זה לא אומר !כלום! פרק 12- חלק אחרון מתוק לראש-השנה

האם זה קרה באמת, או שזו ההזיה שממשיכה עוד ממתי שקיבלתי זנב לכמה רגעים?
" כן, אני יודעת… אפשר שנשב רגע?" אני אוחזת עם ציפורניי בווסט שעליו כששנינו נוחתים על הדשא. אני משחררת את אחיזתי , והוא מתמקם קרוב מולי וממקם אותי צמודה בחזרה. מה אני עושה עכשיו?
הפנים שלי פועמות בקצב אחיד, הדם שלי מורגש בתוכן.
עד שאוכל לסדר את המחשבות, מבטי מוסט אל האגם הקסום במקום אליו. אני מכווצת את אצבעותיי ושבה לאחוז בו כשהוא משעין עליי את גופו והיער מסתובב. שמי הבוקר נשקפים אליי מעבר לפניו.
"הפיצוי מוצא חן בעינייך? " מטיאס צובט בלחיי ומחכה לתשובתי. "סופי? במה את עסוקה בדיוק?"
הוא מנסה להסיט את תשומת לבי עם נשיקה נוספת, מקשה עליי עוד יותר את הקרב שמתחולל בלבי. וכלפי חוץ אני רק תוהה ברקיע התכול לאיפה הנשיקות האלו יכניסו אותי. למה אני נענית בדיוק?
אבל הקרב נעצר מפני שגם הנשימה שלי נעצרה. פניי זזות הצידה ואני משתעלת בחדות. מטיאס מרים את עצמו מעליי ומכסה על פיו בכף ידו עד שאני מפסיקה את שיעוליי.
"הכבדתי עלייך , נכון? אני מצטער. אני יודע שאני כבד, אבל לא ידעתי שאני כבד עד כדי מחנק."
לא מגיע לו להצטער אחרי שהוא נתן בי הרגשה נעימה כזו.
אני מתרוממת במרפקי ומניחה יד על כתפו. "אתה האחד שאמר לי בערב לא להצטער, מטיאס. לכן אתה אל תצטער עכשיו."
"מחזירה לי באותו המטבע." הוא מגחך ומניף לעברי אצבע מזהירה. אני מושכת בכתפיי ומתאפקת לא להוציא לאור חיוך זוהר.
"בכל זאת, השענתי עלייך את כולי. את בסדר?"
הוא מושיט את ידו, ואני קמה אחריו בקלילות כדי להראות לו שהכל טוב.
"אתה יוצא לריצה כאן ביער לפעמים?"
עיניו נפקחות עוד יותר ,ואפשר להבין כבר לבד שאין לו מין יוזמה כזו או אחרת לעיתים קרובות.
אני מהנהנת ספקה." אולי אתה ואני נוכל לנסות פעם אחת?"
"הו, לא, תעזבי. אם את מתכוונת לכך שאני מתחיל בניסיונות להצר היקפים, אז עדיף שיקראו לו 'שמנדריק' ודי" מטיאס פוצח בהליכה ולוקח את ידי איתו. " אבל אתה יודע שאולי אוכל לעזור לך אני מתחננת אליו בנחישות. "את בטוחה שבא לך לרוץ איתי? סופי, את סתם לוקחת על עצמך עוד-"
"אבל כל היום פנוי.לא?"
הוא מכניס את שפתיו, ספק בדבר. "טוב. אבל אני נותן לך הזדמנות אחת להוכיח לי שזה שווה את המאמץ."
אני גם נותנת לך הזדמנות אחת להוכיח לי שאני מרגישה דבר נכון.
"לאיזה כיוון נלך?" השאלה נכונה כלפי חוץ וכלפי פנים. כמה אוכל לסמוך עליך?
"לתקן את הסוף-שבוע שלנו, תודה. לפחות הפסקת לרעוד. כבר חשבתי שקרה משהו" מטיאס מציץ בי.
"אוח, באמת." אני מגחכת ושמה את מבטי ברגליי העייפות.
הוא מניח את ידיו על כתפיי ומקרב אותי אליו, מציע לי : \"בואי ונתחיל מחדש, שנוכל לדעת עם איזה שותף נבלה את היום."
"בוא ונתחיל." אני עונה בלי לחשוב הרבה כי אני יודעת שאם אשקיע את המחשבות שלי בזה, מהר מאוד אסרב. "אני מטיאס, זאב שנשאר בודד עד לא מזמן. או לפחות מקווה שלא נשאר בודד, הא?"
הטיפות לא חודרות עמוק להבנתי. "לא, אתה לא…"
הוא מחווה בידו לצד פניי שעכשיו תורי להציג את עצמי מחדש.
"אני סופי…" מה אוכל להגיד שיראה שאני לא כזאת תמימה? שהוא לא יחשוב לזמום לי משחק שאולי אפול בו לתוך הרשת שלו? "מישהי אמיצה בתוך יער יפהפה."
אוח, זה יצא גרוע.
הוא מדלג במבטו לרוחב היער, וחוזר אליי. \"באמת שלמקום הזה יש יופי ייחודי. אך גם בך אמור לחיות משהו ייחודי. אני מצטער אם אגיד לך את זה,כן?"
אני מהנהנת מתוחה למוצא פיו. סנאים משמיעים צלילים מעץ קרוב. "אמיצה לא יצא לך להיות, מסכימה איתי?"
אני לא מבינה איך הוא רוצה שאתנהג! אני משתגעת.
"אבל אתה חייב להסכים איתי שזה לא כל –כך קל להיות אמיצה כשהולכים לערב רומנטי עם…"
"עם זאב?"
אני משפילה מבט.
הוא נאנח ומגלגל עיניים ,אני בטוחה בכך.
"…לפחות אני אמיצה עכשיו. אני מוציאה אותך, זאב שכמוך, לריצה אינטנסיבית שתפעיל אותך מחדש."
"מי אמר שלא התחלתי להיות מופעל מחדש? בעצם ממש לא מזמן הכניסו לתוכי סוללות חדשות."
אם ארים את ראשי אתמלא באדמומיות יתרה ממה שיש על פניי ממילא. האוויר עומד מתי שאני מושכת את מטיאס לריצה, ואני לא מופתעת שהיא לא נמשכת יותר משש דקות ברציפות.