם בארמון. וואו, כמה שאני היסטרית!
באמת, אם אני לא אשפוך את הלב שלי לפחות קצת, ייקח זמן קצר מאוד עד שארגיש אותו מתפוצץ.
"אתה זוכר שסיפרתי לך על שרלוט, נכון?" אני שואלת.
לפני שהוא מספיק לענות אני לוקחת את הבקבוק מידו ומתנדבת: "אני אעשה את זה ,אל תדאג."
"אוח, סופי, באמת? את לא רוצה אולי…לנוח קצת?"
"לנוח לא ייתן לי לספר לך דברים, כמו שביקשת."אני מקיפה את מיקומו כטרף קל בדרכי חזרה . בהצץ קט אני לא מזהה בו ובעיניו סימן מובהק של פראות. אולי רעב, אבל לא פראות כמו זו שחשבתי עליה קודם.
הוא משתהה ומושך בכתפיו קלות-"טוב, כן, את צודקת במידה כלשהי".
נשיפה רועדת חולפת בגופי. אני חייבת לצבור לי לפחות ערימה קטנטנה של ביטחון עצמי, כי אחרת אתמוטט.
"אני מתגעגעת. טוב, זה מה שקורה כשאתה לא רואה את אחותך האבודה ביער שמסובך להכיר".
שנינו זוחלים לתוך שיחה ביחד על הספה: אני מזכירה לו את שרלוט, שציינתי אותה בפניו ביום שבו המלך החליט לקחת אותי לעבודה, ומטיאס זוכר אותה כמעט בכל פרט שאמרתי עליה מאז ומעולם-"והשיער שלה חום, נכון?" ידיו מתארות אותה כאילו הוא ראה אותה בעצמו. "אני זוכר שאפילו אמרת לי על הלק הכהה שהיא שמה על ציפורניה."
עיניי מתרחבות ואני ממשיכה להיענות לבקשתו. חלק מתוכי מתחיל להתעופף בהקלה פורחת – בן-שיחה כל כך לא צפוי.
"ההתעלפות קטעה לי את כל הרצף של האירוע (מושכת בכתפיי) ולא ראיתי אותה שוב."
"באמת לאחר מכן, את ביקשת ממני שאנסה לחפש אותה." מטיאס נועץ בי מבט רציני ומתוסבך.
"היה לך קשה להתרגל לסביבה של הארמון?"
"לא, לא כל כך" אני פולטת שקר גמור. "המקום מוצא חן." ודווקא זה, אפשר לומר, חצי אמת.
קשה לי להבין איך ההסתגלות שלי לאזור החדש קשורה אליו ולענייניו האישיים. כלומר, הוא ידע תמיד באילו חדרים אני מנקה ודפק על דלתות החדרים אלפי פעמים רק בשביל להניח עליי את מבטו, כמו מנוח אחרי תעופה רבה. אבל לא הייתה למטיאס סיבה לעשות את זה, למרות שהוא האחד שהביא אותי למיטה בארמון במקום להשאיר אותי מוטלת על האדמה אחרי סופה משוגעת.
יללה באה מכיוון הסלסילה שמונחת בינינו, ומזל שכך, אחרת לא הייתי יודעת איזה מרחק מטיאס היה מרשה לעצמו לצמצם ביני לבינו.
"אוי מסכנה ,שכחתי בכלל להביא לה את החלב." הסחת הדעת כנראה כה ריתקה אותי, שלרגע שכחתי מקיומה של התינוקת והבקבוק עדיין אחוז בידי .
" אני רואה שיוגב לא מתייחס אלייך כמו שצריך. וזה לא מוצא חן בעיניי." מטיאס בוהה בחלב המגיע אל פי התינוקת. "הוא מעביד אותך קשה?"
"אממ…לא. פחות קשה."
"באמת?"
אני מורידה מעט את זרועי. הבקבוק מיטלטל בידיי הרועדות ובורח מפיה של התינוקת.
ואז התינוקת צורחת צרחה חדה שקורעת את אוזניי ומקפיאה אותי בהלם.
במהרה אישוניי נצבעים בכחול בהיר שמעוור אותי לשניות. הרגעים שבהם הצבע הזה בוחר לתפוס את עיניי הם הרגעים הכי…
אני משפילה את ראשי במהירות, מחכה במידה כלשהי לנס, והצבע סוף סוף מתעמעם לכדי כתמים מטושטשים.
"אל תגידי לי שצרחת התינוקת דוברת אמת."
"איזו אמת היא דוברת בדיוק?" אני עוצמת את עיניי בעצבנות. אני כל כך מקווה שהוא לא ראה את זה.
"שאת משקרת לי."
נשימתי מתפצלת לנשימות קצרצרות. לפחות הוא לא הגיב על כך שעצרתי באמצע השיחה המוזרה שלנו.
"לא, למה שאשקר לך?"
זרועו מתקרבת. הקצוות של טפריו ניגשות לעבר סנטרי.
"את חושבת שאני לא רואה איך יוגב לא משאיר לך הרבה טיפות של מנוחה? ועוד אחרי שהצעת לו את המצעים הוא מבקש ממך להביא לו עוד חתיכת עוגה? תהיי כנה איתי,סופי. מה מפריע לך…?"
סנטרי מורם אל מבטו בשתיקה, אני מרגישה את קנה הנשימה שלי בולט. " אתה שורט אותי קצת.."