זאבים 2 – פרק 1 – ההרשמה עדיין פתוחה

החלטתי להקדים, עקרונית כי כנראה לא יהיה לי זמן להעלות מחר.
לפני שאתם שואלים שאלות, רדו בבקשה ל׳רציתי להוסיף׳ לעוד תשובות.
—
גבירת אדמה מרושעת, וזאב עם בשורה מאביקה במיוחד –
נ.מ אד
שלשה ימים עברו מאז החילוף. לופה לא נגלתה לאליסון. ואני עומד להקריב את חיי בתוך פחות משבוע.
ערכנו מחקרים על מה שקורה, גייסנו חלק מהלהקות במחנה לצד שלנו. וחלק מהם נותרו ללא התערבות במלחמה.
דקס וחבורתו שכנעו את האלפא שלהם, דוגאן, לגייס אותם למלחמה. מה שדי הפתיעה אותנו. יכול להיות שהם הפכו לחברותיים?
פיצלנו את הלהקה.
ליאון מנהיג את המשימות החשאיות, הוא יודע להגיע ממקום למקום בלי להיראות.
אייס תאמן את הציעירים. בראיין יקח פיקוד על ההתקפות, ג׳ייק ינהל את המשמעת בקרב בעלי הברית. ואליסון נותרה עם בעיות אחרות, מה שנראה די רע בהתחשב שהיא כמעט ולא נראת בקרב הלהקות.
היה ברור שההתנהגות שלה מדאיגה את כולם. היה לה חלק בזה, כולנו עזבנו את המשפחה, את העתיד שלנו לטובת אחרים. היא מתנהגת כמו זאב בודד. ידעתי שזו לא שאלה של אמון, אלא שאלה של ביטחון.
האם היא בוטחת בנו? או שאולי היא לא בוטחת בעצמה שתצליח במשימתה? כל השאלות והמחשבות רדפו אותי כמו שזאב רודף אחרי אייל. והוא רודף אחריו עד המוות, לא בהכרח של האייל…
כל השאר, הלכו יחד איתי. היינו זרים בלהקה. היה נדמה כאילו אנחנו שבויים, ולא בעלי ברית.
׳אתה חייב לבטוח בהם, מחשבות כאלו רק יזיקו.׳ נזפתי בעצמי.
השטח שלהם היה צמוד להרים, מן רצועה ארוכה לאורכם.
פה ושם שמעתי נהמות, שלנו ושלהם.
הנהמות התנגשו זו בזו, מדגישות את כוחנו.
נהמה של זאב אל אחר, זו הזמנה לקרב או אזהרה.
אצל להקה, זה קרב קולי, קרב משמעת. אסור לך לשכוח מה מקומך בלהקה. וכעט לא ידעתי מה מקומי, האם אני אלפא? ביטא? או אולי בכלל דלתא או אומגה?
״הגענו,״ אמר, ״אגב, אני בייסדן, אבל הרוב קוראים לי בס.״ הוא חייך חיוך מאתגר ונתן לנו להביט על שטחו, שהיה עצום בהרבה משלו. בצמוד להרים, בשורה, נחו להם אוהלים. לפחות כעשרים זאבים היו שם. היו לו שלושים פלוס זאבים, זה אפשרי?
״אז את והוא זוג האלפא?״ שאל מייסון את הזאבה אדמדמה. וזאת הפכה לנערה אדומת שיער, עיניה ירוקות בעירבוב זהוב, פניה היו מפוסלות ומדגישות את מעמדה הגבוהה. היא לבשה סווצ׳רט שחור, מכנסיי דגמ״ח צמודים, שעון כסוף, ועגילים.
״כן,״ היא נאנחה. ״עכשיו בואו. אבל בנינו, עשיתם טעות כהסכמתם להצעתו.״ היא לחשה לנו. ״ג׳ולין, אבל הרוב קוראים לי ג׳ו, או לין. אתם מוזמנים לקרוא לי איך שתרצו כל עוד זה לא משפיל, מעליב, או מתגרה.״ היא חייכה חיוך מתוק והובילה אותנו דרך העצים לעבר רצועת האוהלים. אנחנו כל כך מתים…
***
נ.מ אליסון
אז אמא שלי החליטה פתאום להעלם ולהשאיר לנו משימה קשה.
רק המחשבה על כך שהיא יושב לה על ספה בדמותה הזאבית, אוכלת חטיפי כלבים וצוחקת עלינו מלמלעה הייתה מרגיזה.
אני די בטוחה שבעוד מליוני שנים עתידנים יעשו סיור בשדה בקרב, והמנחה יגיד ״וכאן היה קרב מטופש של זאבים כנגד מפלצות מהשאול עצמו. כפי שאתם יכולים לראות, לא היה כאן קרב בכלל. המפלצות פשוט כסחו אותם.״
רק מדי פעם היא מתגלה, וגם אז, היא מועילה כמו תינוק בן שנה. מעצבנת, מרגיזה, ויותר מכל – חסרת תועלת לחלוטין.
אני מניחה שרוב הזאבים רוצים להרוג אותי על כך, אבל התרגלתי.
אתם וודאי תוהים: אבל מה עם אבא של בראיין שמת? ומה עם הזכרונות שלך? טוב, בראיין אמר שלא אכפת לו ממש. מה שאומר שמאוד אכפת לו אבל הוא מנסה להדחיק את זה. ולי לא באמת אכפת, זכרונות זה דבר מכאיב. אחרי הקרב הזה, אני יוצאת לחופשה באיטליה. די כבר עם אלים מטופשים. קצת שקט, זה כל מה שאני צריכה.
״אליסון!״ צעק בראיין וקטע את השקט שלי, ״אליסון, בשם יופיטר! את הקשבת בכלל?״ הוא כולו היה אדום, ושערו הזהוב נשב מהמזגן שבכיתה. הייתי עם תלמידים בגילי, ובראיין היה ה׳מורה׳ שלנו. לפחות יש בזה צד חיובי, כן? אפשר לי זרוק לו חתיכות נייר על הראש כשהוא לא מביט. אבל תמיד נתפסים, חושי הזאב שלו מקשיח עלינו…
״אתה רוצה את האמת שלי או שלך?״ שאלתי אותו, וחלק מתלמידי הכיתה גיחכו.
״שלי, האמת שלי״ נאנח בראייו, ״הקשבתי,״ חייכתי חיוך.
״שקרנית,״ הוא הרצין, והמשיך לבלבל את המוח.
הכיתה נראתה כמו כל כיתה רגילה, שורות של שולחנות, לוח, גיר, כמה תמונות, חוקים, וכולי. הדבר היחיד הלא נורמלי הוא שהתלמידים היו זאבים. אסור היה לנו להשתנות לזאבים מלאים, אבל היה מותר לנו להצמיח חלקים מהם. כמו שיניים או ציפורניים.
הנחתי את שתי ידי בשילוב על השולחן, והפלתי את ראשי עליו באנחה כבדה.
״אליסון!״ צעק בראיין. לא טרחתי להרים את ראשי ושאלתי ״מה עכשיו?״.
״מי עזר לרומוס ורמולס להגיע אל לופה?״
הבטתי בו בתדהמה.
״מה?״ שאלתי, ״איזו מין שאלה זו?״
״זאת שאלה על האגדה. הייתי מצפה מהאחות שלהם לדעת כיצד הם שרדו.״
הוא חייך, הוא התגרה בי כמו שהתגרתי בו. החנקתי נהמה.
״טיברינוס.״ הוא חייך בהתנשאות.
״ולמה אני אמורה לדעת את זה?״
״כי את לורדית,״
״עדיין לא.״ הזכרתי,
״את לורדית רדומה. תזכי להיות אחת כזאת אם לופה תרשה לך.״ הוא חייך בטוב לב וכבר שחכו כל כעסיי.
איך הוא עושה את זה? כעסתי על עצמי שאני לא יכולה לעמוד בפניו. הוא יודע איך אני מרגישה. מעולם לא הכרתי את אבי, והוא לא יזכה להכיר לעומק את שלו…
״סליחה.״ ג׳יין הרימה את ידה, נערה בלונדינית עם גווני חום, עיניים חומות רכות. היא הייתה אחת החברות של קליאו כשלימדה תורת רפואה, כמו מיני קליאו נחמדה יותר.
בראיין הרים גבה לעברה,
״אבל מי זה?״ שאלה והצביע דרך החלון לעבר זאב בצבע שוקו והביט בנו בעיני ענבר.
״בטח אחד המתלמדים.״ הוא אמר וחזר לדבר על עוד דברים שלא התייחסתי אליהם.
״זה שליח.״ היא אמרה.
״מה?״ שאל בראיין.
״הזאב ההוא. זה שליח.״ היא אמרה.
״איך את יודעת?״ שאל מייקל.
״כי הוא זר.״ היא אמרה כאילו זה מובן מעליו.
הבטתי בזאב. והוא אכן חיפש אחר משהוא… או מישהוא.
״אני אצא,״ אמרתי ופרצתי את הדלת, ותוך כמה קדות הייתי בחצר.
הפכתי לזאב תוך כדי ריצה, ונהנה בקעה מתוכי. הזאב שבי חסר סבלנות, הוא לא פרץ החוצה כבר כמה ימים טובים, ועכשיו הוא רוצה לקחת שליטה על עצמו.
׳מי אתה?׳ שאלתי, ׳ולמה אתה כאן?׳
׳המלחמה…׳ הוא היסס, ׳היא כאן. בתוך שלשה ימים… הם יהיו כאן, הם יהרגו כל אחד. עליכם לברוח. ומהר.׳ הוא אמר והטשטש. וברגע שבו הסרתי מיקוד ממנו הוא נעלם. זה היה מפחיד.
יכולתי לחוש בו עוזב, בדמות לא ממשית.
ממתי זאבים יכולים להפוך לאבק? ולמה?
אני אישית מאוד אוהבת את האדמה או כל מה שקשור אליה…
לא היה פחד גבהים מיוחד, אבל פחדתי מדברים שנוצרו על ידי בני האדם, כמו רכבלים. אתם וודאי חושבים שרכבלים זה כיפי. אבל לא בשבילי, הם כמו מכוניות מעופפות שנאחזות בחבל דק-דק. והנפילה מהן היא לא דבר נעים. באותו הרגע, הצטערתי שאני לא גרים.
זה כנראה הזאב שבי. הוא זה שמחדיר לי את הפחד, אבל בכל זאת, אני עם גבהים מוגזמים גמרתי. ׳פחדים זאת חולשה, וחולשה זה ניצחון לאויב.׳ גערה בי אימי.
׳שתקי,׳ חשבתי. ׳אם את כבר מדברת, אז לפחות תעזרי. נגד מי אנחנו נילחמים?׳
׳גבירת האדמה,׳ היא ענתה.
׳זה לא עוזר.׳ חשבתי לעצמי.
כנראה שלופה ניתקה לי בפרצוף (מה שלא היה מנומס מצד אלה. הייתי יכולה לכעוס עליה אם היא לא הייתה אלה-זאבה, שבמקרה גם אימא שלי – שיכולה לקרקע אותי למשך מליון שנה ולא לשים לב.)
טוב, גבירת אדמה מרושעת. אשמח להכיר לך את האגרוף שלי.