זה לא אומר !כלום! פרק 10- המילה הלא נכונה

סופי:
היום- אין לי ביטחון כמעט בכלום. גם כששמלה פשוטה (ואני לא הייתי קוראת לה פשוטה) פרושה עליי. בשלושת הימים הבאים חיי כאילו "מתנהלים" בשגרה רגילה לגמרי בארמון. בבוקר קמה מוקדם לפי השמש שבקושי נראית מעל למשטח הכהה של הים בחוף המרוחק. מתעוררת ישר לעבורה- את האמת, העבודה שלי מתבררת לי פחות ופחות- חוץ ממנקה ומגישת אוכל במהירות אין לתפקידי שם נוסף.
אבל! אסור לי להתלונן,אסור לי לצייץ אפילו אלא אם כן אני מאוד רוצה חתך עמוק וחי בזרוע מדממת.
השומרים ניצבים נוקשים כאן, ושמים מצור על החדר הגדול, ורק למקרי חירום (מביניהם מקרי "מטיאס")- הדלתות החומות מעץ מהגוני מצוחצח נפתחות. אין לי מושג איזו עבודת ניקיון צריך לבצע במקום כה נקי למראה. ואל נא תחשבו שאני נשארת רגועה כאן. עקצוצי קלאסטרופוביה קטנים מחשמלים את עורי ומנסים להשפיע עליי פסיכולוגית. והמלך- המלך שקט. אף יותר שקט ממצב שבו קורא ספר. עכשיו (בהצצה מעבר לעמוד הקטן של מיטת האפריון) הוא יושב מול שולחן ארוך וככותב וכותב.. עונה על מסמכים או משהו אחר.. אבל העיקר- הכל שומם כאן, שקט. שפשופי המברשת היבשה שלי מפצחים את השתיקה.
למטיאס יוצא להגיע כמה פעמים ביום לביקור,בלית ברירה. הוא כל פעם פוסע מאחורי גבי הכפוף ומעביר יד מצמררת על כתפי, לוחץ עליה בלחיצה תומכת שגורמת לי בחילה. לוחש לי, מנסה לפתוח אותי קצת לדבר, אבל לא הרבה לפני שיוגב נחפז להוסיף לי עוד מטלה למלא. "איך אתה מדבר אליה, הא?"
"היא בסדר גמור אתה לא רואה? מה אתה נגרר לריבים, זאביק?" זאביק?
"אוי ,שתוק!" מטיאס מעיף לו חפץ מהשולחן ומסתלק. אני גאה בעצמי על כך שאני מעזה לחשוב שההתנהגות הזו ילדותית. הלוואי והוא ירשה לי לעזוב את הכל.
אני מודה שהוא אפילו מעט טיפש בעיניי. ולכן אני מעווה את פניי כשאני שומעת שוב, בפעם החמישית היום, את הדלתות נפתחות. השולחן הרחב שהמלך נשען עלי כמעט ריק כעת. זה ארבע שעות וחצי שהרעש היחיד כאן הוא השקט. לא שומעת את צליל קצף הים שמחוץ לחדר החנוק למרות שהוא גדול. אני מתקשה להאמין שהוא לא רוצה לפתוח שום חלון! אני כבר מתקשה לנשום. אני תוהה ביני לבין עצמי מעט איך עוד לא קיבלתי התקף, אך אולי בגלל שאני פעילה בחדר, וישנם שומרים מבחוץ ומראה ססגוני מהזגוגיות השקופות, אולי אני מוגנת.
"אני יכולה ,בבקשה, לצאת אל המרפסת?"
המלך ממשיך לשרבט על הדפים, ועכשיו מששלפתי מילים מפי, הוא מגביר את הקצב.
טעיתי? אה, כן.
"אדוני המלך, האם אני יכולה בבקשה לצאת אל המרפסת?"
הוא מעיף בי מבט קצר וקשוח, כאילו ביקשתי ממנו שמטיאס יבוא לשהות כאן במשך כל היום.
"תסגרי את הדלתות לבחוץ אחרייך מהר, ותנקי גם שם."
אני מעקמת את האף ויוצאת למרפסת של אבני ארמון במראה עתיק ומוארת בפמוטים מלכותיים שמאירים אור רומנטי. שעת אחר הצהרים מזהירה לי את המרחב.
אני נדחפת אל המעקה ,שואפת ונושפת אוויר בחופשיות וברעש ומשתחררת מהדומייה. אוויר הים החלומי מוציא קצוות מתולתלות מעצבנות משערי, קרוב לכאן כל כך… בחיי לא הייתי בים.
יד חמימה מאוד משתלבת מעל אצבעותיי.
אני כבר מעדיפה לא להביט יותר ימינה.
"רואים שאת טיפוס שגדל ביער." איך לא שמעתי אותו מגיע?
חיוכי מתפשט במיאוס ואני שואלת:"איך אתה יודע?"
"שכחת שאת צריכה לנקות גם כאן במקרה?" המלך צץ מאחורינו.
בהסתובבותי מטיאס נע תנועה שמזהירה אותי. אני מנידה את ראשי לו בעדינות. הוא נראה נכון לתקוף אותו.
מטיאס מעיף בי מבט ממושך וסוגר על המרווח בינינו, כך שהמלך רק רואה את חומת גבינו.
"סופי, ניסית או במקרה דיברת עם יוגב? אולי את יודעת מה גורם לו לכעוס כל כך?"
"לא" אני מגיבה בזהירות. "אבל אני מבטיחה שאני אנסה. עוד השבוע תקבל תשובה על כך." כרצונך.
"במהלך הזמן הקצר הזה, אני מגלה שאת פשוט משהו."
קולו של המלך מאחורינו: "אתם לא מתביישים?" או או…
"סופי" המלך מתחיל בלגלגנות, "הגיע הזמן שלך. מזמן הגיע הזמן שלך לנקות את כל החדרים שלי. איך לא חשבתי על כך קודם?"
"למה?" תהום נוספת נפערת תחתיי.
"השאלה למה לא הולכת לעזור לכם בחיים, תבינו את זה!"
ידו של מטיאס, השלובה בידי המתחוורת, עוזבת אותי ונקפצת לאגרוף.
"למה?" מילת המפתח של הרהוריי בוקעת החוצה. המילה הלא נכונה.
למה אני אמורה לנקות כפול ומכופל ממה שניקיתי מקודם? למה אני עדיין אמורה להישאר בארמון אם אף אחד לא באמת מוצא את שרלוט? למה אני לא מוצאת את הדרך הביתה? אולי שרלוט כבר שם, או בדרך, ביער, מוצאת לה חור מיוחד לצאת מהאזור… ש…
"זהו. עכשיו קיבלת בוודאות את החדרים האלו לניקוי. לימים הבאים." המלך מרתיע אותי
באיטיות.
המהלך הבא שאני עושה הוא להפנות גב לשניהם, מאפשרת ל"זאב" לעולל לו מה שיחפוץ בו.
שקט משתרר. "סופי, באמת ,אל תיקחי את…"
ציוץ ציפורים מפריעים באי שקט לתוכנית שמנסה להתרקם במוחי זמן שאיני כמעט מזיזה את אבריי. אני כמו פסל. כמו הפסל שפגשתי מבעד לחלון הקטן במרתף היינות. מרגישה אפורה מבפנים, בלי ציפויות.
אחרי כמה דקות של מנוחה אני רואה לפניי את הערב שבא. וכשאני מסתובבת, בפנים לאורה מצמידה משהו אל לסתו של המלך והוא מתיישב בכבדות ובפשיקת ידיים על המיטה. מטיאס טורק את הדלתות במרץ. אז ישנה המולת שומרים קצרה מבחוץ.
אין מצב שככה השתקעתי במחשבותיי.
אחרי הנחת כף יד על פי – "מתי אוכל להתחיל ,אדוני המלך?"