זה לא אומר !כלום! פרק 5- בריחה כפולה

נקודת מבט- סופי(:
אני מתעוררת. זאת אומרת שהתעלפתי, שוב!
מה קרה? אוף , העיניים שורפות! איפה האישה שהייתה קודם? עדיף לא לקרוא ל…מטיאס. נלקחות ממני כמה שניות בניסיון להיזכר בשמו ובאירועים האחרונים. מטיאס הזה אמר לי שהוא יוכל לעזור למצוא את שרלוט, וניסיתי לתת לו כמה פרטים שבכוחי לתת. ואז, נכנעתי מלהשאיר את הדמעות בפנים. זה קשה יותר מאחר והעיניים שרפו וחיממו את דמעותיי אף יותר מדמעות מלוחות רגילות. מה קרני האור האלו עוללו לי?
אני נזכרת בכך שבכיתי בשקט למרות ששניהם ישבו בקרבי. הייתי חסרת כוחות מאז הידיעה ששרלוט התנערה מעל אחריותי בגלל הארנב ההוא. מטיאס היה יותר קרוב אליי, ושכנה בי חרדה מעטה כששיחק בתלתלי. הוא מנסה לגרות אותי למשהו? אני מפחדת להסתכל לו בעיניים. רעדתי קלות כמעט וללא שליטה ועליתי בחזרה למיטה, וכנראה שבזמן הזה נחלשתי והתעלפתי שנית, כי מאז אני לא זוכרת דבר אחר; חוץ מכך שקוראים לאישה היפה למדי דלית.
ולכן אני קוראת לה עכשיו. "דלית?" אני מדברת לראשונה וקולי נשמע בקושי עד סביבת המיטה. אני שולפת את השמיכה מתחתיי, ובעדינות אני מתכרבלת בתוכה. היא מחממת אותי, ואני מעדיפה להישאר ככה מעט ולהירגע שוב לפני שאקרא לה. אני נושפת וקוראת קצת יותר חזק- "דלית? את כאן?"
היא צצה מעבר לפינה הימנית שגיליתי , שלמרבה ההפתעה לא הבחנתי בה עד כה. "אה, התעוררת?" היא אומרת בקול גבוה לעומת קולי הזעיר יותר. שערה השחור החלק להפליא גולש על גבה ומתנופף קלות וחוזר כשמתחה את צווארה מעבר לקיר המפריד. לבי עולה לגרוני ואני מטה את ראשי אליה. "כן", אני אומרת בגרון פועם. היא פוסקת מתעסוקתה השקטה שלא שמעתיה קודם ומתיישבת בקצה המיטה הרכה. ואז אני מבחינה בפריטים מוכרים בין זרועותיה המלאות כותנות רקומות עם תחרה לבנבנה. הטוניקה האדומה שלי והחצאית הפרחונית. אלו הן באמת? אני סורקת מרוכזת. כן.
אז מה אני לובשת? לא פלא שהרגשתי מעט יותר בנוחות. אני לבושה בכותונת שדומה לאחת מאלו שבידיה, סגלגלה ומקושטת תחרה בקצות השרוולים התפוחים. היא נשמעת תינוקית אך לדעתי היא יפה, וחשוב יותר- נוחה.
"איך..?" אני פולטת במבוכה. "נוח?" שואלת אותי בלי פנים שמשקפות איזושהי מבוכה בנוגע לנושא שהחליפה לי בגדים בזמן שהייתי מעולפת. ואז היא מסבירה לי ללא מילים מיותרות שאוסיף: "אחד מהתפקידים שלי בתור משרתת באגף הנשים הוא לדאוג לטיפוחן ונוחותן של הנשים הנמצאות. בעצם, זהו כל התפקיד. ואחת מהמשימות הנכללות היא לדאוג לנוחותן גם בזמן שינה ,כמובן. לכן אני צריכה להלביש אותן בבגדים שיהיו נוחים להן בשנתן. וזה תקף גם לגבי נשים מעולפות." היא מספרת זאת ללא צחוק מכוון עליי, או בנימה של חפה מפשע בגלל ניצול הזמן שהתעלפתי בכדי להשיג טוניקה שלטעמי לא משתווה לכותנות המפוארות.
"סליחה שאני שואלת, אבל מה זה אגף הנשים?" אני מעזה. היא מסתכלת עליי ממושכות. "איפה אנחנו?" אני שוכחת לשאול מלחץ יתר. "אנחנו בארמון של מחיקו" ופניה מצפות שאני אתרגש בטירוף. אני פחות. "אנחנו בארמון?" אני נבהלת בין השמיכות. "אנחנו בארמון, כן. ארמון מחיקו, בממלכת מחיקו…ההתעלפויות האלו סחררו אותך לגמרי" היא מהנהנת בהסכמה בינה לבין עצמה ואני מקבלת רגליים קרות. אני משקיעה בה מבט אחרון לפני שאני חוטפת מידיה את בגדיי הרגילים, היחידים שאולי אמצא במקום הזה. אולי אני בכלל חולמת? אני חומקת מידיה שהתרוקנו וניסו לתפוס ברגליי ומהחדר הנורא הזה. ואז היא מחליטה לקבל מעוד אדם עזרה- "מטיאס! הנערה שלך בורחת לך!"
אני רצה ומדי פעם מטה את ראשי לאחור ומשתדלת להתייצב, בעיניים דומעות ומבוהלות.
גרם מדרגות! אני מתנפלת על המעקה שמעמיד אותי שפויה כנגד הבריחה מהסיוט. רגליי רוקדות על כל מדרגה ואני יורדת את כל הלולאה המסחררת. אני שומעת אותו? אני קופאת במקום. למה אני עושה את זה? תברחי! פרקי אצבעותיי מלבינים כנגד הבגדים ואני פותחת שוב בריצה לשמאל, כשהצעדים ששמעתי מאחוריי מתקרבים עוד. לא להסתכל לאחור. אני יורדת מתמוטטת בגרם מדרגות יותר קצר ופחות מבלבל מהקודם. אחד שישיג לי יותר זריזות בכדי לנוס מהזאב שנמצא בקרבת מקום. המקום הזה חשוך ואף מעט מחניק, למרות שישנו חלון שממוקם באחת פינות החדר העליונות. אני מתנשפת, מתוסכלת, ומתרוממת על קצות אצבעותיי. אני חייבת לדעת אם האישה דלית מתבררת כתחמנית מתחת לפני העובדה השטחית שהיא משרתת, כנראה. אבל היא צדקה.
זהו בוקר עכשיו, אך הנוף היה שונה משציפיתי. במקום שביל צדדי סלול בין סבכי עצים מדובללים ושיחים מיובשים, נראה נוף די מצומצם שהשמיים כיסו, אך זו הייתה גינה פורחת למדי. מנקודת מבטי אני צופה בפרחי וורוניקה סגלגלים וזעירים ומנסה להירגע. להנמיך את הווליום של צפצופי אוזניי. עכשיו גם אני בורחת, כמו שרלוט. אוף, שרלוט! אם רק יכולנו לפחות לברוח ביחד…