זה לא אומר !כלום! פרק 11- שיעור באיפור?
סופי(:
מזמן לא השתוקקתי להיות בחדרי כמו שאני עכשיו. אני מתאפקת שדמעות צורבות לא ייפלטו לי מהעיניים. כמה זמן אני כבר כאן? אני ממשיכה לשאול את עצמי שוב ושוב, ואני מחכה לתשובה שתענה לי יותר מאשר את השעה העכשווית.
אני עולה במדרגות אל הקומה השלישית וישר מתלבטת עם לחץ נורא בחזה לאיזה צד פונים?
אין לי הרבה פניות אל חדרי למזלי הרב. אבל זה לא אומר שאי אפשר לשכוח. כל כך אירוני. דווקא כשיש לי זמן ושאני רוצה להתבודד, הבחירה בצד הנכון מחריבה לי את הכל. אני מקווה שאסתדר כבר.
ימינה או שמאלה?
עיניי תופסות את הדיוקן שמשמאלי. אפילו בתמונה הזו לא הספקתי להביט יותר מכמה שניות.
הדיוקן מכותר במסגרת מוזהבת עם עיטורים עדינים, לעומת המלך שבתמונה ,שכתרו לא מונח על ראשו אלא כובע של אדונים מונח על אחת מברכיו. פעמים מעטות מצאתי אותו עם כתרו על ראשו בכלל.
הטוקסידו שלבש עליו נראה מלוכלך בסגנון המיושן של הדיוקן בצבעי חאקי כהה.
ידו האחת מוטלת לאחור ונשענת על ספה מרופדת וידו השנייה מונחת על ברכו האחרת.
חצי החיוך שנמשח על פניו עושה אותו נינוח- משהו. פניו מגולחות למשעי, וחצי מהן מואר יותר מהאחר.
עם כל הכבוד וכל הזמן שאני שוהה כאן, מותר לי להודות שהוא נראה מלך אחר.
אולי הצייר המדהים שצייר אותו בצורה כה מדוייקת הוא זה שבעצם שינה את הבעתו הכעוסה של בדרך-כלל והפך אותה להבעה כמו זו. ועדיין הצליח לשמור על רמת דיוק מטורפת.
מעניין אם באמת המלך הזה יכול להיות נינוח בצורה חמודה. לא יודעת- עד עכשיו לא ראיתי אותו בהתגלמות השמחה שמלך יכול לשהות בה ביומיום המושלם שלו.
אני מתעוררת מתהיותיי הרבות ורואה שבהיעדר דבר אחר לעשות אני מוצאת את עצמי בוהה בציור.
וואו, אני באמת ברת מזל. אני זוכה לפסק זמן של נחת (דיבור של אישה זקנה).
במקום ללכת לחשוב קצת על כל הסובב אותי בתוך אמבטיה משיש, אני פשוט בוהה בזה. אמנם אני חושבת, אבל לא על הדברים שאני באמת רוצה להוציא מתוכי.
מעברי החד לצד השני גורמת לי להירתע אחורה כשגופי מתנגש בחזית של מישהי.
"שיט! תזהרי בתנועות שלך ,ילדה!" בעלת השיער הכהה מתפרצת עליי ומרימה את האבקה השבורה מהרצפה.
"וואי,סורי, באמת שלא שמתי לב" מילותיי רכות.
הנערה רוכנת הלאה בלי להעניק לי התייחסות אחרונה מצדה . מטופשת! אני פשוט מטופשת…
אני גם מחליטה להמשיך לחדרי . מתייסרת ומכפילה את יסוריי כשאני שומעת אותה נעצרת וקוראת:"רגע. את לא החברה הזאת של הזאב?"
אני מתעלמת בפנים נוקשות והיא עוצרת אותי, נוקשת בעקביה ומנפצת את הרצפות בכל פסיעה.
"כן." אני מפתיעה אותה מול פניה הסמוקות באופן טבעי ויפהפה. "אבל לא בדיוק כמו שאת קוראת לזה. אפילו אני לא מבינה בדיוק מה…"
"מה קורה ביניכם? התנשקתם איזו נשיקת חייתית כזו?" היא שואלת, ספק צוחקת ספק שואלת באמת.
"זה לא פשוט…" עיניי מפחדות להיחשף ולחשוף. בלי מחשבה רבה אני נסוגה אל דלת חדרי.
אפי כמעט ומתנגש בדלת.
עוד כמה שאלות הולכים לשאול אותי היום? איזו בריונות…
וואו. בריונות. זו מילה שלא השתמשתי בה הרבה זמן… המקום הזה לפחות עזר לי להימלט מדבר אחד מאוד מעיק.
"סופי! מה נשמע?" אני מסובבת את הידית, וכמו הידית דלית מסובבת אליי את ראשה , והבנתי שהיא ראתה אותי מבעד למראה.
"דלית" אני מחייכת אליה חיוך מנומס. היא כרגע החריבה לי את הפרטיות.
אבל בא לי לשנות את הגישה ופשוט לא להתייחס לקטע האחרון שקרה לי בארוחת הערב. מתי שישבתי לידה מובכת ולא הבנתי עם מי אני מדברת: עם דלית, המשרתת שרק עזרה לי להחלים מחוסר ההכרה שלי ורק צחקה עליי באותו זמן בגלל חיוכי המוגזם?
או שאני מדברת עם הזדמנות לחברות חדשה, במקום חדש?
לדעתי זה הזמן שלי. דמעה זולגת מכוס הדמעות בעיניי ואני מעיפה אותה ברגע. "מה את עושה?"
"או, סתם, מסדרת לך כמה דברים חדשים במלתחה… מה איתך?"
"אלו באמת דברים יפים" אני משתהה לרגע על השמלות שמתארגנות על קולבים.
"אחרי שסיימתי מטלות ענקיות של ניקיון,אני מרגישה… מרוצה."
היא מגחכת ועונה: "ספרי לי על זה. גם לעצב את מצבן ה'לא נאה' של נשים גחמניות כאן וגם לשרת במטבח זו בהחלט עבודה מתישת כפיים."
קולי נהפך צייצני- "את מבצעת שתי עבודות בו זמנית? איך את יכולה?"
"מה אני אגיד לך" היא מושכת בכתפיה," מתרגלים לזה אחרי כמה ניסיונות. חוץ מזה, לפעמים ללוש בצק זו שעת הרגעה, בלי התחשבות באנשים מזרזים."
שתיקה עמומה. אני מתיישבת ובוהה בתמרוקים המשונים שמונחים על שידתי. אה! הנה אבקה כמו שהייתה לנערה הרעה הזו, רק לא שבורה. כל כך מגיע לה שהדבר הזה נסדק לה.
דלית נושכת את שפתיה. "את יודעת, רציתי לשאול אותך.. איך את ומתיאס מסתדרים ביחד? כלומר, איך הוא לדעתך?" היא מנסה להסביר את שאלתה מחדש, ומצדי היא נשארת כמעט באותה צורה. מוזר,מסריח, נורא,מחריד… מה אתם רוצים שאענה לכם, אנשים, כשאתם חגים סביבי כמו חבורת עורבים מצחינים?!
עלה לי הפיוז. כיף לסחוט מאדם ג'ינג'י תשובות מוגזמות כאלו.
"את האמת? מוזר בעליל ונוראי!" אני צונחת על מיטתי והיא נופלת לידי על השמיכה התפוחה.
המיטה הזו כה רכה. "מתיאס רוצה לקחת אותי אליו! למשך כל סוף השבוע!" איזה שחרור. "אני ממש מצטערת על ההתפרצות הזו, אבל ברצינות!"
אני נושמת כמה נשימות מרגיעות, ועליה נסוכות פנים רציניות.
"תקשיבי. גם אני לא יודעת איך להיזהר מפני מתיאס, פעם אחת ככה ורגע שני אחרת, לכן את חייבת להיזהר!"
אין לי עוד הרבה זמן, עם איך שאני מכירה את עצמי יומיים בשבילי זה לא הרבה בכלל להרגיע את הסערה שבתוכי- כמו הסערה המנצנצת שבאגם מחיקו…
דלית קמה לישיבה:" עם כל הזמן שאני מכירה אותו, אני בטוחה שהייתי מקבלת צמרמורת אם הייתי במקומך, זה בטוח. אל תתני לו להתקרב אלייך יותר מדי."
עלה לי יותר מדי פחד למוח, לכן אני מתיישבת בחזרה לידה. "כן, אני יודעת. אני עוד לא הספקתי לשכוח את האגרוף שמטיאס נתן לאחד שירד עליו."
"בערב שהכרנו בערך, את ואני, באיזו לחיצת יד מסחרית?" היא מעבירה ממושכות את הידיים על המצעים ושקועה במחשבה.
"כן" אני מצחקקת בלחש.
אני מאושרת על הגילוי שדלית היא לא כמו מהאחרות כאן בארמון, אולי מפני שהיא זו שהקימה אותי משלל התעלפויות.
אבל ישנו הרגש הכי מוזר בתוכי שחושב: אם הייתי במקום מטיאס, לא הייתי עושה כמוהו? במיוחד כשיש לי הרבה כוח שטמון בשרירים, לא הייתי מחזירה למי שירד עליי בצורה כה מגעילה? השריטה שלי מהעבר כבר חרוטה עליי.
הלחץ גורם לי לענות לעצמי את התשובה לא. כי עובדה, נאלמתי מתי שהנערה שהאבקה נשברה לה בגללי העליבה אותי, בדרך זו או אחרת.
אחרי שתיקה קצרה דחוסת מחשבות, אני שואלת את דלית מה זו האבקה החומה שמונחת לי בצד.
היא מסתכלת עליי במבט המום. "זה ברונזר. בחיים שלך לא הכרת ברונזר?"
לא. גם לא כל כך ממה שעוד יש לי כאן על השידה.
"לפחות תגידי לי שאת יודעת מה זה סומק."
"זו אבקה וורודה שעושה לך לחיים ורודות."
"לא", היא עונה בנוקשות מדומה." תחליפי את המילים האלו במושג הזה: סומק זו אבקה וורודה, כן, אבל! שמשווה לך מראה סמוק ויפהפה ללחיים."
שרלוט אוהבת סומק. היא אפילו סיפרה לי שפעם, כשלא היה סומק, צבטו אחת לשנייה את הלחיים כדי להיראות "ברביות". משהו שלא ידעתי.
"סופי. זהו זמן השיקום שלך." היא טופחת לי על הכתף. "די! אל תכווצי את הפנים ככה, חבל על הקמטים שיכולים להיווצר לך" היא מבטאת במבטא סנובי.
אני מחייכת חיוך מנחם …
דפיקה על הדלת.
אני קופצת מהמקום."דלית!"
אני מתכרבלת מתחת לשמיכה החמה. חושך כמעט מוחלט.
דמעותיי צורחות בקול, ויפחותיי מעזות להישמע לעתים נדירות. בדיוק כמו עכשיו…
תגובות (0)