זאבים – פרק 23/22 ***מתוקן

פרק מתוקן***
—
פרק 22

״אני יודע אליסון. אני לא מתכוון לקחת מג׳ייק את הדרגה. אני מבטיח. מה שאני עומד לעשות הוא לטובת ג׳ייק. אם הוא ימות לא ישאר אלפא, כי האלפא החדש שהרג את אבי ירדוף אחרי. אם אהיה אלפא, ואנהיג אתכם-״
״הוא יהרוג אותך. ואז כשהוא חלש, ג׳ייק ינחית מכה סופית. אתה תמות. בראיין. אסור לך. אני לא ארשה לך. אם אתה תמות, אני לא יודעת מה אני יעשה… אתה לא תעשה שום מעשה אצילי מטופש שוב פעם.״ כבר החלתי לקלל אותו בליבי, נראה לי שכמה מהם היו בלטינית.
בראיין חיבק אותי, וזה יצר מין כרית חמה של הגנה ונוחות. לא רציתי להרפות. אני בחיים לא אתן לו להקריב את עצמו. עם כל האצילות שלו באה גם טיפשות חסרת התקנה שלו. לא משנה מה יקרה, בראיין תמיד יעשה את הדבר האצלי והראוי ביותר, והמטופש ביותר. הוא כמו האח המעצבן, המטופש, החסר תקנה, והאצילי שמעולם לא היה לי.
״אליסון. את חייבת להבין. אם אני לא אעשה את זה לא אנקום את אבי.״
״אידיוט״ אמרתי והכנסתי לו בוקס הכתף.
״אליסון. אני רוצה שתבטיחי לי, שלא תסכני את עצמך בשבילי. כשיגיע הזמן, תבטיחי לי שתעשי הכל כדי להגן על ג׳ייק. אם ג׳ייק ימות. איש לא יוכל להנחית את המכה. תבטיחי לי.״ הוא הביט בי במבט רציני.
״ אני בטיחה.״ נראה לי שהיה די ברור ששקרתי. אין שום סיכוי שאני נותנת לבראיין למות. גם אם הוא מעצבן, אצילי, מטומטם, וקוץ בתחת. אה, וגם לבנת אשמה ענקית על הראש שלי.
נ.מ אד
״אפשר להתמקם.״ אמר ליאון בחיוך, אולי בגלל שלא יצטרך לישון עוד על אבנים וערמת עלים מיובשים.
תהיתי על מה הם דיברו.
היא נראתה כאילו נחת עליה מטאור. ניסיתי להתקרב ולשאול. אבל היא התרחקה והלכה לסלע אחר.
׳אם היא רוצה זמן לעצמה, תן לה. בשבועות האחרונים היא איבדה את הזיכרון, ברחה, פגשה אותך וחבר מעברה, ועכשיו היא הולכת להלחם באיזה זאב מרושע.׳ חשבתי לעצמי.
לא ידעתי למה לצפות ממנה. אני תוהה אם גזרנו גזר דין מוות על חברינו הצעירים.
אנחנו נתקוף רק כשיהיו לנו מספיק כוחות. אבל בכל זאת, זה שווה את זה?
***
מעולם לא ראיתי את המלון. גם אליסון לא, אבל היא התנהגה כאילו היא מכירה אותו.
זה היה מלון מפואר בצורה ישנה. הוא היה כגודל מלון רגיל. אבל איתורי עור ועץ עיצבו אותו. הוא נראה כמו מלון הודי מפואר. פה ושם ראיתי פסלי זאבים בכל הגדלים.
הוא היה ממוקם באמצע היער, כמרחק רב מהמחנה, אבל הוא נמצא הישר מתחת להר. אם לא הבנתם עד עכשיו, אנחנו ממוקמים צמוד להרים שמקיפים את האזור.
ההרים האלו מסתירים אותנו מעולם בני התמותה. די קשה להבין. רק יצורים קסומים או אלו שזורם קסם בדמם יכולים לראות את השטח הזה. בשביל בני אדם זה לא קיים או שהם רואים הר שאסור לטיפוס. זה כמו מרקם סודי בשרבול. בני אדם שיש להם יכולת לראות את האיזור יראו רק מלון נטוש, ומחנה ללחימה או משהוא כזה.
אם הייתם במלון בתילאנד או בהודו. הוא נראה בול כזה. ישן אבל נראה חדש.
היו שם פסלוני זאבים, צבאים, וכל מיני חיות אחרות. הוא נראה כמו מלון נורמלי. אם לא מחשיבים את חצר האימונים הקטלנית.
בראיין סיפר שהיא נועדה לאמן זאבים צעירים, כמונו.
אליסון זרקה את התיק שלה וישבה על ספא בשלל צבעים ונאנחה בכעס.
״אני אקח לי חדר למעלה. אראה אתכם מחר.״ היא אמרה והלכה לעבר המדרגות.
״מה יש לה?״ שאלה אייס ברוגז.
״היא בטח שונאת מלונות״ אמר בראיין, במתח מסוים.
״טוב. מישהוא יודע לבשל?״ שאלה קליאו, כולם בהו בה באי הבנה. ״עוד פעם, קליאו עושה את העבודה השחורה.״ רטנה קליאו ופתחה את המקרר.
״טוב. אני אלך לפרוק את הדברים.״
אמרתי. ויצאתי לכיוון שאליו הלכה אליסון.
המסדרון היה בערך 30 מטר. הוא היה מלא בתמונות של זאבים, או עיתונים עליהם. לקחתי את חדר 13 שבתחילת המסדרון. הוא נראה הכי פחות מטונף.
ערימת בגדים מצחינים היו מפוזרים על הרצפה, ערימות חפצים, ועוד דברים אחרים כמו פיסלונים ודברים מחנויות תיירים.
הייתה גם מרפסת עץ. מסתבר שכל המקום עשוי עץ. קוויתי שחלק מהיותי זאב כוללת גם חסינות לאש.
אליסון קרעה לגזרים את כרית ההתאבקות.
וכשאני אומר קרעה אני מתכוון לקרעה. כל חומר המלאוי הצחור נפל מזה.
אריק נראה כאילו הוא רוצה לזנק משם ולהסתתר מאחורי איזה שיח.
אייס העמידה פנים אמיצות.
אבל היא רעדה. או מקור, או פחד.
אם הייתי אומר שהיא מפחדת כנראה הייתי חוטף בוקס.
ת׳ורן הלכה עם מייסון ובראיין לשיעור בצייד.
״היי, אליסון. אולי את רוצה… לא יודע… לנוח? אני אקח ממך את האחריות.״ אמר ג׳ייק, באומץ.
היא חייכה חיוך ניצחון.
״הם שלך.״ הוא הושיטה את ידה לעבר צמד האחים המפוחדים. שפניהם התחלפו לחיוכי ניצחון.
היא החליפה כיף עם אריק ואייס וזזה לה לערסל.
נראה שגרים חזר כי הוא נח על קצת הערסל הירקרק.
היא דחפה את הרגל מהאדמה והערסל התחיל להתנודד מצד לצד.
״רגע. מה?״ שאל ג׳ייק. ״אין לך משהוא לעשות?״
״זאת הייתה המטלה האחרונה שלי. אה, ובלי חרטות!״ היא צחקה. היום היא לבשה גופייה אפורה, השיער הבלונדיני שלה היה אסוף בבנדנה שחורה, והיא לבשה מכניסי דגמ״ח ארוכים. היא נראתה כמו קצינה בצבא.
היא שמה על עצמה משקפיי שמש וחייכה לעבר ג׳ייק.
״ג׳ייק, איך נפלת בזה?״ ציחקק ליאון.
״אגב, זה היה רעיון שלו, לא שלי״ אמרה אליסון והצביע על ליאון בהאשמה.
״ליאון!״ רטח ג׳ייק.
״ג׳ייק.״ אמרה אליסון ולא הביטה בו. ״אין לך משהוא לעשות?״ היא שאלה.
ג׳ייק הסתובב ורטן משהוא והאחים התאמצו לא לצחוק.
ג׳ייק הראה להם תנועות הגנה. ופניהם מיד התחלפו לבלבול מוחלט.
״היי, אד!״ אמרה קליאו מלמטה, היא שמה על עצמה סווצ׳רט, כובע של ניו-ג׳רזי, ומכנסי ג׳ינס שחורים.
״מה?״ שאלתי ונשענתי למטה,
״נתערב שאתה מנצח את אליסון באחד-על-אחד.״ היא צחקה וזרקה לכובע שלה דולר.
אליסון, ששתתה קולה, ירקה את כולה על גרים וזה ניקר אותה בעצבנות.
היא הביטה בנו במבט זועף,
״הוא? אותי? מנצח? הצחקת אותי.״ אמרה אליסון ותקעה בה מבט רצחני.
״רגע, את חושבת שאני לא מסוגל להביס אותך?״ הבטתי בה בכעס.
״אני אומרת, אתה לא מסוגל עליי״ היא חייכה את החיוך המעצבן שלה.
״אין מצב, אני קורע אותך.״
״אפילו נגד גרים אתה נופל.״ בתגובה גרים זינק עליי וסרט אותי קלות, לא הצלחתי להתגוננן.
״רואה? אם נגד עורב א-״
״שוש לך. ותהפכי לזאב, יותר מעשים ופחות דיבורים,״ אמרתי והפכתי לזאב.
אליסון היית קצת יותר מיומנת ממני בגלל שצדה לבד, אבל אני הבסתי איילים. וגם זאבים זכרים הרבה יותר חזקים מנקבות.
ככה שיש לי סיכוי גדול יותר. היא הפכה לזאב שחור כלילה בעל עיניים זהובות.
אני תקפתי ראשון והיא חמקה. וכך זה נמשך עד שהתעייפתי ואז היא רתקה אותי לרצפה. כנראה ששחכתי מכל הקטע של זריזות התגובה.
״ואפילו בלי שריטה.״ אמרה אליסון, בעודנו משתנים לבני אדם.
״הייתי צריך לדעת שאת לא תוקפת, רק בורחת.״ עקצתי.
״אתה מעדיף לצאת מכאן עם יד שלמה או עם רק שלשה אצבעות?״ היא שאלה בכעס,
״יד שלמה״
״אז אל תבקש קרב רציני.״ היא אמרה וחזרה לערסל שלה.
״אוץ׳ הנה הלכו כמה נקודות כבוד ויותר נקודות בדיחות לליאון עליך.״ אמרה קליאו בקול ילדותי.
״סתמי״ חייכתי.
״אד, נראה לי אתה צריך שיעורי לחימה״ יצא מייסון בחיוך עם בראיין ות׳ורן.
משום מה, ליאון לא צחק עליי, או הקניט אותי, הוא רק חייך, כנראה שהיו אומרים לו משהוא אם היה מקניט אותי.
אליסון שכבה על הערסל ונהנתה.
גרים התעופף משם, וישב על עץ, וקרקר בקול בלי סוף.
״אולי תגידי לציפור לשתוק?״ אמר מייסון אבל היא התעלמה.
״אליסון!״ צעק אריק.
היא הוציא אוזניה לבנה מאוזנת הימינית.
״כן?״ היא שאלה ברוגע.
״תגידי לציפור לשתוק״ אמר מייסון בכעס.
היא הביטה בגרים,
היא הפכה לזאב וגרים החל לעוף משם, והיא בעקבותיו במבט מבוהל.
כולנו עקבנו אחריה, לאחר כמה שאלות חסרות תשובה ומבטים מודאגים.
ברגע שמצאנו את אליסון , היא הייתה בדמות אנושית, ושני זאבים לבנים עמדו מולנו.
היא הביטה בהם בפה פעור ובפחד.
״מי… מי אתם…״ היא גמגמה. גמגום לא מתאים לה, משהוא לא טוב הולך פה.
הזאבים לא ענו, אבל אליסון הנידה בחיפזון ראש.
״כן…״ היא ענתה בריתוק.
׳אוי אלים…׳ אמר ג׳ייק, בעיניים מפוחדות, וכך גם בראיין.
אליסון הפכה לזאב, ועקבה אחריהם.
ניסיתי לעקוב אבל ג׳ייק ובראיין נהמו עליי לעצור.
אחרי שאליסון יצאה מטווח ראיה, כולם התפרצו עליהם בשאלות.
גרים גם כן נעלם.
״לאן היא הלכה?״ שאל אריק
״מי הזאבים האלו?״ שאלה ת׳ורן.
״למה הם כאן?״ שאלה קליאו,
״מה הם שאלו אותה?״ שאלה אייס,
״שקט!״ אמר בראיין וכולם השתתקו.
״זה עניין של אלפא, אך ורק אלפא.״ אמר ג׳ייק.
״אתם הבנתם אותם?״ שאלתי,
״אתה אלפא?״ שאל ג׳ייק, ״לא. אז לא עניינך.״ אמר ג׳ייק והלך משם בכעס.
״מה קרה לו?״ שאלה קליאו,
״הוא כועס. אליסון תעדר לכמה ימים, שלשה להשערתי
.״ אמר בראיין.
״למה?״ שאלה ת׳ורן, ״הוא כועס עלייך? על אליסון? ולמה?״
״לא סיפרתי על כך שאליסון…״ הוא השתתק, ״זה כבר לא חשוב.״ בראיין הפך לזאב וזינק מהמקום.
וכולנו נותרנו עם השאלה, איפה אליסון?
—
פרק 23
לא שהשקט היה משהוא רע, אבל הוא היה מלחיץ.
המקום הפך לשקט יותר אחרי התקרית אליסון. כולם היו שקועים במין דיכאון מסוים, בייחוד בגלגל שהאלפא שלהם מסתגר בחדר.
אפילו ליאון לא סיפר בדיחה.
״זהו זה,״ אמר בראיין ונכנס לחדר של ג׳ייק.
וזה גרם לכולם להתעורר מהעצב ששטף אותם.
נשמעו פה ושם קללות, כמו ״טו קנטה*״ ו ״אבי הינק, מדיאום לופוס*!״
ונראה ששמעתי גם ״אקסי, יא כזאוס!*״
ועוד הרבה קללות בלטינית.
ואז ג׳ייק יצא, מלמל משהוא, ואז אמר.
״אנחנו יוצאים לציד, ביחד.״
נ.מ אליסון
אז אתם בטח חושבים שזאבי ענקיים, לבנים, ומוזרים חטפו אותי. אז זה די נכון.
לא באתי מרצוני, הם די השטלתו לי על המוח, אבל אני בסדר. אין מה לידאוג, אליסון חיה ונושמת.
״אבל איפה את?״ אתם בטח תוהים, אז זהו, שגם אני תוהה אותו דבר. אני לא זוכרת כלום מלבד הזאבים האלו. לא את הדרך, לא מה הם אמרו, כלום!
מה שכן זכרתי זה שהם דיברו לטינית, שפת הרומאים.
התעוררתי במערה ההיא.
המערה שבה פגשתי לראשונה את בראיין ואביו. היא נראתה כמו זכרתי אותה, מערה ענקית, עם צוק קטן, וכמה חריצים לאור. והקטע הכי מפחיד? הוא שהתעוררתי הדיוק במקום שבו התעוררתי אז.
והזאבים עמדו במקום שבו עמדו בראיין, אביו ואני.
כאילו הם גילמו הצגה.
״מי אתם?״ שאלתי את הזאב שעמד לידי.
״נוס לופ, קוקדריאנה רומאן מאי*״ אמר אחד הזאבים במחשבתי,
״אתם… לא ייתכן! אתם לא מי שאני חושבת שאתם, נכון?״ כמגמתי,
״לטינטיאס סקיס? פליריק פוסינט אנטליגר, אוייל סולאם לופי, סד דיפיסיל, איסט לדבואר ביס.״ אמר הזאב השני, בקול עבה יותר.
״אני לא… אני לא מדברת לטינית!״ אמרתי,
הזאב בקרוב בחן אותי בעיניים לבנות עצובות,
״נדבר איתך אנגלית, אם לא אכפת לך.״ אך היה ברור שאינו מבקש רשות.
״האם שלנו מבקשת לראותך.
את נערה חכמה, בהצלחה״ אמרו הזאבים יחדיו, ונעלמו לאפר לבן ונוצץ, כמו סוכר, ואז נשבו, איכשהוא, כי לא היה משב רוח אחד כאן.
המערה נעלמה והופעתי במקום אחר, ליד נחל קטן, ויער מסביבי. אה, וגם להקת זאבים משונה הקיפה אותי.
הם פינו מקום לזאבה גדולה יותר, לבנה כשלג.
״שלום נערתי, צר לי שאני פוגשת אותך בנסיבות כאלו. אך אני זקוקה לעזרתך.״ אמר קול אישה מתוק כדבש.
״מי את?״ צרחתי על הזאבה, ״ואילו נסיבות?״
הזאבה חייכה, ״איינך מזהה אותי?״ היא שאלה בחיוך מתוק.
״האם שלנו… שני זאבים… הם אמרו שהם הקימו את… את לא יכולה להיות לופה!״ אמרתי, פחד והתרגשות התנגשו זה בזה בליבי.
הבנתי באימה מסוימת שהיא יכולה להרוג אותי במילה אחת.
היא חייכה חיוך,
״אני זקוקה לעזרתך״ היא אמרה,
״את? זקוקה לעזרתי? את אלה! את יכולה להרוג צבא שלם, ואת זקוקה לחצי זאבה? אפילו לא לורדית?״ צחקתי. יכול להיות שזה היה לא מנומס, אבל הרעיון שאלה תזדקק לי, לזאת שדווקא לא נותנת תועלת, הצחיקה אותי.
״כן. את חשובה, לך ולאדוארד יש תפקיד גדול. את זאת שתכריע מי יעמוד לצדכם, והוא זה שיכניס בהם בטחון ועוצמה ויוביל אותם לשדה בקרב. הציידות ביקשו עזרה מהאדון הלא נכון, עליך לשכנע אותם להצטרף אליכם. מלחמה שכמוה העולם לא ראה תגיע. שבעה חברים יעמדו נגד אויב, אתם בני ובנותי תעזרו להם. נשבעתי לעזור להם, וכך אעשה. כשיגיע הרגע, קראי לזאבים. ודעי לך זאת, כל עוד אתם בוטחים ביותר זאבים, הנהר יתמלא. בקשי את עזרת אחייך, הם יובילו אתכם למקומות הנכונים.״ לרגע לופה הבהבה ונעלמה, ״עליי למהר. גייסי את כוחות הלהקות היריבות, עלייכם להשיג בעלי ברית, ואל תבטחי ברו-״ לופה נקטעה ברוח עזה ונעלמה, וכך גם האחו והנהר, וגם הזאבים.
״במי לא לבטוח? איזה אדון? איזה קרב? ואיזו מלחמה מחורבנת?״ צעקתי. התעצבנתי שאני מלאת תשובות, וחסרת תשובות.
התעוררתי בחדר שלי, בדמות הזאב. הפעם הבנדנה שלי הייתה עליי, השארתי אותה בכלל על איזה עץ, איך היא הגיע לכאן?
ויצאתי מהחדר וכל האזור היה דומם ונטוש.
החלטתי להרגע, לקחת איזה משקה מהבר בחוץ, ולשכב על הערסל וליהנות מהשמש.
עדיין שקעתי במחשבות, למה אדוארד יוביל מישהוא לקרב? הוא לא דומה לאלפא, או למנהיג, ואיך הוא זורע בטחון? ככל שישבתי הגעתי למסקנה שלופה התחלקה על השכל.
עברה איזו חצי שעה עד שהם הופיע, וגרים איתם. הם ירקו מפיהם את הבשר ורצו לקראתי.
החלטתי לזרום ולשחק אותה, מגיע לי קצת כיף, לא?
השתנתי לזאב ונהמתי עליהם.
׳אליסון, מה, איך?׳ גמגם ליאון,
׳מי אתם?׳ נהמתי,
׳אל תגידי לי שאיבדת את הזכרון שוב פעם!׳ אמר אד,
׳זה אתה עשית, נכון?!׳ נהם ג׳ייק על בראיין,
׳לא!׳ נהם בראיין,
הפכתי לבת אנוש וחזרתי לערסל, ״צוחקת איתכם, אל תהיו כאלה קשים.״ אמרתי,
הם נראו כאילו רצו לקרוע אותי לגזרים, קוויתי שלופה שמה עליי הילה מגינה אלוהית.
״זה לא היה מצחיק!״ אמרה קליאו,
״זה כן היה,״ אמרתי.
״איפה היית,״ שאל בראיין,
״הייתי כאן כל הזמן.״ שיקרתי,
״אבל את הלכת עם הזאבים ההם ו…״ אמרה אייס,
״זאבים?״ שאלתי בטון משכנע,
״את לא זוכרת?״ שאל ג׳ייק
״זוכרת מה?״
״היו שני זאבים גדולים כאלה, ואת הלכת איתם ונעלמת לשעה״ אמרה ת׳ורן.
״נראה לי שהצייד עשה לכם סלט מהמוח. אני התעוררתי כאן. אני לא זוכרת שום זאבים״ שיקרתי.
ג׳ייק בחן אותי בקפידה,
״את בטוחה?״ הוא שאל,
״במאה ואחת אחוז,״ עניתי,
הוא נראה עדיין עצבני,
״אני רוצה לדבר איתך, אל״ אמר בראיין, ולקח אותי פנימה, לתוך המלון.
״מאיפה זה-״ הוא שאל והביט בבנדנה.
״זה היה עליי כשהתעוררתי.״
״אל. לאן הם לקחו אותך?״
״בראיין, אולי תרד ממני? אמרתי שאני לא זוכרת זאבים, וזאת האמת!״ נעצתי בו מבט מאשים, ״בראיין, מה יש?״
בראיין בלע רוק ונתקף דחף לבחון את נעליו,
״בראיין״ נימת אזהרה חמקה למילה.
״הוא יודע…״ אמר בראיין והמשיך לנעוץ בנעליו השחורות.
״מי יודע מה?״
״ג׳ייק, הוא יודע מי את…״ אמר בראיין,
״סיפרת לו?״ שאלתי,
״לא! כלומר כן, הרחבתי אבל לא תכננתי לספר לו!״ התרגש בראיין והביט בי במבט עצוב.
הוא סיפר לג׳ייק עליי, הוא הבטיח.
״אתה הבטחת…״ המילים נתקעו בגרוני,
״אני יודע אליסון, אני מצטער.״ הוא המשיך להביט בי.
״תתרחק ממני בראיין.״ לחשתי ונסוגתי לאחור. ״אני אפילו לא יודעת מי אני. ואתה הולך ומספר לג׳ייק הכל. חשבתי שאפשר לסמוך עליך. טעיתי.״ הוא נראה כאילו הכניסו לו אגרוף לבטן.
הוא פתח את פיו אבל צליל לא בקע ממנו.
יצאתי החוצה, לא בכיתי. הבטתי בג׳ייק באימה.
״אליסון, הכל טוב?״ שאל אד,
״אני ואתה צריכים לדבר, דחוף.״ נחטפתי מבט לאחור, תהיתי מה יקרה לי ולאד. האם נמות בקרב. אבל שאלה גדולה יותר הטרידה אותי, למה אני זאת שתחבר אותנו, למה אני זאת שתנהיג את הברית הזאת? ויותר חשוב, למה אד יצא לקרב כנגד אויב לא מוכר? האם אי פעם אצליח לחייך ולחשוב שלא הפלתי את זה עליהם – על הלהקה. אני ואד נוביל אותם לשפיכות דמים שכמוה העולם לא ראה. והכל בגללי.