זה לא אומר !כלום! פרק 8- כנראה התעוררנו מחלום משותף

סופי:
לבי דוהר באי-שקט. שוב קמתי במקום שונה מהרגיל, והפעם במקום הטראומתי הזה.
אני קמה מזועזעת ומשוחררת בחושך שלא איחר לבוא. היצור הזה, או הזאת ליתר דיוק, סוף סוף הוציאה אותי מטווח השליטה שלה. השליטה הבלתי-נסבלת הזאת. שאת חייבת לנגוח חזק בשביל לשלוט בעצמך שוב. וזה לא קל כמו שזה נשמע,רק לנגוח וזהו. אני מסתכלת על האדם-זאב בגועל, אבל לא משתהה בכדי להעיר אותו. רגע אחד להקיץ בארמון,רגע שני שוכבת ליד שפת האגם הארור הזה. נמאס. אני בהחלט חושבת שאני, עצמי ואנוכי כרגע מספיקים לי בכדי לפצוח בחיפושים אחרי שרלוט. רק לראות לאן היא הביאה אותי.
ובעוד רגליי מנסות להתיישר בכאבים,ידו של האדם-זאב כבר מספיקה להיכרך מסביב שוק רגלי הימנית. הוא שכוב על בטנו, זרועו האחרת תומכת מתחת לסנטרו.
למשך 5 שניות הוא בקושי זז, ולאחר מכן הוא מקיץ ונאבק להתיישב ולכרוע מולי. "רגע, אל תלכי" הוא מבקש ממני, מטושטש, ואני מנצלת זאת ובועטת קלות ברגלי היחפה אחורנית,לנתק את ידו ממני ולעוף מכאן. אך לשווא. "באמת, רגע ,סופי" הוא אומר זאת כאילו נוזף בי על התנהגותי התינוקית, וישירות ניגש לנימה המתחננת: "סופי. את זוכרת איך הגענו לכאן?"
אני זוכרת את הרגשת המים הצוננים, ואת האגם, שהצורה שלו הפתיעה אותי מהרגע- אך לא בדיוק נחקק בזיכרוני מה מה הייתה הסיבה שעברה בי מין צמרמורת על עורי, ולמה רגליי התעקמו בדקירות אדירות עד שלא הרגשתי אותן כלל.
"אני לא זוכרת שום דבר" אני פוטרת את עצמי מהסברים, גרוני מחוספס.
מטיאס נעמד ובוחן את אלו קצרות: את בגדיי, שאולי הוא לא זכר אותי דווקא בשמלה המהממת הזו. לאחר מכן, את כפות רגליי, שננטשו יחפות מהנעליים שאיני יודעת לאן אבדו במסע הקצר הזה החוצה. ולבסוף את פניי, שנשארו "פני פוקר" חסרות הבעה עד שיעיף את עיניו ממני.
מתוך עצביי שזוחלים מבפנים החוצה, נפלטות המילים "מה, מה קרה?"
"באמת כל מה שקרה בזמן האחרון נמחק ממודעותך?" הוא נשמע תמוה להפליא, קולו צרוד מעט. אין סיכוי שאפלוט עוד מילה על כל האירוע שהתרחש בשעות האחרונות, דווקא לידיו הרועדות של מטיאס. אני אעדיף לדבר על כך עם…עם מי שאוכל. כמו דלית, למשל. היא האישה הנורמלית היחידה שאני זכיתי להכיר בכל האזור הזה עד עכשיו. והיא אישה, אז כבר ניצבת עוד נקודת בונוס.
"לא. מה היה חשוב שאזכור?" רק תמשיכי להעמיד פנים, שילוב ידיים, מבט ישיר. "אתה זוכר משהו?"
"את פתאום הופעת מאחוריי כשיצאתי מהארמון. התנהגת…קצת לא כמו שאת."
"ואיך אני?" איך אתה חושב שאני, אם אתה מכיר אותי כה טוב?
אני מתרתחת, שדה הראייה מיטשטש.
"אני אדע איך את ומי את אם תישארי כאן. אני לא חושב שעד עכשיו חווית חוויה נוראה, שהתחלת לסגת ממקום שאמור בכלל לסקרן אותך, להדהים אותך, כמו כל אדם אחר שלא מגיע מסביבת הממלכה. התחלת לסגת,אבל לאן? אמרתי שנעזור לך, נכון? ותאמיני לי, אני לא נוטש את המילה שלי. תני הזדמנות" הוא מבקש.
לתת הזדמנות? רק תן לי הזדמנות להימלט מהחוויה המוזרה הזו. המקום הזה הוא גורם להתרחשות דברים רעים. אני מותשת, רגליי רועדות. כשאני מתחמקת לרגלי עץ בעל גזע עבה וחלק, מתבוננת במים החשוכים,הוא לא עוזב את העניין הקודם-"את באמת לא זוכרת? שאנחנו…" מטיאס מתקרב ישירות, תופס בסנטרי ומסיט אותו לכיוונו.
אני לא מסוגלת. אני מראה פנים שכמה שיותר מתאמצות להיראות חסרות הבנה. אבל הוא לא קונה את זה. מטיאס מזדקף באופן מיידי ואומר חרישית: " אני חייב לך הסבר ענק. אני יודע. בואי איתי לארמון. שם אסביר לך הכל" הוא מבטיח. "מצטער ,אבל לא כאן."
הוא מושיט לי יד זאבית. אני מפחדת שינסה לנגב את דמעותיי מלחיי, לכן אני מוחה אותן ישירות וקמה בעזרת ידו.
אסור לי לאכזב אותו, אני חייבת לזכור את זה.
אבל חפץ כלשהו לוכד את עיניי. לא רחוק מהמקום שבו מטיאס נשכב לפי הסימנים שנשארו באדמה, שכב גם הוא בקבוקון קטן, פקק השעם שלו חולץ לידו. ובבקבוק עדיין שוכן מגולגל פתק שתופס כמעט את כל חלל הבקבוק. פריט קטן נוצץ לעיני מחוצה לו.
מטיאס גם תפס את נקודת המבט שלי, ובהינד עפעף עוזב את ידי וסוגר על הבקבוק הפתוח בכפות ידיו, מסדר הכל למקומו פנימה. ולאחר מכן, ללא שום מושג למה, הוא מיידה את הבקבוק לתוך האגם. במים השקטים פוער הבקבוק הצר חריץ בקול פעפוע ונשאב ישר לתוכם.
מטיאס חוזר אליי ונוטל שנית את ידי, נראה טרוד יותר, מה שלא גרם לי נוחות מיותרת.
אנחנו חוזרים לארמון היפהפה אך הלוכד, ובדרך אני מעיפה מבט אחרון אל האגם המסתורי הזה.

מטיאס:
לקחתי את סופי המבואסת כאילו נלקחה ממנה ההזדמנות להשיב לאדם שהתגרה בה מלחמה. ואחרי שנכנסתי שנית בשערי הארמון, מהנהן לפדרו בשקט, אני מסיט את הדלת הכבדה מלפני שנינו ומנתק את ידי מידה של סופי רק כשמאחורינו המתינו כיסאות לשיחה הפיקנטית שלנו.
אני מתיישב ונותן לה זמן להירגע. זמן לפני סערת המילים שתתחיל.
עדיין יש לי התלבטות כבדה בלב- לספר את האמת, או להמציא לה איזה שקר שיספק אותה לזמן מה, עד שתגלה זאת יום אחד בעצמה מפי מישהו שכבר מחזיק בידיו את ה"סוד" הקטן שלי? אני מתחרט על העניין שסיפרתי לדלית. אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
טוב, היא רק מחכה שאחשוף את דבריי , אז קדימה.
"טוב. אני אנסה לתת לך חלקים חשובים. כל העניין מתחיל ממקרה אחד , שקרה בעצם לא מזמן. נפרדתי ממישהי שהייתי איתה במשך… הרבה זמן" מחשבותיי פונות הלאה והלאה. סופי קופאת במקומה, נראית מסוקרנת בעודה משתופפת מעט קדימה ותוחבת קצוות שיער מאחורי אוזנה. פניה עגומות. "אני מצטערת" היא מגיבה בשקט.
אני מהנהן וממשיך: "אז שמעתי על מקום שבו למרבה המזל אוכל להקים לעצמי את השמחה מחדש ולקום מהדיכאון…" אבל אני נעצר כאן. לא, אני לא יכול לומר את זה. היא תסתלק לי מבין הידיים . אולי אני פחדן, אבל משאלה או לא משאלה- עוד לא בדיוק ראיתי את הבקשה שלי בבקבוק הארור הזה מתחילה להתגשם. מה שגם הבקבוק צץ מחוץ למים. חוץ מהשאלה הגדולה- מי פתח את הבקבוק מחוץ למים, אולי המשאלה הזו כבר לא תוכל להתגשם? אולי אני מטיל ספק בדבר אפסי?
"אתה בסדר?" היא שואלת, מהססת. אני מתבונן בעיניה בשקט, לא יודע על אילו אבנים לצעוד.
היא שומטת את מבטה מיד אל השולחן הקטן והמרובע שתופס את תשומת לבה, ונשענת אחורנית בצורה מלאה על הכיסא.
פתאום היא כמעט וחוזרת אל תוך עיניי, ואז אני מגלה שבעצם עוברות מאחוריי שתי משרתות צעירות ומשרת אחד קרוב יותר לגילי. סופי מסתכלת עליהן בקושי במשך שנייה אחת, ומיד מתעלמת כששתיהן צוחקות צחוק מתגלגל ומסתלקות בצלילי גועל ובצעדים מהירים.
וגם למשרת הבוגר יותר לא חסר. הוא מוציא לעברי אצבע משולשת, ואני כמעט ומאיים לקום עליו, אבל סופי עוצרת בעדי. אני שומע את נשימותיה העצובות והקצובות בחלל החדר שאמנם נשמע שקט, אבל אני בטוח שמאחורי כמה כורסאות מרופדות ומטליות מלוכלכות, ישנם מציצנים לשיחה השקטה הזו.
"את בסדר?" עכשיו אני שואל, כמעט מחייך. היא מישירה אליי מבט הפעם ומהנהנת, גם היא מחייכת חיוך עדין.
"טוב" אני מחליט לשנות את הכיוון. אבל היא רוצה שאמשיך-" ואז, מה קרה?"
"אני… ניסיתי ללכת לשם, ובדרך פגשתי אותך. מעולפת." המילים יוצאות לחופשי, אך בקושי גדול. אני לא מאמין שעשיתי את זה. שיקרתי לה.
התחלתי את היחסים שלנו בשקר, כי אני פחדן מדי.
אני נושף אוויר, מאוכזב מהרגש שמכביד בלתי נראה בקרביי.
סופי מהנהנת נחרצות ובקול רועד שואלת:" אתה במקרה ראית מה התחולל שם באותו הזמן?"
אני הייתי בסביבת האגם באותו הזמן, אז כן.
אבל גם לכאן אני חייב לשקר. "הממ, לא…מה התרחש שם באמת?"
היא מכחכחת בגרונה, אפילו את הדבר הזה היא עושה בשקט. "הייתה שם מין סופה, שבאה ממקווה המים…בבקשה אל תחשוב שאני משוגעת או משהו. זה באמת קרה." אז היא מסתכלת עליי ומנסה להבחין אם אני רק רוצה להתחמק ולקטוע את השיחה הזו במקומה.
"אל תדאגי, אני מאמין."
"פשוט רציתי לדעת, כי בזמן הזה אחותי נאבדה לי, וכשחיפשתי אותה, קרה אסון… לא הכי טבעי."
"וואו. אז האגם הזה הוא לא סתם אגם,הא?"
"כן" היא עונה לי בנימת דאגה יותר מאשר בנימה קלילה.
אני מחזיק בידית הכיסא, ופחות רגוע מקודם. "אני חושב שכרגע המקום הטוב בשבילך הוא להישאר כאן. תאמיני לי, המקום הזה הוא באמת יכול להיות מקום טוב בשבילך."
היא מהנהנת, ואני רואה שגם ידיה מביעות חוסר רוגע ידוע, בעודן אוחזות אדומות בידיות ולא מרפות מהן לרגע.
אני מזדקף, אשם במידה כלשהי, ואשם עוד יותר- כשיוגב מגיח מלפני המסדרון הרחב, הפעם מאחורי סופי. והפעם היא זו שלא מבינה לאן עיניי שטות.
הוא לא מעיף מבט לעברי. רק ממשיך לצעוד, עד שמגיע לגב הכורסה החומה של סופי.
סופי בוהה בי (סוף סוף) ,ומשלא קיבלה תשובה ממשית, עומדת לסובב את גבה. אך יוגב כבר חובט קלות בכתפיה והיא קופצת בבהלה. "עלמה צעירה, תוכלי לפנות לי ולזאב כמה דקות?"
"תגיד לי, מה אתה חושב שאתה עושה?" אני שואל אותו , יוקד.
היא מתרוממת בפה פעור ומסתובבת במהרה, ובמקום להגן על עצמה, במקום להעיר לו על הכניסה הכל כך מפתיעה שלו- היא רק סותמת את פיה ומתרחקת. "אין בעיה." היא נשארת חסרת אונים באמצע החדר, ופשוט מתחמקת ממנו. כמעט.
"אה אה אה! שכחת משהו?"
היא מסתובבת על עקביה ונשארת במקומה.
"סופי, עזבי את זה. באמת". רק תמשיכי בדרכך החוצה.
"את באמת לא יודעת מי עומד מולך?" יוגב מתקרב אליה ומתנשא מעט מעל גובהה.
"עזוב אותה. עכשיו." אני קם ומזעיף אליו את פניי בעודי מפריד בין שניהם בעזרת גבי, שמופנה בלית ברירה אל סופי.
"מטיאס. זה בסדר." סופי נוגעת בכתפי. ואני מרגיש את זה רק במקרה. הדבר הראשון שמשתקף בבהירות אצל סופי, שכל כך חשוב לי לדעת, הוא: העדינות שלה. העדינות שלה מתי שהיא קוראת בשמי. העדינות בנגיעה בי, שצריכים לפעמים להתאמץ כדי להרגישה. העדינות בשפת הגוף שלה, שרואים שמהלכיה אלגנטיים.
סופי מסירה את ידה מכתפי, ואני צופה בה בחוסר אונים מקמרת את גבה ומקפלת את ברכה כלפיו. "הנה, קיבלת מה שרצית." אני אומר ליוגב.
"אתה המלך?" היא שואלת אותו בלי לתת יחס לאמירתי.
"רגע, אני לא מבין. השתחוות לפני ועוד לא הבנת את זה?" יוגב מעיר לה, ואני מתאפק עוד לא לפרוץ עליו.
"מה רצית ממני, יוגב? סופי, פשוט תכבדי את הבקשה שלו. אני מגיע בעוד כמה דקות. מבטיח."
היא מסתלקת משם, כנראה חושבת שלא הבחנתי בסומק שנצבעו פניה.
יוגב נושם עמוק ומשחק בצווארונו, כאילו חושש מהעומד לצאת מפיו.
"מה רצית?"
"מוצ'אצ'ו! אז ככה אתה מתנהג לחבר טוב שלך, שתמך בך עד הרגע הקטן שבו החלטת לצאת משליטה, ועוד בגלל בחורה?"
"יוגב, ברצינות, מה קורה לך בזמן האחרון? מה אתה רוצה ממני, בפעם השלישית, לפני שאני תולש לך את הגלימה הזו מסביב לצוואר עוד לפני שמישהו יספיק לבוא ולהגן עליך."
הוא מסמן לי בידיו לעצור ומיד. "רק תסביר לי מי הבחורה האחרת שהחלטת להביא לך לניחומים ולא סיפרת לי עליה?" הוא כורה אוזן במבט ערמומי, אבל אני מנסה לחפור בפניו ולהביט ביוגב האמיתי. לא היוגב המזויף הזה, שמכריח אדם חדש לגמרי להשתחוות לפניו ברודנות כזו.
"יוגב,למה?!"
אני מניח שהשאגה שלי נשמעה עוד הרבה מחוץ לחדר הפינתי הזה, שרק נועד לתושבי הארמון המזורגגים. בטוח נחרץ כאן איזה סדק טוב באחד מהקירות.
כתפיו של יוגב נמוכות, לסתו נוקשה ואגרופיו קמוצים. אנחנו נשארים ככה במשך כמה שניות, פניי בוערות ואני בטוח שגרוני כבר הצטרד.
"אם אתה מעוניין בכך שהיא תישאר כאן, היא תתחיל לעבוד כאן. ואני כבר יודע בדיוק לאיזו עבודה לשדך אותה." קולו מנסה להישמע קשוח וזועם, אבל במקום זאת קולו נשמע נמוך ודומה יותר לשל ילד קטן ושתלטן.
"איך אמרת שקוראים לה? סופי?"
"אני אקרא לה" אני מתנדב. ברור שאני לא מתכוון לתת לו לתפוס את סופי באכזריות. בצעדיי הנחרצים החוצה אני שומע צליל קריסה של חפץ גדול, כמו חבטה. ואני אני רואה אותה- סופי משותקת מעבר לקיר. ידיה ממקומות באוויר,ועכשיו הבנתי מהו פשר הרעש- הספר עב הכרס נשמט מידיה, ובצדק. הספר נראה כי קשה להחזיקו בזרועותיה.
"אני מצטער" אני לוחץ על ידיה ומקווה שהיא תבין אותי. סופי חיוורת כמו אחד מני הפסלים הרבים שניצבים בחלק מהחדרים שבארמון. מין תערוכות שאני אישית אוכל להבין את ההקשר בין פסל לפסל, אך לגבי שאר האנשים שבארמון- איני בטוח.
יוגב מעקם אליה מבט כשאני משיב אותה לחדר,בידיה הספר. אבל אני רואה שזה יותר מסתם מבט. הוא בעיקר חושד.
"שמעת מה אמרתי לו? אני מצפה לראות אותך מחר נמצאת מול המתחם שלי, כשאת כבר יודעת מה את אמורה לעשות."
היא בולעת את רוקה ופוערת מעט את פיה. היא לא מניחה את הספר, אלא רק מהדקת אותו אל חזה.
"אל תפחדי ממנו, באמת." אני חייב שהיא תקשיב לי. נכנעתי כבר ליוגב. אני מין "מוכר אותה לעבדות", אבל לא בדיוק מילה במילה. אני יודע שזהו מעשה מאוד אנוכי לעשות,בעיקר כשאני רק מתחיל להכיר אותה כמו שצריך. אבל אני מספיק מנודה בארמון הזה מבלי שיוגב יצטרך לזקור אצבע, ופתאום ינהרו אליי ואל סופי כדי לעולל לנו בכיף איזה מעשה נורא. ואלו לא הצרות שאני מחפש כרגע. אבל אולי במחשבה שנייה, סופי כבר הבינה שביני ובינו הדרך לא הכי "חלקה" כרגע. אולי היא תוכל להשפיע עליו לטובה. כמו למצוא טבעת, שנאפתה בטעות עם הלחם והוא נעשה נוקשה.

ואני עדיין מצטער בכל לבי.
בלילה אני נשכב לישון בחוסר ידיעה מוחלט: איפה סופי הולכת לישון,כי כבר התבלבלתי בין החדרים? לאן ולמי יוגב לקח אותה? בידי איזה אדם מסרתי אותה? מהן רגשותיה באמצע כל הכאוס שהיא חווה?

~המשך יבוא…רק חכו לזה~