זאבים – פרק 13 א׳ ופרק 14

פרק 13 חלק ב׳
צרחתי כאשר החץ פילח את את חזי. חץ אפור וחלוד, ועל פי סמני הדם על ידית העץ שמחובר לו, ידעתי שכנראה הקשת זכה לראות מוות. הבעיה היא שאני לא זכיתי, ואני לא רוצה ליראות את המוות שלי מלא ביסורים. אחלה פתיחת חברות, אד.
״אל תזוזו״ קול נערה נשמעה, עצמתי את עיניי. הכאב פימפם בכתפי, ודם נטף ממנו, דם כסוף וחמים. יכול להיות שמהחץ, אבל אז קלטתי שלא הדם הוא שלי. אלא של אליסון, היא נורתה ברגלה.
כאחת עשר נערות (פחות או יותר. לא ספרתי ממש, מן הסתם בגלל שהרגע ירו בי חץ) כל הנערות לבשו מן ברדסים כאלו, שהסתירו את פניהם.
״זאבה, בת לופה. מה את עושה כאן?״ שאלה אחת הנערות. לא בדקתי מי בדיוק. צבע אדום מילא את עיניי, לפחות קווית שזה אדום, ולא דם.
״תודה ששאלת, שלומי מעולה, חוץ מהפרט השולי – שתקוע לי חץ. אבל היי, למי אכפת מבן אדם שנפצע אה? אנחנו כאן כדי לדבר בפרטיות״ שיקרתי.
״לא דיברתי אליך, זאב״ אמרה נערה, ומתוך העיגול שעקף אותנו יצאה נערה בלונדינית, כולה מכוסה ברדס בצבעי הסוואה וקצת פרוות נמר. העניים שלה היו כחולות שהיה פשוט ניתן לשקוע בהן לנצח, היה לה עור שזוף קצת, השיער שלה היה קשור בבנדנה, היא נראתה פראית ומוכנה לכל דבר, כמו אליסון, אבל הייתה בה מדית חינניות כזאת. כן, אולי היא ירתה לי חץ בלב, אבל ברגע זה הנחתי שזה אומר שקופידון שלח אותה. (האירוניה, קופידון וחץ בלב). הדבר הראשון שאמרתי כשהבטתי בה:
״אוקי״. בטח חייכתי חיוך מטופש. ואז ראיתי אילו מבטים שתי הנערות תוקעות בי.
״אליסון, ואשמח אם בבקשה תוציאו את החץ הזה ממני״ היא אמרה באדישות, ״גם לי בבקשה, אני לא מת על חיצים. במיוחד על אלו שתקועים בי.״ חייכתי לעבר אליסון.
****
״סיידן״ אמרה הנערה הבלונדינית. בעודה משחיזה סכין כיס, וכתובות בלטינית עליו, איכשהוא, הצלחתי לקרוא – ׳הציידות׳.
״תגידו לי, איך יצא שבת לופה וזאב… מעורב, הגיעו לכאן?״ היא אמרה ׳מעורב׳ כאילו זאת מחלה מסוכנת, או זריקה בעלת תופעות לוואי מאוד לא נעימות.
״המחנה שלנו במורד הגבעה שם למטה, אבל החלטנו לברוח משם.״ היא הסבירה, אם אני הייתי מדבר, כנראה שהייתי אומר משהוא מטופש כמו: ׳מה?׳ או ׳בטח, אשמח לאכול משהוא׳.
״הבנתי, אתם זוג״ היא לא העיפה מבט לעברנו.
לרגע אחד חשבתי שנפל עלי סדן, ולא בגלל המחשבה שאנחנו זוג (טוב, גם זה די השפיע) אלא התגובה של אליסון. כולה הפכה ירוקה, והיא הביטה בסיידן כאילו היא צמחה זנב.
גם אני הייתי המום, ופערתי פה. הייתי בטוח שזה לא יהיה יותר גרוע, אז פלטתי את הדבר הכי מטופש בעולם, ״וואו״.
וואו לא הייתה המילה לתיאור הרגש באותו הרגע, הרגש שחוויתי שם. כשהמחנה הקטן מחומם על ידי המדורה, ובוליי העץ משמשים כיסאות, היה ניתן לחשוב שאנחנו בפעילות צופים. וזה מזכיר לי שדי נטשתי את דרגת הצופה המצטיין שלי. הנה הלך חמש דולר לשימוש שיחוד.
הייתי ממשיך לחשוב מחשבות מוזרות אחרות עד הרגע ששמעתי דבר יותר דוחה, מגעיל, מכעיס, איום, נורא ומעצבן בצורה בלתי יאומנת; ״אז אתם אחים בטח״ היא ניחשה.
״כן! אחים! לא הייתי מצפה שתדעי את זה, אחריי הכל אנחנו לא אמי וטמי…״ קפצה אליסון.
״שוקולד״ מלמלתי, ״הם הרסו בית משוקולד״ וזה החזיר אותי לזיכרון מתוק, במובן פיזי ונפשי. אמא שלי ואני היינו שם, הכנו בית משוקולד לכיתה. זה היה יום ההולדת שלי. אמא שלי לבשה סינר לבן, חולצה ירוקה עם הסמל של אמריקן איגל, נעלי נייק, וג׳קט ישן. אני זוכר שנהגתי לשאול למה היא לא מחליפה אותו בחדש. ״כי זמנו עוד לא תם, יום אחד הוא יעלם, כי מישהוא אי שם חשב שגם לג׳קט מגיע לנוח. תן לו את הזמן שלו, בסופו של דבר הוא יחזור.״ היא נהגה לומר.
״אדוארד! אדוארד לכדור הארץ!״ אמרה אליסון ומבט זועף על פניה.
״מה?״ שאלתי בבלבול.
״תרצה להקריב מנחה לאדונית שלך? לרוב לא מקובל ש… שזכר יצטרף. אבל מכוון שסוף העולם קרב ובא, אני מניחה שאפשר לדלג על כמה וכמה״ אמרה סיידן.
בהיתי בה, והחלתי לצחוק. לרגע האמנתי שהיא התכוונה לסוף עולם ממשי, הנחתי שזאת חלק מהבדיחה.
״מה? אמרתי משהוא מצחיק?״ שאלה סיידן, והיא ואליסון בהו בי בבלבול.
החיוך נמחק ממני אט אט,
״אז התכוונת ברצינות לסוף העולם?״
״כן״
״את תמיד כזאת אופטימית?״
״כן״ היא אמרה לאחר הרהור קצר,
״מי את?״
״אני ציי-״
״אמזונה?״ שאלתי.
״לא! למה כולם חושבים שאנחנו אמזונות?! אנחנו אפילו לא דומות! והן בכלל יווניות! בשם דיאנה*! אני נראת לך כמו אמזונה, אדוארד המסון?!״ ידעתי שתשובה שגויה לא רק תעלה בחור בחזה. ״לא״ לחשתי, היא המשיכה להעיף בי מבטים מורטים. ואליסון הביטה בנו, והעבירה מבטה כל שנייה ביננו, ממני לסיידן, מסיידן אלי.
״מה עם המנחה?״ היא הצילה אותי,
״נכון״ סיידן חרקה שניים, היא הייתה אחד הדברים הכי מעצבנים שפגשתי בחיי.
הנחתי שההרגשה הדדית.

*דיאנה – הצורה הרומית של ארטמיס. אלת הצייד והירח.
—
פרק 14
—
בגלל שלא הייתה לי העדפה מסוימת החלטתי לתת לבנות להקריב בשמי (פחות או יותר)
״דיאנה, קבלי את מנחתי״ אמרה סיידן,
לא ידעתי אם זה מקובל אצר הזאבים. אנחנו סוגדים רק ללופה לא? זה לא אומר שכל הקטע הזה של הקרבת קורבן בהשתתפות של אלים אחרים אסור? אני מניח שלא, ככל הנראה כי לופה נחשבת אלה רומית. אני מניח.
כמובן שאליסון בחרה לופה. אבל דבר אחר הטריד אותי, למה היא קראה לאליסון בת לופה או מה שזה לא היה? כלומר נכון שהיא זאבה וכל החבילה ההיא. אבל היא לא בת ישירה של לופה נכון? כאילו דם מדמה הטהור והאלוהי, ובשר מבשרה הקדוש? ואם כן, היא לא אמורה עכשיו מוקפת בבריונים – כלומר, התכוונתי שומרים.
החלטתי להעסיק את עצמי במשהוא אחר, שמשום מה שכחתי. סוף העולם.
״מה הקטע של סוף העולם?״
״טֶרָה מתכננת לפלוש ופחות או יותר להשמיד את העולם, לא משהוא רציני.״ היא אמרה, קטונתי שהיא התכוונה ללא רציני ברצינות.
״טֶרָה? האימא אדמה? היא לא אמורה להיות הטובה בכל הסיפור? זאת שמסתובבת עם צבאים, ארנבות, וציפורים חמודות ומחלק אוכל ופותחת בשירים ספונטניים?״ שאלתי,
״לא, אתה מתבלבל בין הדמויות של דינסי, אתה יודע למי נישאה טֶרָה בעידנים הקדומים?״ שאלה סיידן ברוגע.
״לנסיך?״ שאלתי בתקווה.
״אוי, אלים… אני מניחה שאתם שקועים רק באלים הזאבים שלכם מה? נו טוב. היא נישאה לקיילוס, אל השמים וכל זה.״
״חשבתי שיוביס או יופיטר או איך שתרצי לקרוא לו הוא אדון השמים״
״יוביס שולט ברוחות, במזג האוויר הפרוע, הוא שולט בסערות וכל זה, אבל לא בשמיים עצמם.״ הסבירה אליסון, היא נקטעה מפעם לפעם בגלל התפוח שאכלה. מוזר. זאבה אוכלת תפוח. ״אז החתן שלה – קיילוס – היה רשע?״
״לא, אבל הם הולידו רשעים… לפחות רובם״ אמרה אליסון, בפרצוף קודר.
״ורוב הילדים שלה פועלים לצידה. חלק מהם מתנגדים ופועלים לצדנו״ אמרה סיידן והתעסקה בסכין מוזהב, ארד.
״לשם מה באתן?״ שאלה אליסון. סיידן העיפה בה מבט זועם.
״באנו בשבל לגייס עוד עזרה, עכשיו הכוחות שלנו זקוקים לעוד מגויסים. ואנחנו תלויים רק בשבעה חצויים…״ היא מלמלה.
״חצויים?״ שאלתי,
״אד! נו באמת, אתה לא יודע דבר על האלים הרומיים והיוונים?״ נזפה בי אליסון, ״האלים שוטטו בעולם והולידו ילדים רבים, לאחורנה נגלה מחנה אחר. מחנה יווני״ היא אמרה ׳אחר׳ ו׳יווני׳ כאילו זה נושא מסוכן ומרתק.
״הם לא הרגו זה את זה? כאילו הרומיים והיוונים לא ניסו להשמיד זה את זה?״ שאלתי. נעשה לי כאב ראש מכל התרבויות האלו. יוונים. רומיים. מה עוד? פרסיים, מצריים?
״כן, ופעם חשבו שבלתי אפשרי להשתמש בחשמל או בכלל לנסות. ובום. אנחנו מוקפים בזה. עברו איזה מאות אלפי שנים מאז. נכון שנותרה להם טינה, ודעות קודמות. אבל הם מודרניים בדיוק כמונו״ אמרה אליסון.
״אליסון צודקת. החבורה, השבעה האלו חברו יחד כדי להציל את העולם, ללא כל התחשבות בעבר״ אמרה סיידן, החלטתי לקרוא לה סייד.
״אוקיי, אז… אתן רוצות ללכת לדבר עם המנהל שלנו?״ שאלתי.
אליסון העיפה בי מבט חד: מילה אחת למנהל עליי, ואני אחנוק אותך. יש לי אחלה חברים מה?
״האמת, אשמח אם לא תזכירו אותי. אני לא אמורה להיות כאן, ומעדיפה קצת זמן לעצמי. אד הוא חלק מהלהקה שאליה צירפו אותי, אז שלחו אותו לחפש אחריי, ממש לא בא לי שיסתבך״ אמרה אליסון בקול משכנע. ובאמת ובתמים האמנתי לה לכמה דקות.
סייד הנהנה בהבנה.
״אם כך, אדוארד. הבא נלך״ קמה סייד וחטפה קשת ואשפת חיצים מיוחדת. קסומה כנראה, כי אף חץ לא נפל כשהפכה את האשפת חיצים על צידה בזווית אלכסונית.
אחזתי בפתאומיות באליסון.
״ומה את תעשי, בזמן שאנחנו יוצאים?״ שאלתי, ממש לא בא לי לדעת שאת כל זה עשיתי לחינם.
״מה שאני עושה לא עניינך״ אמרה אליסון וניערה את ידי מכתפה.
״לפחות תשארי בסביבה!״ צעקתי, בעוד אליסון עוברת בין האוהלים.
״בוא, היא רוצה זמן לבד…״ אמרה סייד וגררה אל מיחוץ למחנה.
״אכפת לך אם…?״ אמרתי במבוכה,
״נו טוב. תמהר.״
הפכתי לזאב בעל גב חום המתחיל מהראש עד קצה הזנב וכל גופו אפור-כסוף מרהיב.
״קדימה, אין לנו זמן רב״ היא אמרה, נבחתי והחלתי בריצה-דילוג.
****
נ.מ אל
הנער הזה – אד – חושש לגבי? מה אני, אחותו?
״לאן את הולכת?״ שאלה אחת הציידות. אן, נראה לי.
״הרחק מכאן״ נופפתי בידי.
היא עיקמה את אפה. היא הייתה נערה אמריקאית, שיער חום, עיניים כחולות, נגיעות שזופות, ונמשים. היא תמיד לובשת בגדי הסוואה עד כמה שהבנתי.
וזאב הסתובב לצידה. זה לא זאב-זאב, יותר כמו כלב צייד. הזאב הזה וויתר על חייו והצטרף לציידות. החלטה קשה. אין חזרה.
היא חייכה לאט לאט, חיוך מעריך
״יש לך סיכוי טוב איתנו, זאבה״ היא אמרה,
״תודה, אבל אני מעדיפה להיות זאב בודד״
״אז את רוצה לערוק״
״כן, חיי להקה לא מתאימים לזאב בודד״
ידעתי שזה חריג. אף זאב לא רוצה להיות לבד, רציתי להיות זאב בודד עד שאמצא לי להקה חדשה. שם לא אהיה אסירה.
״נו טוב, אבל תחשבי על זה, כן?״
״בטח״
״יש לי שאלה, איך חברך, אד, נירפא? אין לנו תרופות לזאבים.״
״משהוא זאבי… יותר מדי מסובך להסביר.״ חייכתי חיוך מתנצל, והמשכתי ללכת. החלטתי ללכת כקילומטר מזרחה, ואז לטפס על איזה עץ. וזה מה שעשיתי.
הוצאתי את האייפוד השחור, ואת האוזניות הכתומות שקבלתי ליום ההולדת שלי מאמי מתוך תיק העור שהיה תלוי על צווארי-כתפי… איך אני זוכרת את זה, שאמר שלי נתנה לי אותן? יכול להיות שאני נזכרת? ניסיתי לדמיין את פניה, לזכור, לשמוע אותה, אפילו לראות איזה איבר, יד, רגל, אף, משהוא. אבל דבר לא עזר.
ירשתי את רגלי שתעמוד-תשים על העץ, והאחרת הקשבתי למוזיקה (למי שרוצה לדעת את השיר: how far we've come)
הבטתי על העורבים שצייצו מכל עבר, חלק
נראו כחולים כהים, חלק אפורים, חלקם שחורים כליל. אני זוכרת את אחד המורים שלי מהלהקה אומר: ״עורבים עוקבים אחרי זאבים למען הטרף, ומחזירים טובה בכך שמראים היכן נמצא טרף מת, לרוב.״
תהיתי למה שוררת ביננו חברות כזאת, תהיתי אם הם מחשיבים אותי כאדם או כזאבה.
׳׳היי׳׳ אמרתי, מילה מטופשת. אין שום סיכוי שהם מסוגלים לישמוע אותי.
אחד העורבים הכחולים-שחורים נחת לידי,הורדתי את האוזניות והנחתי אותם מסביב לצווארי.
היצור קרקר.
׳׳תעוף מסביב לעץ פעמיים, בבקשה׳׳ חשבתי. וכך העורב עשה. כאשר נחת בהיתי בו בתדהמה.
׳׳אתה יכול להבין אותי?׳׳ חשבתי,
היצור נפנף בכנפיו וצפצף ׳קרא! קרא!׳ לקחתי את זה ככן. אני חושבת בהיתי בו למשך עשר דקות.
׳׳יש לך שם?׳׳ שאלתי, תהיתי אם כל הזאבים יכולים לדבר ככה עם עורבים.
הוא קרקר חלושות, הוא עף לעבר גזע ונחת עליו.
׳׳גזע? קוראים לך גזע?׳׳ היצור קרקר ושרט את העץ.
׳׳גז?׳׳ הוא קרקר ונעץ בי מבט מעוצבן.
׳׳ג? משהוא שמתחיל בג׳?׳׳ הוא נרגע קצת.
הוא עף לעבר האדמה ועשה פנתומימת-זאב-מריח. זה היה מעליב קצת אילו הוא היה יכול לדבר.
׳׳גר, גר?׳׳ הוא גרגר, ועף לעבר שלולית קטנה, ותקע בי מבט מעוצבן,
׳׳גרש?׳׳ ניחשתי,
הוא העביר ציפורן במים.
׳׳גרם?׳׳ הוא תקע בי מבט נוסף,
׳׳גרי?׳׳ המחשבה על עורב בשם גרי גרמה לי לחייך חיוך טיפשי.
הוא קרקר בשבוע רצון והשפריץ מים לעברי,
׳׳גרים?״.
וזה תקע בי מבט של תודה-באמת.
׳גרים, אני אליסון׳ אמרתי וזרקתי לעברו חתיכת בשר מיובש שהיה בתיק שלי.
הוא חטף את החתיכה במהירות.
ועופף לעברי, והחליט שהכתף שלי היא מושב נוח. אולי הציפורניים שלו נתקעו בבשר שלי, זה לא היה נורא, אבל מציק.
***
״אליסון!״ שמעתי את אד, גרים קרקר.
״אל תתייחס, סתם איזה ידיד מציק״ תהיתי לרגע אם המילה ידיד מתאימה לתיאורו של אד. לא היינו אויבים, אבל ההתחלה של כל זה קצת מוזרה, החלטתי לתת למערכת הזאת להתפתח ואז לקבוע אם הוא באמת ידיד שלי.
לטפתי את הנוצות השחורות של גרים, וזה גרגר.
״מה את עושה שם למעלה?״ שמעתי את אד למטה. העפתי מבט בו. הוא היה נער שחור-חום כהה שיער, קצת שזוף, לא היו לו שרירים, הוא היה רזה, והייתה לו שרשרת זהב על הצוואר, עם תליון כוכב צפון. החמצתי פנים. הוא נראה כמו איזה סקייטר.
הוא לבש חולצה שחורה עם סימן גוגלת של צבי, מכנסי ג׳ינס, נעלי ספורט, וג׳קט שחור.
״מדברת עם חבר״ אמרתי באדישות,
״חבר?״ הוא שאל ופניו הלבינו.
גרים צייץ בעצבנות, ונעץ באד מבט מאשים.
״תכיר את גרים, הוא עורב.״ אמרתי,
״יש לך עורב חיית מחמד?״ הוא שאל.
״הוא לא שייך לי. אבל הוא חבר חדש. בזמן שאתה הראת לסיידי את הדרך למחנה, אני הכרתי אותו.״ אמרתי, והעפתי מבט באד. שפיו היה פעור, חייכתי למראה המבט ההמום שלו. זינקתי מהעץ, וגרים נופף בכנפיו.
״מה?״ שאלתי. הוא הביט בי בתדהמה.
״חשבתי שתברחי…״ הוא אמר והשפיל ראשו לעבר נעליו.
החמצתי פנים,
״אין לי לאן ללכת. לאן כבר ארוץ?״
״אני לא יודע… תשכחי מזה… יש לי רעיון יותר טוב. אולי תצטרפי ללהקה שלי?״ הוא שאל והביט בי במבט אשם.
עכשיו הגיע תורי להיות בהלם, בהיתי בו.
״המנהל שלך מכיר אותי, אין סיכוי שיכניס אותי ללהקה, או למחנה בכלל! הוא יסגיר אותי על השנייה שאניח רגלי במחנה שלו.״ אמרתי.
״נגיד לו ששמעת מאיזה זאב בודד, שיש כאן מחנה. אז הגעת לכאן. ואז כמה מהשומרים תקפו ואותך ולא ידעת שהם חלק מהצוות.״ הוא אמר
ובהה בבנדנה שלי. ״תצתרכי להוריד את הבנדנה.״ הוא אמר.
הורדתי את הבנדנה והבטתי בה. התוכנית שלו נשמעה טובה.
״למה אתה עושה את זה? עוזר לי? פקדו עליך לאסור אותי״ שאלתי ולא העזתי להביט בו. הוא מוזר…
״כי את זקוקה לעזרה״ הוא אמר. הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. אם אביט ישירות בעניו הנחתי שידע על עברי עם בראיין.
״אני נרדפת יומיים על ידי חבורת זאבים. אין לי אף אחד איתי. וכל מה שאני עושה זה לברוח.״ אמרתי בכעס. הרמתי מבט עליו. הוא הביט בי במבט מלא הבנה. ואחד כזה לא ראיתי הרבה זמן.
״תודה על העזרה, אבל להיות חלק ממי שרודף אחריי. ואם אגיד להם ׳היי! קוראים לי אליסון, ואני במקרה מי שאתם צדים!׳ לא יראה טוב… אני מעריכה את הרעיון. אבל בכנות אד, איך אני יעשה את זה? אני יעשה ויסבך אותך ואת החברים שלך בצרות נוראיות. תהיו פושעים, עריקים, נבלים. אני לא רוצה שתקחו את הסיכון הזה בשבלי. זה לא שווה.״ אמרתי הושפלתי מבט.
״אני מוכן וגם הם״ הוא הביט בי במבט בטוח, למה הוא עושה את זה?
״את חתיכת זאב עקשן, מה?״ רטנתי.
הוא חייך חיוך מתנצל, ״אז? את לוקחת את זה או לא?״ הוא שאל.
״איך אדע שזאת לא מלכודת? שברגע שאהיה בשטח שלכם לא יתנפלו עליי שומרים?״ שאלתי, ובחנתי אותו שוב. הוא לא נראה איום רציני. עד עכשיו הוא היה היחיד שדיבר איתי כבר יומיים. ידעתי שיומיים זה לא נורא. אבל בכל זאת…
״אין לי דבר לתת לך כדי להוכיח לך שלא אהרוג אם תכנסי לשטח – פרט להבטחה.״ הבטתי בו ובחנתי אותו שנית. החלטתי לתת לזה צ׳אנס. אני במילא אתפס מתי שהוא. מה שבטוח, זה שהבחור לא שיקר לגבי כל הקטע של ׳אני בחיים לא אסגיר אותך׳ לגבי הסיבה – הוא די שקוף, לא? הוא יודע משהוא.