זאבים – פרק אחד

מעשה בנער, עובד מקדונלדס, ודיאט קולה-
—–
״היום יום הולדת, היום יום הולדת לאד, היום יום הולדת…״ הקהל פרץ בשירה כאשר נכנסתי למיסעדה. ידעתי, הפתעות במשפחה שלי זה לא דבר שניתן לשמור בסוד, תמיד יש פה גדול פה ושם שידליף הכל. משום מה, מישהוא חשב שמקדונלדס הוא המקום המושלם להפתעות. הוא היה מלא בממתקים וכמה צ׳יפסים, המבורגרים ועוד הרבה דברים משמנים. כמה מעובדי המסעדה חילקו פליירים, הפתעות, ואפים מזויפים של ליצנים. ״יום הולדת שמח, אד״ אמר דודי, בחור בגיל החמישים, בעל עצלנות אטומית. ״תקשיב, אכפת לך להביא לי איזה דיאטה קולה או משהוא?״
״בסדר, בסדר.״ רטנתי. אם לא תהיה לו קולה, הוא לא יפסיק להזכיר איזו מסיבה חסרת טעם זו הייתה. ״סליחה,״ אמרתי לאחד מעובדי המקדונלדס. ״״איפו הדיאט קולה?״ שאלתי נער חסון, שלא נראה כמו עובד מקדונלדס בכלל. ״בוא, זה ממש כאן.״ הוא אמר, והמשיך לדבר על היסטורית המקום. הוא סובב לרגע את פניו לעברי, שערו היה שחור קצוץ בתספורת צבאית כמו מהסרטים, עניו היו כחולות, מה שדי הפתיע, עוד לא פגשתי נער עם שילוב כזה, ופגשתי הרבה נערים. הוא היה דיי שזוף, ולבש בגדי עובד מקדונלד. הרמתי גבה, ״בוא איתי״ הוא חייך, אבל חשתי שהיה כאן משהוא מזויף, כאילו זאת מתיחה גרועה. ״היי אד! טומפסון מנסה לשבור שיא בהמבורגרים!״ קרא אחד מחברי הכיתה שלי, ״קדימה, יש גם הפתעה מאיתנו,״
״מאתנו?״
״העובדים, ת׳יודע״ הסביר
״ומי אתה בדיוק?״
״ג׳ייק, ג׳ייק סטון״ ג׳ייק משך אותי בכוח אחריו לכיוון חדר חשוך מאחורי המטבח ״מותר לי להכנס לכאן בכלל?״ שאלתי, משהוא כאן מסריח. ולא, זה לא ההמבורגרים בשקה שלהם.
״אד, ההורים שלך קנו את המקום ללילה, זה המקום שלהם, פשוט בוא כבר״ הוא אמר בקול עצבני. עצרתי אותנו בכוח, והבחור כמעט נפל, ״לא סיפרתי לך איך קוראים לי״ אמרתי, וקימטתי את מצחי בבלבול. לרגע אחד נראה כאילו הופיע על פניו מבט מבוהל, כאילו עליתי על משהוא חשוב, אבל הוא מיד חזר להבעת הפנים הזועפת שלו. ״שרו את השם שלך, אז מכאן הסקתי שאתה אד.״ הוא הסביר, הנהנתי מתוך אי רצון לבוקס בפרצוף. והוא הכניס אותנו הישר לתוך חדר חשוך.
הגיע זמן להסתובב ולחזור אחורה, בחור שלא נראה כמו עובד מקדונלדס, חדר חשוך, נער זר? נשמע כמו מתכון לעוגה נוראית. ״סליחה אדוארד, זה לא אישי או מ׳שו״ אמר קול צווחני במעט, דיי צעיר. הדבר האחרון שהצלחתי לחשוב היה ׳מטומטם שכמותך!׳ לפני שחשכה הקיפה אותי…
—
–
״הוא חי?״שאל קול מחוספס,
״בטח שהוא חיי! מכה מנבוט לא יכולה להרוג אותו!״ ענה קול עמוק במבטא רוסי חזק,
״נבוט?״ חשבתי בקול, יותר נכון מלמלתי בלחש,
״רואה?״ אמר הקול הרוסי ״נבוט, אה! זה כאילו שזרקו עליו איזו חתיכת עץ!״ הוא התגאה,
״אז איך הוא בדיוק התעלף״ שאל הקול האחר בזלזול,
״זה כי הוא מכושף״ הסביר הרוסי,
״תעשה לי טובה, אולי אנחנו כביכול מכושפים, אבל מי לעזאזל ירצה לכשף נבוט עץ?!״ הקול הצעיר והצווחני חזר.
״אהמ…״ גרגרתי, והצלחתי ליפתוח את עיני, אך אלו היו מכוסות.
״שקט שם מאחורה״ הקול הזה היה מוכר.
״אתה״ מלמלתי,
״אז איך הייתה ההפתעה?״ צפצף קול לידי, קול צווחני בנימה משועשעת, כאילו הייתי כלבלב חמוד שאבד, וזקוק לעזרה. ״לא צפיתי לזה״ לחשתי, עדיין מטושטש.
״אמרתי לך ג׳ייק!״ חזר הקול הצווחני לדבר,
״בסדר!״ מלמל ג׳ייק, ״יש לנו עוד זמן רב עד שנגיע, לך לישון״ צווה, ״להגיע? לאן אתם לוקח-״ התחלתי להגביר את קולי ואז נפלתי לשינה עמוקה, לאחר כאב חד וקטן בזרועי הימנית…
****
פקחתי את עיני לאט, הייתי בתוך אוהל אפור, על כל אחת מפינותיו ניצב לו לפיד בגובהה מטר בערך, ועל הידית שלו היו חרוטות מילים שלא זיהיתי… הייתי לבוש באותו לבוש חגיגי לקראת המסיבה… המסיבה! איפה אני לעזאזל, ולמה אני זוכר שנחטפתי על ידי עובדי מקדונלדס מטורפים שבתור מתנה ליו׳מולדת הביאו לי נבוט לראש?! ״בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת!״ נכנס נער המקדונלדס דרך החריץ, ״אתה! אתה חטפת אותי!״ צעקתי והתחלתי לקום, וכאב חד פילח את גופי, ״וואו! זהירות סופר-מן! אתה עדיין חלש.״ כווצתי את פניי בבלבול, ״מה אתה וחבריך עובדי המקדונלד המטורפים עשו לי?!״ הרמתי את קולי בעודי חוזר לשכב, ״אני אסביר לך הכל אחר כך, תשתה״ הוא הושיט לי כוס בעודו כורע לצידי, חולצתו הייתה מטונפת מ… שערות?
״חובב כלבים?״ שאלתי, הוא הביט בי בבלבול, ״אה, אממ… כן, אפשר להגיד״ הוא אמר לאחר היסוס ארוך. לגמתי לגימה מהכוס, היה לזה טעם עוגיות חמאה. ממתי בדיוק לשייקים יש טעם של עוגיות חמאה?
לפני שהספקתי לשאול על השייק-חמאה, נפלתי לשינה שלא מרצוני, ׳אוי איזה יופי, עוד פעם?׳ חשבתי לעצמי.