זאבים – פרק 9-12

סליחה שלא הגבתי/העלתי פרקים. שכחתי להגיד שיצאתי לחופשה… אז החלטתי לחפות על זה עם ארבע פרקים!
תהנו.
פרק 9
—

בראיין המושיע
נ.מ אליסון

חתיכת הבד הוסרה ממני, בזמן שישנתי. ארבע שעות הייתי תקועה כאן, נראה לי… שמעתי צעדים, מתקרבים. עייני הזהובות ףהביטו הישר לעבר המדרגות. הייתי מוכנה לכל דבר, ברגע שראיתי את מרגוס כל תקוותי התנפצו. ״מישהוא מיוחד בא לבקר, הוא ישמח ליראות אותך״ הוא אמר, זרק לי חתיכת בשר מעושן, ועלה במדרגות.
׳חה. אני אהנה ליראות אותך מתה. בתקווה לאט ובכאב׳ השומר צחק.
הנחתי את ראשי על רגליי הקדמיות בעודי שוכבת, עוצמת את עיניי בידיעה שאמות בקרוב מאוד, ואולי זאת תיהיה השינה האחרונה שלי…
***
״אלי?״ שמעתי קול,
נבחתי בעידוד. בפעם הראשונה בחיי, שמחתי למשמע שם הכינוי המטופש.
בראיין ירד במדרגות והבחין בי.
״זאת את?״ הוא שאל, והוא נראה כאילו הוא מעוניין להקיא.
כשכשתי בזנבי ללא שליטה.
׳כן כן, הצלחתי להשתנות. ואז נלכדתי כאן, מסתבר שחציתי את הגבול. הם חושבים שאני מרגלת, היית מאמין?׳ אמרתי בטון מזלזל.
״אני מצטער, אבל אני לא יכול פשוט להוציא אותך מפה, יחשבו שאני עוזר לאויב או משהוא״
׳אבל אני לא אויבת! אתה מכיר אותי!׳ מחאתי, ורגליי טופפו בעצבנות על הפלדה הקרה.
״אני יודע, אבל זה יסבך הכל עוד יותר״ הוא שם יד על עורפו.
׳בראיין, הם רוצים להרוג אותי בטענה שאני מרגלת! בבקשה׳ יבבתי, אין כמו עיניי זאב גדולות כדי לגרום לבראיין לעזור לי.
״טוב, אחר כך אתחיל לכתוש אותך בנזיפות״ הוא רטן ולקח את המפתח מדידת הברזל הענקית שעמדה ממולי.
׳תודה, אני מניחה.׳ אמרתי.
בראיין פתח את הכלוב, וזינקתי החוצה בעוד בראיין הופך לזאב זהוב.
׳סליחה על כל הצרות׳ אמרתי, אבל אני די בטוחה שלא האמין לי.
׳לא עכשיו, אנחנו חייבים לזוז׳ הוא אמר בכעס מסוים וסימן באפו לעבר המדרגות.
רצנו במעלה המדרגות, לרגע היססתי, אולי עדיף למות מאשר שבראיין יהרוג אותי משעמום.
נ.מ אד
״אז הנסיך ביקש הנחייה לשירותים״ אמרתי, וחיקיתי את קולו של בראיין ואמרתי או ביקשתי הנחייה לשירותים.
וכולם גיחכו, הרגשתי כאחד מהלהקה הקטנה שלנו.
״תסתכלו מאחורי ליאון״ אמר מייסון וחיוך שובב נח על פניו הקשוחות.
״מה הוא עושה? ״ שאלתי שאלה רטורית. במרחק כקילומטר מהמדורה שלנו, הנסיך, זאב זהוב יפיפה דהר עם זאבה שחורה כלילה.
״לא ראיתי אותה כאן״ אמר ג׳ייק והזעיף פנים.
״גם אני לא, היא לא מכאן״ אישרה קליאו,
״שנלך לבדוק?״ שאל מייסון.
״בטח״ ענה ליאון אפילו מבלי להביט לאחור.
כולם השתנו לזאבים, אפילו אני הצלחתי בפיגור של רבע שעה, וכאבים נוראיים. נשבעתי שמיד אחרי שנגמור לרגל, אני לא אזוז מהמיטה לשעה או יותר.
והפכתי לזאב אפור, שכל גבו הוא חום-כהה.
ליאון הפך לזאב אפור,
ג׳ייק לזאב חום-כהה במקצת,
קליאו לזאב לבן-חום בהיר, בצבע נחמד ומזמין.
ומייסון לזאב חום-זהוב, או צהוב.
רצנו בשקט אחריהם.
נ.מ אליסון
—
הפכתי חזרה לבן אדם לאחר שבראיין קרע את הבנדנה מעליי וזאת איבדה את כוח הקסם שלה. הייתי עם חולצה בעלת ציור אריה, ג׳ינס, ונעליי צבא.
״חופש!״ אמרתי, וחייכתי לעבר בראיין שלבש את הטוקסידו שחור שלו, ונראה מאוד עצבני. חזרתי לצורת הזאב, יותר בטוח ככה. והוא השתנה מיד אחריי. הוא הפיל אותי על הרצפה, וגהר מעליי בנהמות בלתי פוסקות.
׳מה לעזאזל חשבת לעצמך? היית עלולה להירג!׳ הוא נהם שוב.
הוא הצמיד את שיניו לגרוני, ויבבתי קלושות, אין לי סיכוי נגדו.
׳בראיין, אני מצטערת׳ יבבתי בתשובה.
׳זה לא עוזר, אני הולך ללוות אותך חזרה הביתה, ואם אני אמצא אותך לא בחדר שלך, אני נשבע שאני פ-׳
׳הבנתי, עכשיו רד ממני׳ ניסיתי לקום אך הוא קירקע אותי לאדמה.
׳לא את לא,׳ הוא הידק את אחיזתו בגרוני ׳אני ביקשתי ממך דבר אחד, וזה לא לצאת לחפש את העבר שלך׳
׳לא. ביקשת ממני לא לחזור לחפש במלון׳ תיקנתי אותו.
,פשוט בואי נזוז׳ הוא רטן, וירד ממני. מוביל אותי דרך היער. אך הייתה לי הרגשה שמישהוא עוקב אחרינו, אבל לא חלקתי זאת עם בראיין.

נ.מ אד

לא יכולתי לראות אותם, אבל בהחלט לישמוע. הם נשמעו מתווכחים.
הבן נשמע כאילו היה אחראי עליה, וזאת נשמע כאילו איננה מקבלת אותו כאחראי.
״וואו״ אמר מייסון.
״יכול להיות שיש לו אחות קטנה?״ שאל ג׳ייק באימה מסוימת.
״לא… היינו יודעים על כך.״ אמרה קליאו.
״אז… שנמשיך אחריהם?״ שאלתי.
״אסור לנו״ אמר ליאו בקול קודר, מעולם לא ראיתי אותו כך. הוא שם חיוך מזויף ואמר ״צל׳ש על הזאב, כמה ימים והצלחת אה? ברכות, ברכות״ הוא אמר בקול ילדותי והלך.
״אני דואג לגבי ליאון, הוא לא מתנהג כשורה״ אמרתי כשהייתי בטוח שהוא לא שומע.
״הוא יהיה בסדר, הוא דיי… איך להגיד עצבני מבנות. סיפור ארוך״ אמרה קליאו ומייסון הקדיר פניו, כאילו חלק כמה וכמה דברים עם הבחור השדוני. ״פשוט אל תדבר עליה או על כל בת אחרת לידיו…״ הציע ג׳ייק בדאגה.
״כן… כבר חוויתי את זה, בלילה בו נתנו לי את ה׳מתנה׳.״ לחשתי.
״יצאת במזל, לי הוא כמעט הוריד אוזן״ רעדה קליאו. ולרגע אחד, היה נדמה שליאון הוא יותר רוצח מאשר בחור חביב עם חוש הומור מטורף.
—-
פרק 10
—-
לאכול אייל זה דבר מוזר, בפעם הראשונה מזה ששיניתי צורה – אני מרגיש כזאב חי ונושם ולא בובה שנשלטת על ידי המוח. אלא יצור שמסוגל להרוג ולא רק לנהום. משום מה, (או אולי לא ׳משום מה׳) זה הרגיש כמו ארוחת גורמה, רק בלי הגורמה… זה הרגיש טבעי…
״יש לך עוד מה ללמוד, גור״ אמר קן,
״גור?״ חייכתי חיוך ציני ונעלב
״מעדיף תינוק?״ צחק קן,
הבחור נראה כמו טנק אנושי, הוא היה שרירי, מלא זיעה כל הזמן, תספורת צבאית, ותמיד לובש גופייה עם מכנסי ספורט. הוא הוא נחמד, כשיש לו מצב רוח טוב; וזה המצב הטוב שלו…
״נכון, קן. אבל הייתי מצפה ממך כבר להבדיל בין גור לזאב בשנת מעבר…״ מייסון נדחק לשיחה.
״תזהר, חבר, אם לא היית ביטא…״ ירק קן והסתובב מהמקום;
״אז זה טוב שאני כן, חבר!״ צעק מייסון,
״שתוק״ צעק קן ושם סיגר בפו.
אחרי כמה דקות של מבטים, התחלנו לצחוק כמו משוגעים,
״חבר״ לחשתי, לא הייתי מסוגל לדבר.
—
״טוב, אדי. אתה כבר רשמית חלק מהלהקה, אז… הגיעה הזמן לאמן אותך יום-יום.״ אמר ג׳ייק וחבט באגרופו, מן הסתם להדגשת האימונים.
״מה עם ליאו? אני לא רואה שרירים עליו…״
אמרתי וסרקתי את ידידי הכחוש, הוא החליט ללבוש היום גופייה שחורה, נעליים בלויות, כובע עם ציור של זאבים נאבקים למוות ועליו בלטינית ׳לופוס׳.
״אחי, אתה קורא ספרים, או לפחות סרטי אנשי זאב? צורת הזאב שונה לחלוטין מהצורה האנושית. כדי לחזק את הטורף, עליך להתאמן כטורף, כדי להתחזק כאדם, אתה צריך לשכור מורה כושר״ אמר לאונרדו
״מה שמזכיר לי,״ הגיע קליאו ודחקה לי פוסטר לפרצוף ״מסיבת ליקוי החמה, כל זאב וזאבה יהיו שם! משקאות, ריקודים, מוסיקה, אוכל, והמשחקים! בעוד שבועיים בדיוק!״ התרגשה אמבר, ופניה הסמיקו קצת.
״המשחקים?״ שאלתי, והיא הביטה בי כאילו צמחו לי קרניים.
״משחקי הזאב, שמוקדשים ללופה, האם הזאבה. יש מאמינים שממנה הגענו, אבל, כל אחד והאמונה שלו אה?״ צחק מייסון,
״זה כמו תפוס ת׳דגל, רק בלי דגלים, אלא כ36 צבאים, יש כשש להקות אז שש צבאים לכל להקה. המנצחים זוכים לסעוד כחודש בכל הצבאים שהלהקות האחרות צדות, ככה שאם אנחנו נפסיד, נצתרך לצוד פעמיים.
אז שיעור לחיים:
יש שש להקות,
לראשונה קוראים
׳אורמה, הם ידועים באסטרטגיה, המשפט שלהם הוא ״חוכמה לא מייצג אותנו, אלא הדרך שבה אנחנו בוחרים להשתמש בה״
'אדוויגסטון' ידועים באופטמיות, ולא מוותרים, המשפט הוא ״אם לא נעשה את זה, ננסה לעשות את זה״
׳ארכומיס׳ ידועים בהצלחה, תמיד עומד לצדם המזל, ציידים לא רעים, הם יודעים עם מי לכרות בריתות, משפט: ״המזל עומד לצד מי שבחר בו״ מן הסתם כמובן.
׳ארדון׳ בריונים, קן שם, הם ידועים בפזיזות, והשימוש באלימות המשפט ״אנחנו מה שתמיד רצית להיות, ולעולם תמשיך לחלום״
׳גדייסן׳ ידועים באומץ, הם לא חוששים מדבר, המשפט הוא ״אומץ ניתן למי שמוכן לקחת את העולם כמו שהוא״
׳הלסטוק׳, אנחנו, ידועים בנאמנות, ובמהירות, המשפט הוא ״אם לא אנחנו נעשה זאת, לא נהיה מי שאנחנו״
ואחרונים
׳רייבן׳ ידועים ביכולת להערים, לגנוב, הפושעים הכי טובים. הם נחמדים, אבל לא כדי להתעסק איתם, ממש לא, המשפט הוא ״מי שבוטח בנו, לעולם לא ידע מה יחסר לו״
וזהו, נו?״ שאלה קליאו,
״מה ׳נו׳?״ חייכתי,
״מה דעתך?״
״אה… מעולה?״ אמרתי,
״אתה תתרגל לזה, זאב״ אמר ג׳ייק וטפח על כתפי…
נ.ב אליסון
—
״אני לא מאמין, אני מאחר בגללך! תודה אליסון!״ התפרץ עליי בראיין,
״תירגע, אז אתה באיחור… לא ביג דיל, ולמה אתה בכלל צריך להיות שם?״ שאלתי
״כי ככה אבא שלי אמר״
״ואתה עושה כל מה שהוא אומר לך?״
״הוא האלפא״
״ואבא שלך״
״תקשיבי אל, את אולי לורדית, אבל את גם חלק מהלהקה, ואם מישהוא אחר היה מוצא אותך, הם היו הורגים אותך! אז תגידי תודה שאת בכלל חיה!״ זעק בראיין,
״חיה? חיה?! אלה לא חיים, זאת הישרדות, חיים זה לקחת סיכונים, ולא לשבת במלון עם איזה מאתיים אנשים שאני אפילו לא מכירה, לחיות זה לצאת ולגלות את העולם מחדש, כי מישהוא מחק לי את הזיכרון!״ צעקתי ורצתי החוצה מהדלת, טורקת אותה. הצעקות של בראיין עדיין היו תקועות במחשבתי, בעודי רצה בין העצים, שכמעט בכל פעם שהלכתי בהם לא ראיתי דבר. רק חושך…
—-
נ.מ אד
התאמנתי בציד, בטריטוריה שלנו.
ארנב במרחק כחצי קילומטר ממני.
התגנבתי למרחק ראיה.
ארנב חום-אפרפר, ניצב מולי.
זינקתי לעברו, הוא לא היה מוכן ובתוך שניה כבר היה בפי. סעדתי לי בנחת, מרוצה מהציד. עד מהרה הגיע ליאון, נסער, עצבני, עייף, ונראה כאילו ראה רוח.
״ליאון?״ שאלתי מיד לאחר שהפכתי לבן אדם. כולו היה מלא לכלוך, ואפר נח על זרועותיו.
״ראיתי אותה אד… ראיתי אותה… היא מתה אד, אבל ראיתי אותה! אד… אד… תעז-… תעזור לי…״ בכה ליאון וחיבק אותי,
״בבקשה אד…״ המשיך להתחנן…
״ג׳ייק!״ צעקתי
ולאחר כ11 דקות ג׳ייק ומייסון הופיעו.
״אוי לא… לא. טוב.״ אמר מייסון…
״שמתי לב״ אמרתי ונעצתי בג׳ייק מבט מיוסר,
״קח אותו לבקתה״ אמר מייסון, והביט בליאון במבט מיוסר.
—
~שעה קודם מתקרית ליאון~
פרק 11
נ.מ אליסון
הוצאתי את האייפוד, ואוזניות, ושמתי את black bird של הביטלס…
׳אול יור לייף…-׳
העלים רשרשו, הציפורים שרו.
״מה אני עושה?״ שאלתי את עצמי, ״למה אני הורסת הכל?״ ודמעות עלו על פניי. תמנתי את ראשי בין רגליי, ופרצתי בבכי עז…
—
כמראה נרדמתי לחצי שעה, כי מכנסיי עדיין היו רטובים.
נער צעיר ומטולטל הביט בי בשיתוק,
׳אוי לא׳ חשבתי השתנתי לזאב ונהמתי על הבחור, וזה החל בריצה מהירה למדיי, יחסית לבן אנוש. הייתי אמורה להרוג אותו, אבל חסמתי על חייו. מדוע חסתי על חייו? מה יש לי? למה אני עושה כל מה שאסור. למה לקחו ממני את זכרונותיי? מה הייתי לפני כחודש? מה הייתי, לפני כל זה?
—
נ.מ אד ~חזרה לזמן הנורמלי~
״אד… היא נראתה בדיוק כמו שאני זוכר אותה, השיער השחור הקצוץ עד לסוף הצוואר, המבט הפראי בעיינים, הדרך שבה היא מסתכלת עליך, בוחנת אם אתה חבר או אויב… למה ראיתי אותה אד? למה?״ שאל ליאון ביאוש, ופחד עלה בעיניו, ויצא בצורת דמעות מלוחות ושקופות.
״מי היא? אתה כל הזמן מדבר עליה, אבל אין לי מושג מי זאת״
״אד, זה היה מלפני כל כך הרבה זמן, בערך שנה. חודש לפני שהצטרפתי למחנה. הותקפנו על ידי להקה של בוגדים. היינו מעטים מול רבים. נסנו לברוח, אבל הם הקיפו אותנו. היא הרימה מקל וניסתה להגן עלי, ואני עליה. היא הגנה עליי, ואני עמדתי, קפוא במקום, ואם זזתי זה היה רק כאשר זאב כמעט הרג אותי. ראיתי אותה נופלת, עם חתך בעומק שנח סנטימטר בבטנה. היא מתה, אבל ראיתי אותה מולי״ בכה ליאון,
״וואו… ליאון. אני כאן כבר איזה חודש – איך אני לא שמעתי על זה עדיין?״
״זה לא משהוא שיוצא מהלהקה. עכשיו עשה טובה – שים ׳היי ברוד׳ר׳״ נאנק ליאון. הוא נראה הרבה יותר טוב עם המוזיקה מתנגנת לו באייפוד.
״לך אל ג׳ייק, אני מניח שהוא והשאר ירצו להתחיל לחקור לגבי הזאב ההוא״ אמר ליאון, ולרגע ראיתי ניצוץ שמרמז שהוא יודע משהוא, אך וויתרתי על ההערה, הוא עבר מספיק ליום אחד. ואם דמיינתי זאת אצא גם חבר מתיש וגם אעשה מעצמי צחוק.
—
נ.מ אליסון
—
רידפתי אחר שפן קטן שעבר בסביבה, לפני כשעה? שעתיים? לא מזמן זה בטוח.
הריח היה טרי, עקבתי אחריו בפיתולים ופינות חדות. הלכתי בשקט בצורת הזאב, עוקבת אחר הטרף.
אוזני מתוך אינסטינקט זזה ימינה, מודיע על רחש מוזר. מתוך הרגל הסתובבתי לכוון הרחש, הרעש הגיע מתוך שיח. זנבי הצליף לכל מקום. החלתי לנהום, אפי התקמט, אוזניי הופנו אחורה, שערותיי סמרו, והתכופפתי מתוך אינסטינקט.
זאב זהוב מבריק זינק מתוך השיח, גם הוא נוהם, זנבו הורם למלע בגאווה, ובכדי לסמן שהוא השליט. זנבי הורם בתגובה גם כן.
׳אלי, מה לעזאזל חשבת שאת עושה? את ברחת!׳ נבח הזאב הזהוב.
׳אני לא שייכת לכאן׳ נהמתי,
׳אנחנו דאגנו שתשאירי בחיים! בלעדנו לא היית רבה איתי כאן׳ הוא נהם,
׳ולקחתם ממני חיים אחרים, היה עדיף למות׳ אוזניו החלו להפליק בעצבנות,
׳בבקשה אלי, אני לא רוצה להכריח אותך לחזור׳ בקש בראיין,
׳לא בראיין, אני לא חוזרת לשם׳ אמרתי והחלתי בריצה לכוון עומק היער,
׳אחריה!׳ שמעתי קול נובח פקודות ׳אל תתנו לה לברוח.׳
—
נ.מ אד
יצאתי יחד עם מייסון, ג׳ייק עם קליאו, וליאון שומע שירים בכיף.
ככל שהעמקנו לתוך היער כך איתרתי פחות זאבים בודדים.
׳מצאתי׳ שילח בי מייסון מחשבה.
׳ריח?׳
׳כן, הדבר המוזר? אני כבר הרחתי אותו פעם, מלפני הרבה זמן. קינמון!׳
׳קינמון?׳
׳ריח קינמון׳
׳ממש עוזר׳ אמרתי ׳תמשיך לחפש.׳
ריח חדש עלה באפי, ריח גופרית ועשב אחרי גשם.
׳יש לי אחד׳
מייסון התקרב בצורת הזאב החום-זהוב שלו. והריח את האוויר, ׳הוא לא מוכר לי, זה בטח אחד חדש׳ אמר.
קול צעדים נשמע, מיד הסתובבתי (אחרי מייסון)
זאב זהוב ענקי קפץ על מייסון הישר משום-מקום וחסם את יכולת נשמתו בכל שהידק את לסתו סביב גרונו של חברי. ׳מייסון!׳ צעקתי.
—
פרק 12
נ.מ אד
-מייסון!״ צעקתי. אחרי הזאב הזהוב זינקו עוד שלשה. חום, לבן, וג׳ינג׳י כהה.
הם נהמו עלי וכיתרו אותי במעגל.
׳עזבו אותו׳ נהמתי על החבורה. הלבן לקח פיקוד על גרונו של מייסון, והזהוב השתחרר.
׳אני לא אפקד עליהם לתקוף, כל עוד תענה לי על השאלה – איפה היא׳ הזאב נהם.
׳אתה בראיין נכון? בן האלפא?׳ ניסיתי לשנות נושא, ׳נכון, עכשיו חזרה לנושא. איפה היא?׳ הוא חזר על שאלתו.
׳היא?׳
׳אליסון, זאבה שחורה, בעלת בנדנה אדומה׳ הוא נהם, והלבן הידק את לסתו על צווארו של מייסון.
׳הזאבה שהייתה איתך כשיצאתם מהמחנה באותו היום…׳ נזכרתי,
׳איך אתה יו- לא משנה, ראית אותה או לא? אגרי כאן ידוע במציאת שקרנים, אם תשקר, חברך כאן יצא ללא איבר אחד׳ איים האלפא הצעיר.
׳אני לא ראית אותה היום, טוב? אם אני אראה אותה אגיד לך סבבה? רק תעזוב את מייסון בשקט,׳ התחננתי.
׳טוב ויפה… אמ… מה שמך?׳ שאל האלפא הצעיר, בעמדה רפויה ולא מגוננת.
׳אדוארד, או אד׳ עניתי,
׳תדאג למצוא אותה, וכל המחנה ידע את שמך למשך דורות, וכל זאב ויתחנן להתקבל ללהקה שלך, אני מבטיח. אה, ואל תספר את זה לאף אחד חוץ מהלהקה שלך, אם כן, חברך כאן לא יאבד רק איבר׳ אמר בראיין ׳הנה חתיכה מהבנדנה שלה׳ הזאב השני זרק לעברי את החתיכה. ובראיין פצוח בריצה, ושומרי הראש שלו אחריו. יללתי לשאר שיבואו.
—
״אז בראיין תקף אתכם, ואיים שעלינו למצוא מישהיא ששמה אליסון – זאבה צעירה שחורה בעלת בנדנה – האחת שראינו בורחת עם בראיין ורבה איתו?״ שאל ג׳ייק והנהנתי ״ואסור לנו לדבר כל זה עם אף אחד מחוץ ללהקה״ הזכרתי.
״ליאון יכול כבר לצאת לצוד?״ ג׳ייק הפנה את מבטו לעבר קליאו.
״כן, אבל הוא כל הזמן ממלמל על הנערה שראה. הוא מסרב לתאר, או להזכיר אותה. הוא רק אומר שהוא ראה אותה. אני לא בטוחה שזה ישפר את מצבו – ללכת לצוד אחר זאבה.״ היא אמרה והשפילה מבטה לאדמה, וחבטה באבן.
״אז לא נספר לו שזו נערה, אלא נער״ אמר מייסון,
״זה יכול לעזור״ הסכמתי, ״אבל מה יהיה שמו, אני לא מכיר נער שקוראים לו אליסון״ אמרתי.
״ג׳יימס״ אמרה אמבר, ״הוא לא יזכיר אפילו את הנערה ההיא״ פסקה.
—
נ.מ אליסון
—
כל שעה אני שומעת יללה קוראת לי לבוא. וזאת חוזרת על עצמה בתוך המערה שמצאתי, כמה עשרות קילומטרים צפונה מהמחנה. המזל? זה שהמים שהיו שם לא הזיקו לצורת הזאב שלי, הדבר היחיד שהייתי צריכה זה אוכל. אז מדי פעם לקחתי כמה חבילות בשר (שכבר היו מוכנות, רק לחמם וזהו) וירקות. מדי פעם הסתכנתי באיזה חטיף. כל הזמן אני נזכרת בנער שפגשתי. הרגשתי שהיה בו משהוא שהיה אמור להיות במוחי, אבל הדבר הזה חסר.
הבטתי שנית במערה, רוחבה היה כ20 מטר על 15 פנימה, לא כולל פינות ושקעים בקירות.
המקום הזה הרגיש טבעי, איכשהוא ידעתי לנווט לכאן. פיתחתי לעצמי תקווה מטופשת שאולי זכרונותי חוזרים אליי לאט. ׳אל תפתחי לעצמך תקוות שווא. הם לא יחזרו ואת יודעת זאת היטב. להחליף נושא, מעניין למה בראיין כל כך מודאג שאברח? אני לא חיה שהוא מסוגל לכלוא ולאלף. אני סך הכל רוצה את החיים של הזאבים במחנה ההוא.
—
נ.מ אד
—
הלכנו במשך שעות הלוך ושוב. מריחים את האדמה. עוקבים אחר קולות. ותוקפים כל יצור שצץ מפינה כלשהיא. סנאי אחד לא שרד את ליאון. ג׳ייק צדק, הציד עשה ועדיין עושה לליאון טוב. נכון, הוא אולי קצת יותר מדי אגרסיבי, אבל הוא מוציא עצבים. והפעם לא עלי.
ליאון עלה עקבות הזאבה שאנחנו מחפשים.
׳צפונה׳ הוא אמר. באותו הזמן היינו לבד,רק אני והוא. רק רשרושי העלים נשמעו. צלילים שהזכירו רק קצת פעמון. אם יש לך דמיון מאוד מפותח.
׳אז מה היא? בת אנוש?׳ שאלתי,
׳אני די בטוח שהיא בת אנוש' הוא אמר שלוו.
׳דיי בטוח?׳
׳מעולם לא ראיתי אותה משתנה, אד. אין לי מושג אם היא בת אנוש או לא׳.
׳או-קיי, אז מה היא הייתה? בת משפחה?׳
׳היא… היא הייתה החברה שלי׳ הוא החל להשמע עגמומי. יותר מדי עמוק, חשבתי לעצמי.
׳ומי הייתה הבת זוג של ג׳ייק?׳ שאלתי,
׳ליסה, היא הייתה גדולה ממני בשנה. היא הייתה אחותי. היא מתה גם כן׳ הוא אמר,
׳בוא פשוט נתרכז בציד טוב?׳ הוא אמר.
הסתובבנו כבר חצי שעה באזור עד ששמנו ציוצים של ארנבים. ׳אזהרה לשאר הקבוצה (של הארנבים, מן הסתם. הערה שלי, לא חלק מהמשפט של ליאון), חייב להיות ציד קרוב. חתול הרים או ז-׳ אמר ליאון
׳או זאב׳ הבטתי בו. אולי קטעתי אותו. אבל לא רציתי להראות חסר ידע לחלוטין. יש כאן גם כמה לורדים. זאבים טהורים, לא חצי זאבים. אנחנו קוונו שנתקלנו בחצי זאב.
זאת הייתה מערה קטנה יחסית, ואף אחד לא היה שם. החלטנו להתפצל. אני הלכתי למזרח, הוא מערב. ומשם אני לדרום, והוא לצפון.
— החלתי לרוץ דרומה. ובדיוק שם היא הייתה. זאבה שחורה, עיניים זהובות, ובנדנה אדומה. שוכבת שם, ואוכלת ארנב.
ליאון הגיע כ20 מטר ממני בצד שמאל. שניים על אחד, אין סיכוי שאנחנו מפספסים אותה. לא להרוג. רק לתפוס. אני עשיתי את המהלך הראשון. זינקתי כמטר מאיפה שהחבאתי. וכולה קפאה במבט חד עליי. לקח לה רגע להבין שאני לא אחר מאשר אויב. אוזניה הופנו אחורה והחלה לנהום עליי באזהרה. ליאון בא מיד אחריי. שלושתנו סמרנו כמו משוגעים. היא התנהגה באומץ ולא הסבה מבט לרוץ. אבל כשהבטתי ישירות בעינה ידעתי שהיא פוחדת. היא שמעה את שאר הלהקה מתקרבת. ראיתי בעינה שמבטה נח בשיתוק על ליאון. הזאב האפור. ועניו חומות מגששות את השטח. היא נבחה ׳עזבו אותי, לא עשיתי שום דבר רע! מה יש לכם?!׳ קולה היה קול דבש. נעים ומרגש. במהירות ובהפתעה היא זינקה ביננו ורצה צפונה יותר.
׳פספסנו אותה!׳ נהם ליאון.
׳אני יודע, אני יודע.׳ אמרתי
—
נ.מ אליסון
דמעות רדפו אותי בעודי רצה בין העצים השחומים. רק ברגע זה הבנתי – גובהם יותר מ20 מטר, והצמרות ירוקות כמו דשא לאחר גשם, כמו היופי שבכל דבר שולי, שכל אחד לוקח כמובן מאליו. תהיתי אם הם היו שכרי חרב או אנשיו של בראיין, ואם הם יודעים בכלל מי אני? כמובן שהם יודעים, אחרת איך היו מזהים אותי?
לא העמקתי בכך מחשבות, ידעתי דבר אחד, אסור לי לחזור אחורה, צפונה יוצר ויותר. גם אם זה יעלה בחיי, אני לא חוזרת למקום שבו שחכתי הכל, למקום שבו החיים שלי התחילו מחדש, למקום שבו נלקחתי מהעבר והובאתי למקום חדש…
—
נ.מ אד
״לא עשיתי שום דבר רע!״ המילים הדהדו בראשי שוב ושוב… אם היא חפה מפשע למה בראיין רוצה אותה? ככה זה כבר יומיים… מה אני עושה? רודף אחריי נערה שאין לי מושג אפילו למה רודפים אחריה.
יצאתי מהאוהל, בדקתי פעם אחרונה שמייסון עדיין נוחר (הוא נוחר, אבל הוא ממש שקט) ויצאתי החוצה. הבטתי אחורה, יודע שאני כל כך אתחרט על זה.
והנה אני, מוצא את עצמי רודף אחרי נערה-זאבה ששמה אליסון, אבל לא מתוך שליחות מלכותית, אלא מתוך הרצון. הרצון לדעת למה כל המחנה והלהקה בשליטה מחפשים אחריה. אחרי אליסון…
-חבר׳ה, הגענו לחצי עונה, ובבקשה תגיבו, כי זה ניראה שאני מעלה לעצמי-