זה לא אומר !כלום! פרק 2- "מה למען?!"
נקודת מבט- סופי (:
חריץ דק נפתח בעיני, והפס הצר גילה לי תקרה שהבריקה לנוכח האור הזהוב. חוץ מזה הכל
היה חיוור, מטושטש. עיני שוב נעצמו בכאב. ואז נפקחו לגמרי.חצים קטנים דקרו את עיניי
מבפנים.
מה למען?!
הקצתי בין מצעים בצבעי ב'ז וזהב חיוור, ובין שמיכות שגרמו לי להתלהט. ברגע שקיפלתי את ראשי בכדי לבדוק לאורך מה אני נמשכת בשכיבה מרושלת, חבט פטיש-כאב בקודקודי. צנחתי בחזרה והנחתי את ידי, שנשלפה מהשמיכות ונחתה על מצחי. חם.
כמו החרדה שהקיצה כמה רגעים אחריי. איפה אני?
כן, יש לי את הרגעים האלה; מתי שנשימותיי מטעות את הסובבים אותי כי אני טובעת- בים של פחד שאינו מגיע כלל לקרסוליהם. מתי שאני ניצבת בפני מנעול שאיני מכירה ומנסה נואשות לצאת דרך הדלת הארורה והזרה. אלו דלתות מהסוג השנוא עליי. כל מה שנשאר בזמנים כאלו הוא להשתופף בפינה עם גרון כואב מצעקות ולהתחנן למעט חמצן.
המנעול הזה עקשן. אחר כך באות הדפיקות שלי. הצמדתי את אוזני לדלת- שמעתי מנגינה מלודית מגיעה מכיוונה. משתהה כדי לראות אם מאמציי למשוך מעט תשומת לב לכאן נושאים פרי. אם שווה לבזבז עוד אוויר לפני שאתמוטט.
החלטתי שכן. "מישהו יכול לפתוח?! עזרו לי!"
נענעתי את הידית המוזהבת והנקייה בידיי האדומות. רגע, מהיכן החבלות האלו הגיעו?
על כף ידי הימנית השתרך כתם כחלחל לקראת אמצעה, ועל כף ידי השמאלית הייתה שריטה שקרובה לזרת. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב מאחר ונשימותיי נקטעו. נשפכתי על הקיר החלק בעיניים עצומות ושיעול דחוף.
לפני כן:
נקודת מבט- דלית (:
מתרוצצת ממקום למקום.
קודם החדר של איתן, שמעמיד אותי בפני אתגר: הוא ישים לב אם אחליף את המקום של חלק מהבושם שלו בבקבוק אחר? הריח שלו טוב כל כך- לבנדר.
לפחות מה שאני מזהה. אבל עכשיו אני חייבת לעבור למטבח, נדחפת בין גבר שכנראה חושב שהוא עובר במרחב ריק- דוחף בלי רחמים ומפיל את מגשי העמוס במיני מאפים בריח קינמון ומשקאות ליקר. אני משדרת אליו מבט עז. יופי, הוא ממשיך ללכת כדוגמן במסלול . לא הולך להישאר לו הרבה , זה כבר מובטח לו. ממילא רוב המאמץ של נשיאת המאפים הכבדים האלו (כמה מרכיבים יש שם בפנים?) הלך לטמיון. אני מנקה בידי את שאריות העוגה החומה הבהירה ומעיפה מבט לעבר המלך. רק אל תסתכל. הוא לאחרונה שונא שמשרתים מפשלים בעבודתם.אך למזלי, הוא ממשיך לגרור את עיניו הנה והנה בין האצילים, שמסבים לו אי- שקט לפי מה שנראה.
אני קמה בחיוך, כי חייבים לחייך, וניגשת בצעדי ענק למטבח. אך לפני שאני מספיקה לשלוח את רגליי ומגשי לפניי, מזווית העין אני מבחינה במטיאס. פנים בהולות, ומעט מבויישות. הוא פונה אליי? כן, הוא קורא לי בהינף יד.
"מטיאס? מה?" אני מעקמת את אפי, קמה על רגליי ומתקרבת אל גופו המלוכלך, ואל שערו החום כהה שהתפזר סביב ראשו.
הוא מתנשף ומקרב את ראשו אליי. אני נסוגה מעט. "את מוכרחה לעזור לי. בואי איתי רגע."
אני מחזירה לו מבט שואל, וכף ידו נכרכת סביב פרק כף ידי. אני מובלת אל מחוץ לחדר האוכל ויורדת איתו כמה מדרגות ימינה. שמה אנחנו נעצרים.
"הקשיבי. את חייבת לשמור את זה בסוד. מסכימה?"
"מסכימה. רק גלה לי. מה זה המסתורין הזה?"
"טוב. אני לא אוכל לספר לך בפירוט ברגעים אלו, אחרי הכל- יש כאן נערה מעולפת בחוץ." מה?!
אני חוזרת אחרי מחשבתי במילים. רק קצת פחות רועש ממה שהיה במוחי. "מה? מטיאס, מה עשית?"
הוא נאנח, מהורהר לכמה רגעים ואז מתחיל.
"הבעתי משאלה באגם מחיקו. ביקשתי בת-זוג, והמשאלה שלי הופיעה פתאום מול השער." נראה כאילו הוא נאבק במילים שלו, חוזר על כל מילה שמוציא אחת-אחת מראשו. אך אהבתי איך שהוא אמר "בת-זוג" בזהירות ,רכות שתוכל לשמור על הקליפה של ביצת ההפתעה שלו שלמה גם אחרי נפילה. "אבל תקפה את הנערה הזאת מין קרן אור משונה שהיממה אותה ונכנסה לה היישר לתוך העיניים. והיא פשוט התעלפה לי מול הפנים. הייתי המום ,דלית." הוא נאנח בפנים רציניות וצופה בי צופה בו, ואין בפי מילים. למרות שאמורות להיות לי לפחות כמה. מרלי נאלצת להתמודד עם שיגעונות הידע של אווה, החוזה של הארמון וגם אחותה, כמעט בכל שבוע- שבועיים. מרלי ממשיכה לעגן את עצמה לעבודתה שלה- כמוני. בערך. רק שהיא נמצאת יותר באזור שבו כל הנשים שבארמון רוצות אותה, או יותר נכון זקוקות לה. היא הרבה פחות תקפה לנושא של מלצרות וניקיון.
מה שמפריע לי בעצם הוא- למה מטיאס פונה אליי בכלל? חוץ מהחלפת משפטים נחמדים פה ושם, אין לנו את ההרגשה של טיפת התלהבות ברגע שנודע לנו דבר חדש מהשטח, ובקושי יש בינינו את הלחץ הזה לספר את הדברים האלו אחד לשני. אז למה זה?
אני מתנודדת במקומי כשידו של מטיאס טופחת על כתפי. "אה ,סליחה שאני שואלת, מטיאס-למה אתה בא ומספר את זה לי? למה לא לאחד מהחברים שלך? במה אני יכולה לעזור?"
חוץ מזה שאני מבינה אחרי כמה רגעים שכנראה פגעתי ברגשותיו, הוא מחווה בידו לעבר השער. אבל מחשבותיי נבנות מחדש: כמה חברים יכולים להיות לו בארמון שבו רוב האנשים היו מתים להטיל עליו עגבניות, כשהוא מוצב על במה עגולה וקטנה מעץ? להפגין כלפיו בושה רבה יותר מזו שהם נותנים לו ביום יום. אני מרחמת עליו ומרסקת את חומת מחשבותיי. בואו נתרכז. עדיין שוכבת מישהי מעולפת בחוץ. מטיאס מתעלם משאלתי ואומר לי במקום: "את יודעת, השם הנוסף שלי הוא 'זאביק'. האם באמת ההורים שלי השקיעו בי כשבחרו את השם הזה שנשמע לא כל כך מושקע? אני חושב על זה לפעמים ועוד אין לי איפה לשים את הנקודה."
אני די מופתעת. כעת עלה לפני פרומו לגבי תקריות חייו של "זאביק" : האם הוא עומד לחצות את גבול השיגעון, האם יצוץ לו עוד דבר משוגע לומר מעבר לפינה, והאם הוא יגלה את סוד ההחלטה של הוריו?
עכשיו באמת: האם נוכל לטוס אל הילדה שנמצאת בחוץ ולהכניס אותה פנימה? בואו נעשה זאת.
"איפה היא נמצאת?"
תגובות (2)
יפה, מסקרן. מחכה להמשך
תודה על שקראת והגבת :)