זה לא אומר !כלום! פרק 13-נבוכה ונרגשת, אולי קצת מטופשת

פרק 13!
חבל שאתמול עבר כה מהר. קיוויתי בכל לבי לא לראות את הסמרטוטים האלו שוב. רציתי להישאר על יד הבית של מטיאס ולהרגיש את האוויר הייחודי ליער הזה, איתו. רציתי להמשיך לשכנע את מטיאס לרוץ בקצב, איתי. רציתי להעיף את הקורים שמסתירים לי את הרגשות החבויים בי. לבחון אותן מדוקדקות.
אבל לפחות יש מישהי אחת שעל פניה מפצחים שהיא דאגה לי מאוד במשך כל הזמן הזה.
מתי שדלית רואה אותי מגיעה מהמעבר ליד חדר השחזת כלי הנשק , שלובת יד עם מטיאס, היא כמעט ושומטת את גוש הבצק שבידיה.
"סופי", היא נושפת בהקלה ומסתכלת בחוסר נוחות לעבר מטיאס. "דלית", מטיאס מחייך אליה עם ניצוץ בעיניו, "מה נשמע?"
"הכל אחלה. ואתם נהניתם מכל מה שהכנתי לכם?"
היא מרימה אליי גבות ומחייכת בהתנצלות.
"רק תיזהרי עם הבצק… אנחנו בסדר גמור, ואני מודה לך מקרב לב על הנדיבות שלך".
"הו, שפה של מלך נדבקה בך, הא? איזה מושפע."
"אין מה לעשות. להוציא מיוגב רעיונות טובים לוקח זמן, לכן אני באמת כבר מושפע". מטיאס מגחך ועוזב את ידי סוף-סוף.
"דרך אגב, את יודעת אם הוא בסביבה?" הוא שואל את דלית.
ידיה נקמצות לאגרופים ומועכות את הצורה העגלגלה של גוש הבצק. "אין לי שמץ איפה הוא נמצא."
"דלית! מה קורה?" איש רחב-גוף , שנמוך ממתלה הכלים המצוחצחים שמולו , פתאום קורא לה.
"כבר באה!" היא צועקת לו כשהיא מטה את ראשה מעט הצידה אליו ולא יותר.
"טוב, לא נורא. אני אחפש אותו. סופי, אני בדרך אבדוק אם התינוקת הושכבה לישון, בסדר?"
"בסדר" אני אומרת ומחכה שמטיאס ילך ויעלה במדרגות. הוא עובר מאחוריי ומלטף את כתפי ביד חמימה.
כשאנו מפסיקות לשמוע את צעדיו ,דלית ממהרת אל משטח השיש המקומח שבמטבח . היא מטילה את הבצק על השיש , מחככת את ידיה בבגדיה ולבסוף חוזרת חיוורת למראה ופונה אליי בחריפות: "את חייבת לתת לי הסבר ענק למה שקרה עכשיו. מה זאת אומרת 'אנחנו'? מה זאת אומרת 'בסדר'? איך עבר עלייך הסיוט הזה, איך את עדיין כאן?"
"את צריכה לתת לי הסבר בכלל למה הכנת לנו כזו כמות ענקית של אוכל." אני מצליחה להעיר לה, רק בקול פחות רם משלה. אני מושכת בכתפיי. "האמת, שסוף השבוע הזה לא נחשב בעיניי כ'גיהנום' בדיוק…"
דלית מניעה את ראשה מצד לצד ובטח מהרהרת בתוכה אם מטיאס הכניס בי דיבוק, או שהוא היפנט אותי, או שפצע אותי וכעת אני חייבת להכחיש דברים מסוימים שקרו…
"סופי, 'אנחנו'? מה הכוונה? קדימה. "
אני פותחת את פי בכדי להתחיל להסביר את הלא מובן מאליו, אך היא ישר מודיעה-" זה לא שאני לא שמחה שאתם 'בסדר'. אבל אם חזרת ממטיאס בריאה ושלמה…לא יודעת. הרי זה בית של זאב."
היא לוקחת את זרועותיי בלי לשאול ומסובבת אותן, מחפשת גם בצווארי סימן של שטף דם לא מטופל או נשיכה .
אני מחכה שהיא תסיים את הבדיקה המדוקדקת שלה ואחר כך אני משחקת באצבע או שתיים.
"מטיאס, עם העזרה שלך, הצליח להכין לי ערב יותר טוב ממה שחשבתי. או יותר נכון בסופו של ערב, היה יותר טוב. האווירה הייתה מחניקה מאוד בהתחלה, אבל כשהזמן עבר… אולי מההשפעה של האוכל, שבאמת היה אחלה של אוכל, ומהפרח היפה ממרציפן…"
"מה זאת אומרת, פרח ממרציפן? דווקא דבר כזה לא הכנתי לו."
"את בטוחה? לגמרי?"
היא מהנהנת לי בדאגה." כן. מה, אולי ברטן הגניב לו חתיכות של מרציפן מהעוגה?"
בדיוק מתי שדלית מסיימת את שאלתה המדאיגה, אנחנו שומעות את מטיאס חוזר ויורד במדרגות.
"בואי ונלך למקום שתוכלי להסביר לי טוב יותר."
היא מתחילה ללכת בלעדיי, מתירה את הסינר ונוטשת אותו על הרצפה. לפחות זה קרוב למטבח. פריטים שלא מונחים במקום שלהם לפעמים יכולים להוציא אותי מדעתי.
"נו, את באה?" היא מסתובבת לעברי בחוסר סבלנות. "כן, כן, אני איתך. אוי , אל תמהרי כל כך" אני קוראת אליה ופוצחת בריצת-הליכה מנומסת כמה שאפשר, לפני שמטיאס יגיע לגמרי אל הרצפה וישיג אותי.

הרחבה שקרובה לכלי נגינה רבים לא שקטה לאור היום. מטיאס קורא לחדר הזה "חדר השקט", מפני שלרוב אף אחד לא מגיע ומנגן בכלים האלו, חוץ מאירועים מיוחדים. הם מתייבשים להם באוויר ומקבלים תשומת לב ממשרתות המעיפות מהם אבק. במילים שלו, כן?
למען האמת, קשה לי להבין את דבריו כל עוד הרחבה הזו שוקקת חיים ואנשים שמדברים, שותים וצוחקים. מצד שני, אתה רואה שהגומחה הזו באמת זקוקה לניקיון מחדש.
בכל זאת, אין לי דקה למחשבה עמוקה. אני מביטה מזווית עיניי בנערה המתנשאת עם השיער הכהה והשופע, שתקפה אותי לא מזמן. היא מוקפת בכמה נערות מלוכה אחרות. מהסוג השנוא עליי. לפני שאני מספיקה למצוא מקום לשבת בו או להישען עליו, אני מרגישה צמרמורת עדינה לאורך גבי מאצבע החולפת מאחוריי. אני מסתובבת ומבחינה במטיאס ,שמתפיח את לחייו בחיוך ערמומי. אני לא מאמינה שהוא כה מהיר.
"התינוקת מונחת בזרועותיה של מטפלת בחדרי. היא בסדר."
"טוב לשמוע." אני מרימה אליו את ראשי.
מה הוא כבר עשה לי? הביא לי פרחים?
מלאך פחדן ממשיך ללחוש לי מהצד שאי- אפשר לסמוך על כל מחווה שהוא נותן כמו גלי קול בנבל. קצת מנוגד להרגשה המאוהבת שלה.
פתאום הוא שם יד על עורפי ומקרב אותי אליו, למרחק לא ראוי במקום הלא מתאים. אני מסיטה את מבטי לשני צדדיי. לראות שהאנשים, ובמיוחד לא המתנשאת וחברותיה , שמים לב אל המתרחש. אבל לחוסר מזלי קורה ההפך.
הערב עם מטיאס היה ונגמר. אפילו אני בעצמי לא הבנתי לאילו תוצאות התקרית ביני ובינו מובילה.
אבל הנשיקה שהוא מנסה להעניק לי מדגישה שהמחשבה שלי לא מכוונת בכלל לכיוון הנכון.
אני מצליחה להפנות אליו את לחיי ברגע האחרון.
פניי מתלהטות. למעשה גופי מטפטף חום מכף רגל ועד ראש לכל עבר . מה הוא עושה?! מה הוא רוצה לעורר כאן?
קולות של פליאה ואפילו מעט צחקוקים מרעידים את ריצוף השיש שמתחתינו. ידיי מפסיקות לפעול ומונחות בקיפאון בחיקי.
החומר שממנו מטיאס מוקרץ מושך אחריו הרבה אנשים. או לפחות הפרווה שלו , שמקרוב נראית פחות סמיכה ממה שנראה.
שקט משתרר לאט כשעוד ועוד אנשים שמים לב שהיה פה משהו, והם פספסו את זה. אני משחקת בשפה התחתונה שלי וסוקרת במהירות את הקהל בקרבת מקום.
"תגיד לי ,אתה נורמלי?" איש אחד בעל אוזניים מחודדות וארוכות קופץ. "אתה כבר מגיע למצב כזה מגעיל ומבודד שאתה לוקח לך מישהי בכוח כדי שתתנשק אתך?"
ורידיו של מטיאס בולטים בפרק כף ידו, ואני מרגישה אותו עוזב אותי, דמו חם. "מי אתה בכלל שתתערב לי בעניינים שהם שלי ורק שלי?!" הוא צועק.
"אם אתה לא רוצה שמישהו ייכנס לך לתוך העניינים שלך"- האיש מבטא בקול מגוחך-"אז אל תתעסק איתה בפרהסיה כמו שאתה מתעסק עכשיו."
"אתה לא מבין שהיא לא סת…" מטיאס מתחיל, אך האיש בא אליי ושם יד על כתפי. "את בסדר?"
"כן, הכל בסדר, באמת" אני מתרחקת אחורה ונפרדת בזריזות מהמבוכה. אולי למטיאס נראה שאנחנו נחשבים משהו אחר ושונה לגמרי מאז אתמול, אבל הוא לא מבין שהוא טועה.
לא. כעת הוא חולל את הבושה המטורפת ביותר שבחיי. אפילו יותר מהפעם בתיכון שקרתה מזמן ועדיין איני שוכחת אותה. הפעם שבה המורה למתמטיקה כעסה עלינו ואמרה: "כל מי שלא הכין שיעורי בית צריך לסטור לעצמו על החוצפה בפעם השלישית ברציפות שהכיתה הזו לא לומדת!"
שמה באמת סטרתי לעצמי, מהצד של הלחי שהייתה קרובה לקיר. ילדים שמעו אותי וצחקו. אני לא באמת יודעת למה אני זוכרת מקרה כה מטופש. העיקר הוא ששמה סטרתי לעצמי על הטמטום, על הסבל שעינה אותי כמו פצע שורף בתוך הכיתה המשוגעת.
אני מגיעה בחזרה אל המקום שהיינו בו, חושבת רגע ונוטלת את הסינר שדלית שמטה. אני ממששת אותו וצף לי רעיון חדש: מה אם אשים את הסינר מסביבי, אכנס אל המטבח ואתחיל לעבוד? אני אגיד שיוגב שלח אותי לפה בתור עונש תמידי, וכך אוכל גם להתעסק במשהו שאני אוהבת לעשות, וגם אוכל להתחמק ממטיאס ולחשוב עליי ועליו מחדש. ממתי אני מהסוג של אנשים שלוקחים כאלו סיכונים?
כאשר קול חלקלק מצפצף באוזני, אני מגיעה לתודעה שאכן אני לא מהסוג הזה.
אין סיכוי שאוכל להתחמק כעת, נכון?
"תראי איזו מסכנה. מה הוא עושה לה…תזכירי לי את השם? אני כל הזמן שוכחת."
שאלת אותי פעם אחת לשמי?
"הממ?" אני פונה אל הנערה המתנשאת.
"אני אומרת, איזו מסכנה את, בחיי." היא מחייכת בהתנצלות מזויפת. האף שלה כל כך יפה וישר. ובכלל, בטח היא יכלה לקבל את כל מה שרצתה בחייה, ובטח ובטח כל מי שבו חשק לבה.
"לא, באמת. אני בסדר. הוא לא יותר…"
היא לא מחכה להמשך משפטי. "מה הוא עוד עושה לך? אני כבר יודעת על חיבוקים והכל, אבל ספרי לי. יש מישושים נוספים?"
הבנות שלידה מצחקקות בגלוי.
אני צוחקת , די המומה מהדיבור שלה. "אממ…בשביל מה השאלות האלו?"
"סתם לדעת." היא מקפלת את ידיה לצדדים, כאילו היא שואלת תמימה. אבל אני יודעת שאין לי מה לעשות בנדון.
"מה, יש לך בעיה עם זה?"
אני משקרת. "לא".
"ספרי לי מה הבעיה."
"לא, אין איזו בעיה-"
"אז תספרי." היא מנדנדת אותי מצד לצד. ברגע הזה אני מרגישה כאילו אני רוצה להתיז עליה אש.
רק איפה החומר הדליק שלי?
הן ממשיכות ללכת ואני עוקבת אחריהן בדרך לשתי דלתות בצבע אפרסק. הנערה עוצרת ומחכה שאתחיל לפני שהיא לוקחת את שתי הידיות באצבעותיה ופותחת לנו את הדלתות לרווחה. "הוא…מ,מ,מחזיק לי את היד מדי פעם, אולי גם חיבוק קצר…"
היא פוערת את עיניה ונראה שהיא עומדת לפרוץ מולי בצחוק בכל משפט שלי. "סתם, סתם…" אני מנידה את ראשי ובוהה ברצפה שעליה רגליי רועדות .
היא מניחה יד על לוח ליבה כמו נסיכה , אבל צוחקת צחוק מופרע. אם היא חושבת שהצחוק הזה מדבק, הוא בהחלט לא. הוא חזירי, בדיוק כמו התגובה שלה. הבנות מתפקעות מצחוק גם הן. להן לפחות יש צחוק יפה יותר, אבל פחות נעים בהזדמנות כמו זו. ועוד לפני כל הנשים בחדר עם קירות זהובים ואלפי שידות לאיפור.
חיוך נמתח על פניי בכוח. אם הייתה אחת נוספת כמוני, היא הייתה לוקחת אותי לצד וסוטרת לי גם כעת מפני שאני מביכה את עצמי מספיק להיום.
היא מדלגת לה אל כיסא אחד מול מראה, שממוסגרת בוורוד בוהק. "מאז ומעולם הוא היה כזה חיה.איך הוא מעז בכלל? איך את מרשה לו לעשות לך דברים כאלו?"
הייתי שמחה מאוד לשאול אותה את אותה השאלה.
אמנם רציתי שהחקירה הזאת תיגמר כבר ותישכח, אך אולי זה משהו שהייתי באמת צריכה להעביר עליו ממזמן את זכוכית המגדלת שלי: איך הרשיתי למטיאס לנשק אותי? הרשיתי לו לקחת אותי לסיור בארמון הקודר הזה, והרשיתי לו להזמין אותי לערב שבו הוא יסביר לי הכל… אבל הוא לא הסביר לי הכל, להפך. הוא רק סיבך לי את הדברים עוד יותר. יש בי רחמים עליו במידה כלשהי, כי לפי מה שנראה, גם למטיאס בעצמו יש בעיות בארמון הזה.
זה פשוט…מסובך מדי כרגע לחשוב.
אני מגנה עליו בכל זאת: "אמנם הוא מציק לפעמים, אבל הוא עוד לא פגע בי."
"אהה. עוד לא." הנערה מגיבה כאילו אני טיפשה מכדי להבין את כוונותיו האמיתיות.
אני בטוחה שבמקומי היא הייתה עומדת על אותה הדילמה:
להאמין לאיך שהוא מלטף את הדאגות שלי ומסיר אותן מעליי, או להאמין שמשהו רע הולך לקרות לי בגללו?
אני עומדת ורק משתדלת שלא ליפול שולל אל הטעות, כמו על קורה שמתחתיה מוכנות שני מזרנים נוקשים.
"מה זה החדר הזה?" אפילו האוויר פה מרגיש יוקרתי ומבושם. החדר הרחב מכניס לתוכו את הנשים האלו מפני שספות, מזוודות גדולות, שלל מוצרי איפור והמונים של בקבוקי בשמים ושיער, מחכים להן בפנים.
"אחד מהחדרים פה, המקום של הבנות" היא מתעסקת בבבואתה. "אה, את חדשה פה. נכון."
"טוב. אז… יש לי עוד הרבה עבודה. הלכתי."
"רגע,רגע, אבל את לא מספרת כמו שצריך. נו, אל תהיי…" הנערה צועקת אליי ולפי קולה, היא כבר חוזרת אל הבנות האחרות, שהפסיקו להתעניין בשיחה שלנו. למרבה ההפתעה הפסיקו להתעניין. כולם כאן מתנהגים כמו דבק לפעמים. אני חייבת קצת… לנקות.
אולי זה יעזור לנקות גם את הראש.