זה לא אומר !כלום! פרק 10- המילה הלא נכונה: חלק שני

החדר ריק מאדם אחר. זאת ההזדמנות שלי.
אני מתיישבת בחיפזון ליד השידה הנקייה ונוטלת את הנוצה מהקולמוס המלא בדיו מחודש בעזרת אצבעותיי השחורות כעת. פוצחת בכתיבה חלקה ומהירה, בשיטה של פעם:
"למטיאס
תודה על האירוח הנחמד שהיה לי פה בארמון.
כעת אני מרגישה יותר טוב , יש הרבה פחות התעלפויות.
אני מצטערת אבל אני חייבת לצאת ולחפש את אחותי הקטנה.
תודה בנוסף על מאמציך——-(וזה לא כלול במכתב: שום מאמצים הזאב-אדם לא השקיע בחיפושים לפי ראייתי! אך בשמירה על פרופורציות מתוך הגנה עצמית…)
(אז כמו שכתבתי:) תודה בנוסף על מאמציך לנסות למצוא את שרלוט.
מקווה שתמצא את עצמך בניחום טוב על ארוסתך לשעבר.
סופי."

"היי, לאורה. את יכולה בבקשה לקחת את זה למטיאס?"
היא חוטפת ממני את הפתק ועונה-"כן, בטח."
"תודה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני דוהרת במדרגות ומנסה להיזכר בסדר ההגעה לחדרי המלך- ואז לשנן אותם הפוך.
צעדיי נהיים קלילים בעודי נזכרת שעליי להיות שקטה. שקטה מאוד…
אך בעצם הארמון עצמו הוא לא השקט בהתגלמותו בשעה זו.
צלילי פסנתר משתחלים לאוזניי וזה אומר שאני יכולה להרשות לעצמי להתפרע קצת. היו כלי נגינה כלשהם בצד רחבה גדולה למטה, בכיוון ליציאה…כנראה המקום שאחראי לבידור ולציבור הארמון הזה.
אני יורדת בכיוון הצלילים שמתחילים לחזור על אותו הרצף שוב ושוב… פונה בעוד כמה פניות וסיבוכים ולבסוף כמעט ופוגשת במנגינה היפה. ובעצם פוגשת בדבר ההפוך.
מטיאס הוא שלוחץ על הקלידים בעיקשות. הוא כבר קלט שאני כאן. "סופי! בואי לכאן."
אוי, לא.
אני באה ומתיישבת באטיות על הספסל הארוך המרופד בעור, בטפיחה או שניים ממנו.
"סוף סוף סיימת" מטיאס מסתכל עליי, ידו שעונה על כמה קלידים באגרוף קפוץ. "איך הולך אתך?כמה חדרים יצא לך לנקות עד כה?"
אני מהנהנת ואומרת: "שלושה."
אחרי כמה שניות הוא פונה ישר לעניינו: "מתי את יוצאת לחפש את שרלוט?"
לחיי מתחילות להראות כמו פטל חלקלק.
איך הוא קיבל את המכתב כל כך מהר? אני חייבת להתחיל להתמצא יותר בארמון הזה.
"קיבלתי את המכתב שלך. אבל אני לא מבין- אם יוגב…סליחה, המלך, מענה אותך יותר ממה שאת ציפית לו, ובצדק, אני יכול לטפל בזה סופי. את רק צריכה לומר לי…"
"לא. אני פשוט לא רוצה להגיע למצב שבו אין סיכוי לגמרי שאמצא את אחותי. אני לא יודעת, המלך בקושי מתייחס אליי, כך שזו לא יכולה להיות הבעיה ממילא."
"את בטוחה?"
"כן" אני ממשיכה לשקר.
הוא ממצמץ פעמיים ודופק על הקלידים, ורגע לאחר מכן מעביר עליהם את ידו כאילו מבקש סליחה על המכה המוגזמת, ומתחיל לנגן כמה צלילים דרמטיים שגורמים לי לחץ רב יותר מזה שמתנפח בלבי.
ולפתע, לפי הצלילים שנעשו קלילים יותר, עלה לו רעיון.
"רגע. את יודעת במה נזכרתי? הולכת להיות לך הפתעה בסוף השבוע הזה. את לא תתאכזבי , אני במטיח לך. את רק צריכה לחכות לזה. את תגלי בעוד יומיים…"
הוא לוקח את ידי ומניח אותה על ידו מעל הקלידים.
"זה יהיה נחמד. נוכל לדבר ולדעת אחד את השנייה ממש בקרוב." מטיאס קם בהתלהבות מהספסל והולך לכיוון המדרגות.
אני מחכה שהוא יעלה עד הסוף של איפה שהוא מעוניין ללכת, שומעת את הצעדים שלו הולכים ונחלשים… ואז נותנת למחשבה שלי להתחיל לפעול מחדש.
לדעת אחד את השנייה זה בהחלט משפט מטריד.