זאבים – עונה 2 פרק 8 חלק ב׳

חלק ב׳
סלמנדרות המוות פוגשות את אבא של אליסון/בחירות גרועות
—
מצבנו היה רע.
בלי תגבורת לא נשרוד עד הבוקר.
נשכתי גרוגונה בצווארה וזאת הפכה לאבק, בעודה צורחת קללות שעדיף לא להזכיר.
״אד…״ צעק לעברי בס, ״חייבים לפנות את הפצועים!״
״תקרא למרפאים ולפצועים שלא יכולים להלחם יותר, שיעזרו לפנות מפה אחרים!״ צעקתי לעברו, וקיוויתי שלא ראה את הפחד בעיניי.
״אין לנו סיכוי נגדם!״ צעקה ת׳ורן בעודה מתקילה ענק באחד העצים.
״אני יודע!״ צעקתי לעברה.
״אליסון, תזדרזי כבר.״ מלמלתי וחזרתי להאבק בלהקת כלבי שאול ושתי גרוגונות.
—
נ.מ אליסון
פעם שכחתם שיש לכם פחד במה? כי את זה גליתי רק כשנכנסתי למערה.
עשרות, אולי מאות זאבים עמדו שם, הביטו בי במבטי שנאה וכבוד, וגם אולי הערכה?
׳ובכן נערה! דברי כבר! ללורדים יש לוח זמנים צפוף מאוד!׳
׳זהו אולירוס, הוא לא כל כך אוהב… חצי זאבים.׳ לחש לי אבי.
הזאב החום המשיך להתלונן עד שזפתי בו ׳אתה מוכן לסתום? העולם עומד להחרב ואתה צווח לי באוזניים, שלא לדבר על כך שאתה גם צריך לצחצח שניים.׳ נהמתי עליו ואוזניו נעמדו.
׳כיצד את מעזה! אני הוא לורד! זאב טהור ואימתני!׳
׳כן, בטח. ואני חצי לורדית.׳ נחרתי לעברו.
׳זה לא נותן לך את הזכות לבוא ו… ולהעליב לורד!׳
׳או! אני באמת מצטערת! אז שב בשקט כמו גור טוב ותן לי לדבר.׳ הנמתי לעברו.
׳מה את רוצה, זאבה?׳ שאל לורד מבין העשרות. קולו נמוך כמו טון בס וחד כפגיון.
׳אני בשליחות לופה,׳ אמרתי.
אף על פי הקול האמיץ שלי, הלב שלי עשה ריצת מרתון בתוך הבטן שלי.
׳אני מציעה לכם עסקה. אתם לא נבראתם ישירות מלופה, אני כן.
אז אני נותנת לכם שתי אפשריות; אחלק את הכוח שלי מיד אחרי סוף המלחמה, או שאהפוך ללורדית מלאה ואהיה חלק מכם.׳ אמרתי. רגליי רעדו.
עינהם שדרו שעשוע, וצחקוקים מעליבים כלפי.
שנאתי אותם, שנאתי את אבא שלי.
אבל היי, אם כדי להציל את חבריי נדרש ממני לאבד את הזאב שבי, או לא לדבר עימם שוב, הסיכון שווה את זה.
אח… כמה כיף להיות זאבה!
׳נחזור אליך עם תשובה עד בוקר המחר. עד אז, הובילי אותנו לקרב, זאבה. נראה אם כוחך יועיל לנו.׳ נהם זאב וזינק קדימה.
הפכתי לזאבה, ורצתי הרחק מהמערה.
קוויתי שאזכה להפרד מחבריי, אחרי הכל, אנחנו חיים רק פעם אחת… או שתיים? בגלל שאני גם זאבה וגם בת אדם?
למי אכפת, מתים פעם אחת בחיים, ואני רוצה למות יחד עם חבריי (ולהקת לורדים אדירה מאחוריי). החיים הטובים…
—
נ.מ אד
עשרים פצועים. שניים מתים. שישה גוססים. שבע רצו.
אנחנו במצב גרועה.
ציפיתי שזה יהיה ככה.
דם בצבע מבחיל, גופות חסרות הבעות פנים, ופצעים שגורמים לי להקיא.
האמת, הופתעתי.
החזקנו ממעמד.
רק עוד שעה עד הזריחה, והמוות שלנו.
אולי אליסון נכשלה? אולי הם אכלו אותה בשל עקשנותה ויכולת העיצבון האלוהית שלה?
קוויתי שלא, אם כן קול קטן בצבץ שאל אם אפשר בכלל לאכול את אליסון.
הדחקתי את המחשבות האלו, עקרונית בגלל הדמיון המפותח שיש לי.
״אד… ארבעים דקות עד הזריחה. אם אליסון לא תגיעה אנחנו מתים!״ אמר אריק, שחזר לפני שעה עם שאר חברינו, פרט לאליסון וליאון.
איש לא ידע איפה ליאון, וגם המיקום של אליסון לא היה ברור.
יללה מרוחקת נשמעה, יללה כה חזקה שגרמה לכמה ציפורים עצלות להתעופף מהענפים.
תשכחו ממה שאמרתי. אליסון הגיעה.
אבל, כמו תמיד, סלמנדרות הגיהנום חוזרות, והפעם הן נראו הרבה יותר כועסות, והלהבות שלהן היו בצבע כחלחל-ירקרק.
אין לי מושג אם זה טוב או רע, וגם אין לי חשק לדעת.
יצאתי החוצה מהאוהל החצי שרוף.
אליסון עמדה על הגבעה, ופרוותה השחורה הבהיקה, ועינה נצצו בפחד.
מעולם לא ראיתי את אליסון פוחדת ללא ניסיון להסתיר את הפחד. זאב אפור ענקי ואימתני עמד לצידה.
מאחוריהם עשרות זאבים אחרים, בצבעים שונים ומשונים.
הם הסתערו בבת אחת אלינו, כאשר אליסון נובחת הוראות וכך גם הזאב האפור.
הפכתי לזאב וצמצמתי את הפער ביני לבין אליסון.
׳אליסון!׳ חייכתי,
׳אד!׳ היא דיברה במוחי, בקול הציני השמח שלה.
׳הצלחת!׳ אמרתי, ועינה שדרו עצב פתאומי לעברי.
׳הכל טוב?׳ שאלתי.
׳הייתי חייבת להציעה להם עסקה כדי שיצטרפו אליי. אסביר לך אחר כך… בנתיים, תהרוג כמה מפלצות.׳ היא נבחה וקרעה את ראשה של גרוגונה מגופה.
נאבקנו בעזרת הלורדים, הורגים כל מפלצת קטנה שנותרה.
עד כמובן שהגיעו סלמנדרות המוות, שמצאו דרך להשאר בוערות.
איך? בעזרת לא להכנס למים. שלא לדבר שאין לנו יותר מים.
עינהם רדפו בכעס והסתערו לעברנו.
בעודנו, החניכים ואני ושאר חברי הצוות שלי, בורחים.
הזאב האפור דרך על הסלמנדרות בימין ובשמאל עליהן, נוהם ונושך.
עד שכל מה שנותר מהן זה אבק.
׳אתם לא רצניים!׳ אמרה ת׳ורן. ׳לדרוך עליהן?! זה כל מה שצריך לעשות?!׳ היא נבחה בכעס.
׳זה אבא שלי.׳ לחשה לעברי אליסון בעודה מביטה על הזאב האפור.
׳איזו עסקה? מה הבטחת להם?!׳ נהמתי על אליסון.
׳תקשיב אד.
אולי אני אחזור, אולי לא. אני אדבר איתכם בבוקר. עד ראז, תן לי קצת זמן לבד. אתה לא היחיד שמקריב כאן דברים.׳ היא נהמה עליי, ורצה להאבק בעוד מפלצת.
׳כדי לך שיהיה לך הסבר טוב מאוד על מה שקורה כאן!׳ נבחתי לעברה.
׳עובדת על זה!׳ היא נבחה לעברי, ונעלמה בין המפלצות והזאבים.
אוי אליסון. את כל כך מתה.
—
נ.מ אליסון
הריח הנהדר של מפלצות מתות ואבק קסום על הבוקר תמיד עושה לי שמח בלב.
יצאתי ליער.
טוב… אולי התנהגתי קצת במסתוריות, אבל זה די מגיעה לאד.
וגם, אני לא טיפוס פתוח במיוחד.
מה שמזכיר לי שבראיין עדיין חייב לי כמה וכמה תשובות.
החלטתי להעיף את לוח הזמנים למאוחר יותר, ולהתרכז באיך להסביר לחברים שלי שיש סיכוי די גדול שאנחנו בחיים לא נתראה יותר…
יכולתי לדמיין את פרצופיהם המטורפים, רוצים לפרק אותי למאה חלקיקי אליסון קטנטנים ושחורים.
היופי שבלהיות אני, תמיד יש לי עוד מה להסביר לפני שאני בכלל מגלה שיש מה להסביר.
הציפורים תמיד הרגיעו אותי, וכך גם גרים.
הוא עופף מעליי בעודי מברכת אותו ״בבוקר טוב ומה קורה?״
וזה מגרגר בעצבנות כשואל אותי ״איפה היית? פספסת את החלק שבו אני מחסל חצי צבא!״
׳תירגע. רק יצאתי לעזור להציל את העולם.׳ נהמתי לעברו.
עצרתי בפתאומיות כאשר ראיתי את אבי.
הזאב האפור הענקי נהם לעברי.
׳הם בחרו את החלטתם אליסון. בואי אחריי.׳ הוא הסתובב וזנבו נגרר אחריו.
יבבתי חירשית. והבטתי לאחור עם האחרונה, מביטה על השמש שמתחילה לזרוח.
׳חשבתי שיקח להם יותר זמן.' אמרתי.
׳הם החליטו לבחור היום. אליסון, יהיה אשר יהיה, תזכרי שאם תהפכי ללורדית תהיה בלהקתי. אני גאה בך.
אבל אסור לך בשום פנים ואופן, לחזור על מה שקורה במערה.
אני מסכים לכך שתספרי לחבריך על גורלך. אבל איני מבטיח שתצליחו להפגיש שוב. כך או כך.׳ הוא הביט בי בעיניים עצובות.
מה שלא התאים למראה המאיים והפחיד שלו.
׳כן,' אמרתי, ונכנסתי שנית למערה.