זה לא אומר !כלום! פרק 12- מבחינתי אחלה פרק ספיישל
חלק ראשון(:
סופי: התיק הקטן שלי נגרר אחריי בדרך אל הקומה השלישית, וסלסילה של מאפים בריח מצוין מחזיקה ידי האחרת. אני גאה בעצמי שחשבתי על הסחת דעת כה מתוקה. אני פשוט הולכת להתמודד ביתר קלות ממה שנראה לי. רק הדבר היחיד שאני אמורה לדאוג לו הוא שמטיאס לא יביט בתוכה , וזה הכל. קבעתי שעדיף לבוא לחדר שלו מאשר שהוא יפרוץ לשארית הפרטיות שיש לי כאן מפניו. רגליי רועדות, אני כמעט מתבלבלת ונכנסת לתוך מעבר חירום, אבל אז מישהו עוצר אותי מאחוריי. אני מסתובבת ומתאמצת לזהות את הפנים המוכרות שלפניי. זה האיש שישב עם מטיאס לידו ודיבר איתו בדרך כלל, גם אחרי שהמלך שינה את אופן הארוחות לסדר שונה של ארוחות למשרתים ואנשי המעמד היותר "נחות" כביכול, וסדר שונה בשבילו ולעתים בשביל אנשים חשובים אחרים.
"את מחפשת את החדר של מטיאס?"
"כן. אתה מוכר לי.חבר שלו..?" הוא נראה פחות מגודל ממטיאס, אבל עדיין נראה גבר עם שרירים לא רעים בכלל.
"כן,כן." הוא בוהה בדמותי שבטח חיוורת- למראה. "ראיתי שחיפשת אותו. זה כאן, שלוש דלתות משמאל". מי יודע על מה הוא ומטיאס שוחחו לפני שהגעתי לכאן, אם הוא כבר יודע שאני עולה לכאן למטרה יחידה . אבל לפני שהוא מצביע לי על הדלת הוא אומר:"אה, ורק שתדעי- מה שלא יהיה הדבר הטוב הזה שיש לך כאן בפנים, מטיאס כבר תכנן לך שולחן הרבה יותר מלא, לפחות לשלושה אנשים. אני כבר לא יודע אם באמת תזדקקי למאפים האלו. אני צודק,אלו מאפים כלשהם?"
אני פולטת "כן" מגמגם ונועצת בו מבט מופתע. "זאת אומרת שסתם טר…"
"זאת אומרת שמה?" הוא עוצר .
"שום דבר" אני בקושי ממצמצת בכדי להסיר כל ספק.
"טוב…" אחרי המבוכה שגרמתי בינינו הוא מכוון אותי באלכסון, ואני מצטערת על העניין שהוא נתקל בדרכי ,כי אז יכולתי יותר להתעכב ואולי לנשום נשימות יותר עמוקות.
"תודה לך."
"בבקשה. השם הוא איתן." אני מחייכת אליו חיוך לא מחמיא להכרת תודה.
"השם הוא סופי." צחקוק עצבני נפלט מפי.
אני מתקדמת ונשימתי העמוקה מפוחדת ואני נשענת על הקיר ליד. אני פשוט איראה נחמדה בטירוף, אנסה לעזור לו בכל דבר שיצטרך ואפילו אסיח את דעתו בקינוחים המתוקים שלי או כל דבר אחר שיוכל לשמש קלף טוב למשחק הזה.
רק שהמשחק לא ייגמר בטריפת הקלפים שלי לחפיסתו שלו.
אני מלקקת את שפתיי ומורידה מעט מהאודם שדלית מרחה לי באופן מושלם. למעשה, אני מנגבת בגב כף ידי כל זכר ממנו. הפעם אין לי רצון להיראות יפה. עכשיו אני מוכנה מול דלתו.
נו, תעשי את זה כבר, אני מדרבנת את עצמי.
דפיקה חלושה על הדלת.
השניות שלקחו לו לענות מחממות את קרביי.
"בוקר טוב" מטיאס מחייך ומחווה בידו שאכנס רק אחרי כמה שניות שבהן הוא נראה כמו בהלם חולף של התרגשות.
"בוקר טוב" אני מחייכת אליו חיוך רחב בחזרה ונכנסת במהירות, להפחית את הרעידות של רגליי.
הוא קושר את ידיו מאחור, מסתיר דבר מה.
"מה יש לך מאחור?" אני מצביעה בחטף על זרועותיו.
"את רוצה לגלות עכשיו?" הוא שואל בתמיהה משונה.
אם לא עכשיו, אימתי?
"אם אתה רוצה, אני אוכל לראות אחר-כך." אני מושכת בכתפיי.
"בחיי" מטיאס מגחך. "את באמת חושבת שלא הייתי מראה לך עכשיו?"
הוא מתיר את ידיו ומושיט לפניי ברוב נדיבות זר פרחים בצבעי אדום,ורוד וצהוב.
אלו צבעים זורחים, שונים מאוד מהפרחים שראיתי עד כה בחיי. אני מסמיקה עד אין-סוף. במחשבה נכונה למדי, זו הפעם הראשונה שמישהו מכין לי דבר כזה חמוד. כל כך הרבה פרחים יש ביער, אך אין אפילו פעם אחת שמישהו קטף כאלו בשבילי. טוב, עד עכשיו…
"תודה. ממש תודה." אני לוקחת את הפרחים הקשורים בסרט דק מידיו בעדינות.
"כמובן." עיניו פוגשות בשלי. אני עוצמת אותן לרגעים בודדים. למה, מכל האנשים בעולם, אתה הוא האחד שהיה צריך להכין לי זר פרחים בפעם הראשונה?
מי אתה? ולמה אתה רוצה בחברתי זמן כה ארוך?
"ומה את הבאת כאן?" הוא משפשף את סנטרו ובוחן את המגבת הקטנה שמכסה את מה שיש מתחת לה, בתוך הסלסילה שלי.
אני מנידה את ראשי בחוסר התחשבות. "אה,זה סתם משהו קטן בשביל שנינו…"
אצבעותיי מוחצות את ידית הסלסילה, ואני מקווה שהוא לא שם לב לכך. להפך, מבטו חוזר אליי אחרי המהום קצר מצדו.
"הממ..מעניין. טוב, בואי נצא לדרך. לעזור לך עם התיק?אולי עם הסלסילה הזו?"
איזה ג'נטלמן. תשכח מזה. עם כל הכבוד לפרחים…
"אני בסדר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ערפל מחניק וחם שורר בדרכנו ביער העבות. אמנם יש שביל, אך הוא לא ברור מספיק בשעה המאוחרת.
החושך בצבע כחול-כהה סוגר על שנינו, והערפל נותן אור-אפרפר שמנחם אותי מעט בבהירותו.
"את במקרה יודעת כמה זמן את כבר נמצאת כאן, באזור הזה?" מטיאס שואל צעד אחד קדימה ממני.
"את האמת, אני לא יודעת. לא יצא לי בדיוק לעקוב אחרי הזמן…"
אני מודה על כך שהוא לא יכול לראות בבירור את פרצופי העגום.
"איפה הבית שלך נמצא? אמרת לי שביערות, לא? הוא באזור הזה?"
"קשה לי להגיד לך, כי אי אפשר לראות הרבה, אבל הוא נמצא לקראת הקצה, קרוב לכפר."
אני עוברת בזהירות בפישוק את ענף העץ המזדחל, ולבי מנתר בחזי כשאני מבינה שמטיאס הושיט את ידו בכדי לעזור לי לחצות אותו. ולא שמתי לב.
לפני שעמדה לצאת מפי ללא כל סיבה מילת סליחה, אוזניי קולטות יללות שמזעזעות אותי בפתאומיות.
תגובות (0)