זה לא אומר כלום- פרק 4 – לק בצבע פוקסיה:

נקודת מבט סופי (:
״אני לא אפגע בך, מבטיח״ ה..הזאב אמר לי…בחנתי אותו רועדת בזמן שנתן לי להירגע: מאוד קשה לי להגדיר. הוא אכן דומה לזאב, אבל משהו לא מסתדר לי, מבין כל התהיות שעומדות מולך כשאת פוגשת זאב כזה בפעם הראשונה. מצד אחד הוא עומד על שניים, ומבנה גופו דומה לשל אדם! הוא לא מתעקל כמו מתי שכלב מאולף קם על שתי רגליו האחוריות, שבית החזה שלו מונף מעלה ומורד גופו מתקער קמעה . ידיו, שחוץ מפניו הן היחידות שגלויות משאר גופו- עם חמש אצבעות, רק עם טפרים בקצותיהן. ופניו, עיניו היו מלוכסנות בצורה מאוד מאוד עדינה, ועל ראשו מונח כובע שכנראה מסתיר את אוזניו?
מצד שני, הוא לא נראה מזוויע למדי, אפילו יש בו משהו די מסביר פנים, וטיפה של רכות ביחסו (התעלפתי לא מזמן, כן? אולי אני עדיין בהשפעה?)-אך למרות זאת, אני לא רוצה להסתכל עליו עכשיו. טפריו חוזים לי עתיד מסוכן במקרה ואפול לפח הערמומיות שלו. והאישה עם השמלה בצבע ורוד חיוור? היא נראתה מבוהלת קצת פחות ממני. אבל עדיין מבוהלת. "דלית, תוכלי לתת לנו רגע?" הוא עמד ליד הכד הנחושתי שהונח ליד הקיר שמולי וצפה בי. איך קוראים לו? האם היא באמת מתכוונת להשאיר אותי איתו כאן בפנים?
"לא" התוויתי בשפתיי לעבר ברכיי האסופות, כמו שעליהן מונחת מראה קטנה וממנה נובע פרצופי האובדני.
"לא" היא חזרה כבמטה קסם. הרמתי אליה את עיניי ולפני שהשפלתי אותן בחזרה, כי הן דמעו דמעות חריפות, היא הנהנה אליי הנהון כמעט בלתי מורגש.
האם היא מפחדת ממנו? לא, איך אחרת הייתה מעזה להשיב לו כזאת? התחלתי להזיע.
"מה זאת אומרת לא?" הוא הפנה את גבו אליה והחדיר בה מבט חושד.
"תן לה להירגע ולהבין איפה היא. היא התעלפה, מטיאס. יש סיכוי די גדול שהיא תתעלף שנית כשתפתח במעשים שלך שהובילו אותה לכאן." מה היה במעשיו שהוביל אותי לכאן? ניסיתי להיזכר. במבט מרוכז נעצתי מבט בדוגמאות החרוטות על הכד, ונזכרתי: נזכרתי בקרן אור שקרצה לעיניי בעוצמה, נזכרתי בטורנדו הפתאומי שמשך אותי ואת חלק מהסביבה לתוך ה- האגם הזה. נזכרתי בחולשה שהציפה אותי ישירות. בארנב הזעיר שהחזיקה שר… שרלוט!!!
איפה שרלוט?!
למה רק עכשיו אני נזכרת? אני כזאת חסרת אחריות? זה לא קורה!
פקחתי את עיניי והפעם צצו דמעות של עצב. העוויתי את פי בבכי וטמנתי את פניי בין ברכיי. "מה קרה?" מטיאס היצור הזדרז בצעדיו אליי. "אם את רוצה להיות עם דלית ולהבין מה קרה לך ואיפה את נמצאת, אני יוצא עכשיו" הוא כרע בצד המיטה השחורה. הרגשתי את אחד מתלתלי שערי מורמים, והוא סלסל אותו באצבעו האפורה. הרמתי זהירה את פניי. "איפה שרלוט?" שאלתי אותו בקול רועד.
"מי זו שרלוט?" שאל והרפה מהתלתל. "אחותי הקטנה" צמצמתי את עיני מעט אליו בלי שימת לב רבה.
"את יכולה לתאר לי אותה? אני אנסה לחפש אותה" הציע בניסיון לעזור. "גובה, גיל , תיאור חיצוני."
אני באמת הולכת לבטוח בו? אין לי ברירה אחרת כרגע.
" גיל 8. שיער חלק בצבע חום. לק פוקסיה. מה?" שאלתי את עצמי בקול.
"חוץ מזה ולק פוקסיה, ישנו עוד פרט שתוכלי לתת?" מטיאס חייך. גיחכתי לשנייה אחת. גם מפני שזה באמת היה מצחיק, אני פשוט מתגעגעת, אפילו לצבע פוקסיה. וגם מפני שהחיוך שלו היה חביב, אפילו בדמותו המפלצתית למדי לפחות בהתחלה.
האישה דלית גיחכה בצד.