זאב שחור (פרק אחד-מלצרית)

"אולי תזיזי את עצמך יותר?" ג'קסון חסם את המתקפה השישית ברציפות שמאיה ניסתה להכות בו. "לעזאזל, אולי תוותר קצת?!" שאלה ועמדה על ידיה כדי להתרומם מהר למעלה. "הם בחיים לא יוותרו לך." לחש קלות ג'קסון מתכופף מהר על הקרקע ומתכוון להפיל את מאיה מהרגליה, מאיה זיהתה את המהלך וקפצה מהר, ממהרת לתת בעיטה מהירה באוויר. בול פגיעה. "יש!" לחשה לעצמה והחלה לרקוד ריקוד ניצחון קטן מכך שג'קסון נפל על הקרקע ואפו דימם. "לא התכוונתי," שיקרה מהר מאיה ניגשת לעבר ג'קסון ומביטה אם שברה את אפו. "אמרתי לך פעם שאת שקרנית גרוע?" לחש לעברה מהר והחזיק את אפו כדי לנסות להאט את כמות הדם. "אתה תמיד אומר לי את זה! כאילו אותה משקר טוב יותר." ג'קסון תפס את ידיה של מאיה והפיל אותה על הקרקע, מצמיד אותה על הרצפה, מנשק אותה קלות ומתרומם בעצמו. "כך מנטרלים אויב, למדי את זה." אמר מהר ומנגב את אפו בעזרת הכפפות חצי אצבע שלו.
"זה לא הוגן! אתה רימת, שוב פעם." אמר המאיה מתרוממת ועוקבת אחרי ג'קסון שעלה לסלון. "זה נקראה תחכום לא רמאות." ירה לעברה בחיוך קלה ומאיה נחרה בבוז עמוק. "שתוק כבר!" אמרה בבוז וג'קסון הסתובב ונישק אותה מהר, מצמיד את פניו לעורפה ולחוש לה "שלושים אחד-עשרה לי." מאיה דחפה אותו ממנה והביטה בו במבט כועס. "זאת הייתה רמאות !" לחשה ומספר דפיקות נשמעו מדלת הכניסה, מאיה עקפה את ג'קסון וניגשה לדלת. איתן עמד שם, חסר מנוחה. "איתן!" צעקה מאיה וחיבקה אותו מהר, כשג'קסון הוציא חיכוך בגרונו והתיישב על הספה דוחף נייר טואלט לאפו. "שוב הוא רימה?" שאל איתן ועקף את מאיה לעבר המטבח. "כן!" אמרה מאיה ואיתן הוציא משקית סופר אוכל והמון שתייה קלה. "אף אחד לא חושב שזה תחכום? אלוהים בקרב אמתי מזמן היית מתה." מלמל להגנתו ג'קסון, מתרומם במבט עצבני והחל לבדוק מה איתן קנה. "אתה כמו אימא טובה, תמיד דואג לאוכל." אמר ג'קסון חוטף תפוח ירוק ונתן בו ביס עסיסי. "אל תשכח שגם החברה הכי טובה לי כאן וגם אחותי הקטנה, אז אני צריך לדאוג להן, אגב, איפה אנני?" אנני הייתה אחותו המאומצת של איתן. רוב המשפחה של איתן הייתה מאומצת, חוץ מאיתן כמובן, הוא היה הבן היחידי שאמו ילדה לפני שנהייתה עקרה. "שוב אתה כאן?" אנני נכנסה מאחד חדרי השינה ומבטה היה זועם. "אנני אני מנסה לדאוג שלא תמותי מרעב אז תגידי תודה." איתן הניח כמה חפיסות של ירקות והמון שר ודחף למקפיא. "זה עוד תירוץ לראות את האלפא שלנו." מלמלה אנני, מביטה בג'קסון שפניו החלו להתמלא בגוון ברונזה אדמדם מרוב כעס. "אני לא," מלמל להגנתו איתן ואנני גלגלה את עיניה. "אתה פשוט חייב למצוא חברה." ירתה לעברו וחזרה לישון.
"אל תקשיב לה, היום ירח מלא, וזה הירח הראשון שלה היא ממש עצבנית בכללי אז אל תיקח את זה ללב…" איתן הביט לעברה במבט אומלל, משהו במבטו העביר לה בברור שהוא לא שמח מזה שהוא כרגע בן האנוש היחידי בסביבה. "אתה תמיד חלק מהלהקה שלנו, אפילו שאתה רק בן אנוש." אמר בחיוך קטן ג'קסון והתרומם להוריד את הנייר מאפו. "תביא לי," לחשה מאיה רואה עד כמה ג'קסון מנסה לא לגעת בזה. "את תמיד עושה את זה, פוגעת לי רק בפנים." אמר בכעס ג'קסון כשמאיה העבירה מגבת לחה על פניו שהיו מלאות בדם. "אל תיקח ללב, פשוט הן מושכות את רוב שומת הלב אצלך." אמרה מאיה וג'קסון צחק מאט, מחזיק את ידיה של מאיה ורצה לתת לה ליפול לאחור. "קחו חדר, לעזאזל!" ירה בכעס איתן והחל להתלונן על גורלו האבדני. "אל תהיה כזה, "מלמלה מאיה ואיתן פשוט פירק את השקית האחרונה והביט בספר היצורים העתיק שג'קסון מצא אמש בביתו. "אני יכול לקחת את זה?" שאל, קצת חשדנות. ג'קסון הנהן הנהון מהיר כזה מנסה לתפוס את ידיה של מאיה כדי והרים אותה ושוב לגרום לה ליפול ולהשלים את מסע הנקמה שלו.
***
איתן סיים את הפרק הראשון בספר: 'מוזות ויצורי ביצות' בזמן האחרון הוא יותר ויותר תעניין בעולם שלהם, הוא התעניין לראות עד כמה הם שונים ממנו. "זה מפחד," מלמל בולע בכבדות איזה מאפה שוקולד, בקפה שמתחת לביתו. מלצרית גבוהה ורזה נגשה לעברו, איתן הסיט את מבטו מן המאפה מביט במלצרית היפיפה שנגשה לעברו. שיערה היה לבן וארוך תלוי בהמוני צמות קטנות וחרוזים בודדים. גבותיה ואף ריסיה היו לבנים ועיניה היו שחורות כמו שמי הלילה הכהים. "תרצה עוד משהו?" לחשה לעברו, המדים הכהה הבליט את עיניה ועורה החיוור. על תגית השם היה כתוב שמה: 'הלינה נייללוב' איתן בלע את רוקו והמלצרית הביטה בו קצת מקשה את פניה. "יש לך שם יפה." אמר מהר איתן והביט בעיניה, הן היו יפות כל כך, כאילו גלקסיה שלמה נלכדה בין עישוניה. "תודה רבה, תרצה להזמין משהו נוסף?" שאלה בחיוך קטן, איתן חייך לעברה חיוך חושף חצי משיניו הלבנות וחזר להתמקד בספר שלו. "הספר שלך אגב נראה ממש אדיר, תהינה." אמרה והלכה משם פונה לשאר הלקוחות.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיו של איתן, הוא ענה מהר מבלי להסס ונשימות קלות נשמעות מעבר לקו. "כן?" לחש מהר איתן מביט במספר 'חסוי' איתן גלגל את עיניו ואז צליל הנשימות התגברו. מבט מוטרד קל הופיע על פניו. "יש שם משהו?" שאל איתן לעבר הקו ואז הקו התנתק. איתן הניח את הטלפון על השלוח ולקח את הספר של ג'קסון, משאיר כמה שטרות עקומים עם טיפ נחמד עם השולחן, מחייך לעבר המלצרית והולך לדרכו.
הוא עבר על כל הרשימות היצורים בפעם העשירית, 'זאב ירח' או 'זאב קסום' זה מין נדיר במיוחד של אנשי זאב אשר הם כמו חור שחור, רבים מהר שמים על עורם פרווה של איש זאב אחר כדי לקבל צורה, אחרים משוטטים ללא. שרטוט של זאב גדול בעל עיניים לבנות לחלוטין עם פרווה גלקסית יפה היה בקצה העמוד, מאחוריו היה עוד כמה שרטוטים שונים כמו זאב לבן לחלוטין ללא צורה ממשית, כאילו רק פניו ופרוותו היו קיימים. הוא התרומם, מנסה להביט בשעה וטלפון הבית צלצל.
הוא הרים את שפורפת הטלפון, וענה בהיסוס. "בית משפחת קליימן." הוא ניסה להישמע טבעי אבל המחשבות לא הפסיקו להציף אותו. "אמ, אני הלינה מקפה 'טומסון' נראה לי ששכחתם את הטלפון שלכם בקפה…" איתן מהר מיהר להביט במספר, המספר היה שלו. "אוי, אני ממש מצטער. יש סיכוי שתישארי כמה דקות עד שאני ייקח אותו?" איתן לבש מהר מכנס ג'ינס כהה וחולצה לבנה הדוקה שלא סבל. הוא השעין את הטלפון על כתפו וסידר את החולצה הארורה על גופו. "אני בדיוק סיימתי סגירה," אמרה ואיתן ירד במדרגות הבית, מסדר את ידיות החולצה. "אם אתה רוצה אני בתחנת אוטובוס שממש מול הקפה, אם אתה רוצה אני ישאיר אותו בקפה ומחר תבוא לקחת אותו-" איתן מהר קטע אותה. "אני בדיוק יוצא, חכי כמה דקות אני כבר שם…" מיהר וניתק את הקו. הוא נעל את הדלת של הבית מביט בתחנת האוטובוס. עבר של רק קו אחד, ואיתן החל לפחד כשראה שאוטובוס עובר שם. אין סיכוי שהיא תחכה. ילל בלבו בייאוש. אבל כשנסע האוטובוס נערה בהירת שיער הייתה על הספסל של התחנה מדוכאת מחייה. איתן רץ מהר לעבר התחנה והביט בנערה שהייתה לבושה כעת בבגדים רגילים. מכנס כהה וגופיה רפויה חשופה. "הי, אני באתי לקחת את הטלפון שלי…" לחש איתן מבין שהשעה הייתה יותר מסתם מאוחר. "כן, הוא כאן," אמרה הנערה והביאה את הטלפון לאיתן. היא נראתה די מדוכאת, מתרוממת מתחנת האוטובוס ומתחילה ללכת בצללי הלילה. "את לא מחכה לאוטובוס? זה קצת מסוכן שתלכי בשעה כזאת בלילה." הנערה הסתובבה, הצמות הזעירות נחו בקו גבה התחתון והמון חרוזי זכוכית נצצו באור הירח המלא. "כרגע פספסתי את הקו האחרון שלי." הודתה ואיתן רץ לעברה. "איפה את גרה?" שאל והיא החל ללכת קצת מוטרדת מאיתן שניסה להיות אדיב כלפיה. " כשהייתי קטנה לימדו אותי לא לדבר עם זרים, מצטערת." אמרה במעט צחוק וניסתה להתנתק ממנו, קצת משחקת עם התיק שהיה תלוי על כתפה. "כן לא כדי לך באמת." אמר איתן לא מבין על מה היא מדברת ואז לרגע הוא הבין נרתע לאחור. "רגע את חושבת שאני איזה רוצח?" הנערה צחקה צחוק מתגלגל ועדין. "חשבתי יותר בכיוון של אדם מטריד וקצת מגושם אבל אם אתה מציע רוצח אני פשוט המשיך ללכת." איתן רץ אחריה והחל להתעקש על ליווי. "בסדר! אני גרה ליד הקניון הישן." איתן נרתע לאחור. הקניון הישן היה לפחות שמונה רחובות משם, ואם זה לא הספיק עכשיו ירח מלא וכל אנשי הזאב יוצאים לצוד. "אין סיכוי שאני נותן לך ללכת לבד עד לשם." אמר איתן ומעט נצמד אליה, מנסה להבהיר לה שהוא לא מוותר לה.
"אם אתה רוצה," לחשה בחצי חיוך והם התחילו ללכת. "אגב, אני איתן. תודה על הטלפון." אמר והצביע על הטלפון שהיה בידו, הוא זרק אותו לתוך הכיס האחורי והנערה חייכה ומלמלה :" אין על מה." קטן מבין צל שפתייה. ריסיה היו ארוכים ובהירים כמו פלומה דקה ושיערה היה פרוע עם המוני צמות וחרוזים מזכוכית. "אתה זה שתמיד מזמין מאפה וקפה ומשאיר יותר מחמישים אחוז טיפ, תודה אגב." אמרה הנערה מוציאה כמה שטרות של שהיה כתוב עליהם במין נייר 'טיפ- הלינה' "הקפצת את המשכורת שלי לפחות שלושים אחוזים." הוסיפה והחזירה את הכסף לתיק. איתן הוציא חיוך נוסף צחוק קטן שהביע מבוכה. "אבל עכשיו אתה חייב לי, אני בגללך צריכה ללכת ברגל." פלטה במין טון כועס אך ידידותי. "אני יחזיר לך על זה מחר." מלמל לעברה בצחוק נקמני כזה שרק איתן יכול לעשות.
"אתה דיי חמוד עם כל האמת," אמרה הלינה, היא הייתה נמוכה מאיתן והביטה בו כעת בזוג עיניה השחורות, המוני ניצוצות נראו בהן, כאילו הן היו כמוני כוכבים קטנים. איתן בלע האת רוקו מבין במבוכה שהציפה אותו. "תודה," לחש בקול המובך שלו ופניו נצבעו בצבע אדמדם. הם לרגע נעצרו מול בית רב קומות. איתן אף פעם לא היה בשכונה הזאת, זאת הייתה שכונת מצוקה שחייה בקצה הרחוק, תמיד הסתובבו שם הומלסים או נרקומנים. הלינה נראתה יותר חיוורת והיא החזיקה את מותניה במין כאב קצר. "את בסדר?" לחש לעברה כשהיא קצת התקפה לתוך עצמה. "אני בסדר, פשוט העבודה אתה מבין," אמרה ופתחה את דלת כניסה לבניין מנפנפת בידה לעברו במין מבט מלא כאב. הדלת נסגרה ואיתן נשאר שם מביט בה אחרי שהיא הפסיקה לנפנף לכיוונו. היא מלמלה משהו דרך שפתיה לכיוונו אך הוא לא ראה כלום מבעד החשכה. הוא הסתובב והעביר את ידיו מאחורי צווארו מושך אותן אל פניו במין ייאוש.
איתן כבר עבר את שכונת העוני, לפחות זה, אבל בהמשך המתין לו היער השחור, היער שכרגע היה מפוצץ ביותר מעשרה אנשי זאב. אנני, סת', ג'וני, ג'יימס, כריס, איה, טום ומקילה. אלו היו כל האנשים בלהקה של מאיה וג'קסון. הוא ניסה לזכור את כל השמות ולפעמים תמיד חזר עליהם כדי סתם לוודא שהוא לא יצור מצב לא נוח איתם. הם התרחבו בעוד שלושה מאז שמאיה יצא מבית החולים לפני שלושה חודשים. אפילו אחותו של איתן, אנני, הצטרפה עליהם. איתן הרגיש חסר ערך, אנושי. הוא התיישב על ספסל מול הקניון הישן, היו שם אנשים ואך לא היה הרבה אור, אבל איתן הרגיש מוגן. גם לא היה לו אכפת להאכל ברגע זה ממש על ידי איזה איש זאב תוקפני. הוא התרומם, שומע צליל מזר מאחורי גבו וללא כל סיבה החל ללכת לכיוון הצליל, הוא לא שם לב שהגיע למין מקלט במרכז האדמה, הוא ירד במדרגות הסקרנות גברה עליו. בולע את רוקו וממשיך לרדת. איתן הבחין בנתזיי דם במרחב כל הקירות. הוא ירד לשם עמוד יותר וכשירד סופית הבחין בחדר עצום שכיפת השמים הייתה פתוחה שם באפן מסתורי. במרכז בחדר עמד משהו, הוא נראה כמו בן אדם אשר רכן על משהו אחר. אור הירח חשף אדם מלא בהמון דם אוכל משהו שנראה כמו לב או כול איבר אנושי אחר, איתן בלע את רוקו מהר מרגיש בחילה. האדם הסתובב לעבר איתן מחזיק חלק מאיברי הגופה. "אלוהים אדירים." לחש איתן מביט באימה לעבר היצור המאיים שהביט לעבר איתן במבט מאיים, הוא נראה מיוזע, והמבט בעיניו היה פסיכופתי. הוא התקרב לעבר איתן, מחזיק משהו שנראה כמו סכין אדום, אדום מדם. איתן החל לרוץ לכיוון המדרגות אבל משהו משך אותו לקרקע, הוא נפל לאחור מרגיש שהיצור שם עליו את ידיו, מפיו נזל ריר אדום ושיניו היו שחורות ורקובות. "עוד, עוד אוכל!" אמר היצור ואיתן עצם את עיניו מאימה.