זאבים – פרק 13 חלק א׳

פרק שלשה עשר הועלה.
הבטחתי שכל יום זה שני פרקים, אז טה דה: הבטחה קוימה :)
—
האור שצף בבוקר כזה, כל הזמן אני שומע יללות קוראות בשמי, היללות שהכרתי כה טוב מספיק בכדי לזהות אותן. היללות שבשבילן עזבתי את עברי ונכנסתי לעבר יער מלא מיסתורין ללא גבולות. לא ידעתי לשם מה אני צועד לשם, לשם עצמי? לשם ביטחון הלהקה? אולי עדיף לא להרהר. ברור שאם ידעו שיצרתי איתה קשר לא יחשבו פעמיים ויסלקו אותי מהמחנה, אבל אני מוכן, במילא אלך משם מתי שהוא. לפחות אדע למה אני רודף אחריה.
חשבתי לעצמי עוד מחשבות כמוסות בעודי צועד ביער האפל, אך היה בו משהוא קסום בו זמנית. היה ניתן להריח את הסכנה, אבל ליראות את היופי שבו, היופי שבעלים היורקים שנופלים, שברוח שמעירה את הדשא לתחייה תחת רגליי, היופי שבשירי הציפורים ורשרושי העלים. אתה פשוט נהנה מהמקום אבל מוכן בכל רגע לזנק, לאן שלא תלך, הסכנה תבוא איתך. החלתי לעלות על גבעה עגולה. וברגע שעיניי הביטו קדימה, ראיתי אותה. לפחות כך הנחתי על פי הבנדנה האדומה שהייתה על צווארה, היא לבשה ג׳קט קצר, חולצה לבנה, כובע ניו יורק, ג׳ינס, ושרשרת כלשהיא. את פניה לא הצלחתי ליראות את התעסקו בשרשרת, שערה הבלונדיני גלש למטה, היא נראתה כמו נערה ממוצאת בגילי, ארבע כשרה או חמש עשרה. היא פשוט יושבת על סלע וחושבת. לבשתי סווצ׳רט שחור, וג׳ינס, ונעלי ספורט מאוד, מאוד מלוכלכות, לרגע חשבתי לנקות אותם. אם אמא שלי הייתה רואה אותי, היא הייתה צורחת על מרגוס ׳מה עשית לאדי שלי?!׳ המחשבה גרמה לי לחיוך קטן, שעודד אותי מעט. אבל העברתי נושא. אליסון.
״היי״ אמרתי ומעדתי מתוך היער, היא קפצה ממקומה. היא נראתה מבוהלת בהתחלה אבל מיד, בתוך רגע, מבטה היה אש, היא נראתה מוכנה לקרב אחד-על-אחד. ראיתי את עינה – הן היו בצבע דבש-זהוב, שהיה ניתן להבין שהיא הזאבה שאני מחפש.
״אני חבר שלך. הלהקה לא יודעת שאני פה, אז תרגעי״ אמרתי והרמתי ידיי בכניעה אדישה.
״מי אתה?״ היא שאלה בקול קשיח, ולא הסירה מבטה ממני.
״אדוארד, אבל כולם קוראים לי אד.״ אמרתי.
״מי זה כולם?״ היא שאלה באיום מסוים.
״הלהקה שלי, אנחנו אמורים לצוד אותך.״ גופה התקשח למשמע המילים. ״אבל אני באתי בלעדיהם, אני סוג של עריק עכשיו, ואם זה יעזור, אני מבטיח לשמור את המקום הזה בסוד״ אמרתי וחייכתי חיוך מבטיח. היא החלה לרופף את עמדתה.
״אליסון, אבל הרוב קוראים לי אלי״ היא אמרה ולאחר מכן עניה הרהרו בדבר מה. אבל מיד התרכזה בי, והזקפה מיד אחריי לעמידה נורמלית, אבל ראיתי בעינה שהיא מוכנה עדיין לקרב מולי. היא לא בוטחת בך מספיק, חשבתי.
״אפשר?״ שאלתי, והצבעתי לעבר סלע אחר.
היא הנהנה חלושות, ולא הסירה מבטה ממני, בוחנת כל תנועה.
היא התיישבה חזרה על הסלע שלה, תוקעת בי מבטים בוחנים. ׳הדרך שבה היא בוחנת אותך, אם אתה חבר או אויב׳ נזכרתי בדבריו של ליאון, אבל הייתי בטוח שזה סתם צירוף מקרים, הוא אמר שהאחת ההיא מתה. אבל הוא ראה אותה. מוחי התווכח עם האוזניים. הייתי בטוח שמרוב כל המחשבות הייתי מתפוצץ אם אליסון לא הייתה מתחילה שיחה שתעביר את מחשבותיי למקום אחר:
״למה עזבת את הלהקה?״
״לא באמת התכוונתי לעזוב אותה, פשוט רציתי ליראות אחרי מי אני באמת רודף. ואם להיות כנה, את לא נראית כמו מישהיא שמהווה סכנה יותר מכל נערת-זאב אחרת באזור,״ אמרתי, בנסיון להפגין רצון טוב.
״אז אין לך מושג גם כן למה רודפים אחריי… נו טוב, אתה לא משקר״ היא אמרה וחזרה לתעסק בשרשרת, זאב שחור מבזלת עם זהב בתור עיניים, רץ לו. והבנדנה הייתה קשורה עליו. תהיתי למה יש לה בנדנה.
״הבנדנה, מה איתה?״ שאלתי, ושאלתי את עצמי אם היא במקרה בוקרת.
״סיפור ארוך, בוא נגיד שקבלתי אותה ממנהל המחנה, ולא לטובה״ היא אמרה, וחייכה חיוך מאולץ. ידעתי שהיא עדיין מוכנה, פה ושם היא הקשיחה את גופה.
״אה…״ אמרתי, צעד גרועה.
״למה באת לכאן, אליי. היית יכול למצוא את המיקום שלי עם הלהקה ובטח להרוויח״ היא אמרה ובחנה אותי שנית, עדיין מהרהרת בנושא של חבר או אויב. ככל שבחנה אותי יותר הקדמתי לחשוב שאולי היא הנערה שעליה ליאון דיבר.
״לא יודע. החלטתי לקחת צעד רחוק, אולי לא הכי חכם, אבל הכי נכון, אני בטוח בזה.״ אמרתי, והבנתי עד כמה נכונות המילים היו, אולי חסרות ערך בעינה, אבל ידעתי שעם כל מילה היא נרגעת יותר.
״תודה… על כך שאתה לא רץ להסגיר אותי.״ היא אמרה והעיפה בי מבט קלוש, ולרגע עינינו פגשו זו בזו. וזה היה הרגע הכי מביך בעולם. היא לא נראתה נבוכה כלל, אבל אני הסמקתי באותו הרגע כמו מטורף.
״אז… אפשר לשאול למה רודפים אחרייך?״ ניסיתי לשנות נושא. הרגשתי מובך, היא נראתה כאילו הכל בסדר, ואני התנהגתי כמו ילד.
״אין לי מושג, בהתחלה הייתי בטוחה שאני במקום טוב, ואז התברר שהוא לא כזה…״ היא אמרה ודמעות החלו להופיע. עוד רגע מביך, כל הכבוד אד. הצלחת לגרום לה לבכות. ״זה בסדר, את לא שם כבר. את בסדר גמור.״ אמרתי ונשענתי.היא הותירה אותי בחיים ולא תקפה אך ורק בגלל המחוות שלי כלפיה, וגם הסקרנות לגבי הצד שאני עומד בו. עד כה היא רואה שני צדדים, אבל אני שלוש. תהיתי על מי או מה היא דברה כשאמרה שהיא חשבה שמצאה מקום טוב, ואז התברר שהוא לא כל כך מקסים.
״יש לי שאלה אלייך, פגשת בחור בשם ליאון? לאנורדו? ליאו?״ שאלתי, קוויתי שלא אהרוס גם את זה.
״פגשתי איזה זר. לליאו הזה, יש שיער חום מטולטל כזה?״ היא שאלה. הנהנתי, בבקשה שזה לא זה.
״פנים שדוניות כאלו, כחוש?״ היא המשיכה לשאול. והנהנתי, ״זה ליאון שלנו,״ יכול להיות שאני רודף אחרי חברה לשעבר של ליאון? ובנימה מוזרה זאת, נוריתי על ידי חץ.