זה היה חלום, הוא הפך למציאות, ועכשיו זה סיוט! 6

אחרי שההרפתקאה של בתי והחוקרים נגמרה באי הדינוזאורים, בתי חשבה לעצמה:
"אם אני לא יכולה להגיע אל קייקיי, אז קייקיי יבוא אליי, אבל לא יהיה לו משהו לאכול והוא יוכל את אנשי המדינה… אין בררה, אאלץ ללכת שוב אל האי".
"הלו?" התקשרה בתי אל ראם.
"הלו בתי? מה קורה?" שאל ראם.
"אני רוצה שנלך שוב לאי" אמרה בתי.
"לא! אסור! זה מסוכן!" אמר ראם.
"אבל אני מצגעגעת לקייקיי! הדינוזאור הקטן שלי…" אמרה בתי.
"טוב האמת שהוא לא כל כך קטן…" אמר ראם.
"אז מה! אם לא נתראה שוב הוא ישכח אותי…" אמרה בתי.
"כך או כך… אנחנו לא נלך לשם…" אמר ראם.
"טוב… בי!" אמרה בתי וניתקה את הטלפון.
היא אספה גזעי עץ וקשרה את כולם בחבל ליצירת רפסודה.
היא ידעה שייתכן ודינוזאורים יתנפלו עליה, אז היא לקחה רובים מיוחדים ליריה בדינוזאורים.
יותר מידי בשביל ילדה קטנה, לא?…
היא התחילה להפליג בים לכיוון האי.
לפתע נוצרה מערבולת בים, מערבולת ענקית אבל היא לא הייתה טיבעית.
כשהיא (בתי) הסתכלה היא ראתה סנפיר ענק מסתובב סביבה והבינה שזה הספאינוזאור.
"תעצור!" אמרה בתי.
"תעצור עכשיו!" צעקה שוב.
הספאינוזאור לא עצר.
כשבתי הסתכלה דרך חורי הרפסודה היא הבחינה בכך שלספאינוזאור חסרה רגל.
"זה ברור!" קראה.
"יש שתי רגליים כדיי ללכת ישר, רגל בכל צד שומרת על שיווי המשקל!, אבל אם חסרה רגל, אין שיווי משקל ונעים (מהמילה לנוע) רק לכיוון אחד – הוא מנסה ללכת ישר אל האי!" אמרה בתי.
לפתע בתי קפאה במקומה.
"איזה דינוזאור מספיק חזק כדי למשוך את הספאינוזאור אל המיים ולתלוש את רגלו?!".
בתי הכניסה את ראשה למים, ולפתע נבהלה, היא הרימה את ראשה למעלה ואמרה:
"כמובן!, זה… זה… זה… תנין ענק! אבל נדמה לי שזה תנין מהתקופה שלי…".