זאבים – עונה 2 פרק 6

ליאון עושה הפתעה, לא בקטע הטוב…
—/
״המאמן הזה קשוח!״ גיכך אייזיק והחטיף למייקל אגרוף בכתף.
״אני שונאת ספורט.״ נחרה ג׳יין, וחבטה את ראשה בשולחן. המקום נראה כמו מסעדה, מחא שולחנות מרובעים מעץ בצבע לבן, ומליון ילדים בגילנו מתהלכים וצוחקים.
ידעתי שפעם גם אנחנו היינו ככה – לא מודעים למפלצות, לרשע, לזאבים, לאלים…
כל האגדות נכונות, כל דבר קטן שבהן. לכל אחד עולם אחר, אבל כולם מחוברים לדבר אחד – האגדות. אנשים שהיו מודעים ועולם שלנו, לעולם הנורא ביותר.
הייתי רוצה להאמין שכל זה בדיחה.
״מה יש?״ שאל בראיין והביט בי בתמיהה.
חשבתי לרגע מה להגיד, ׳הו כלום. אני בסדר, סך הכל גזרתי על כולנו גזר מוות, השארנו את שאר חברינו בחזית, אפילו את הציפור שלי אני לא רואה יותר. אה, ויש גם להגיד שהבטחתי הבטחה שאף אחד מכם לא יסלח לי עליה?׳ אבל במקום להגיד את זה, חייכתי לעברו חיוך ציני.
״כלום… בעיות.״ אמרתי.
ג׳ייק נעץ את מבטו לעבר דלת היציאה האחורית.
הבטתי בו, הוא נעץ את מבטו בה, כאילו ניסה לשרוף אותה עם עיניו.
״ג׳ייק?״ שאלה ג׳יין.
״משהוא רע. בואו.״ אמר ומשך את בראיין לעמידה.
״לא.״ אמר מייקל. ״חייבים לגרום לזה להיראות אמיתי. אני אייזיק וג׳יין נצא משם, אתם מהדלת הראשית.״
ג׳ייק הנהן.
״אין בעיה!״ גיכך ליאון ומשך אותי ואת אייס לעבר המסדרון.
״הקרב הראשון שלנו!״ חייכה אייס.
בזמנו, כשעוד הייתי… לבד, יצא לי לפגוש שני כלבי שאול. לא משהוא נחמד.
נחרדתי לדעת שאלו פעם היו גם זאבים.
זאבים שוויתרו על החיים, ואימצו את השאול ללבם.
כמובן שלא נלחמתי בהם, הם היו גדולים, וחזקים ממני, ואני הייתי לבדי.
עכשיו יש לי סיכוי לא רע נגד כלבי שאול.
בעודנו הולכים על רצפת האבן המרוצפת הקרה, קולות רגלנו הדהדו במסדרון הריק.
כאשר הגענו לדלת הראשית – אדומה עם ידיות מתכת גדולות ובהקות, ליאון ספר בלי קול. וכאשר הגיע ל׳צא׳ זינקנו החוצה ופרצה ובריצה לעבר הסימטה שמאחורי בית הספר. כאשר הגענו, מצאנו את ג׳ייק, מייקל, ואייזיק עומדים ומבטים מבולבלים על פניהם.
״איפה המפלצת?״ שאלה ברוגז אייס ורקעה ברגלה.
״אין לי מושג…״ אמר ג׳ייק והביט לימינו, לעבר פחי הזבל.
לפתע ליאון לצידי נפל על ברכיו, וחסם את אוזניו עם ידיו. דמעות שקופות החלו להופיע אט אט. ג׳ייק ובראיין זינקו והחלט לתחקר אותו.
השאר עמדו שם קפואים כמוני, לא מבינים מה קורה לליאו. ג׳ייק ובראיין קפצו אחורה ברגע שהפך לזאב אפרפר שילל חרשית ורץ ברחובות.
״מה קרה לו?״ שאלתי את ג׳יין, ונעצתי בה מבט מאשים.
״אין לי מושג… באמת שאין לי מו-״ דבריה פסקו עם יללת בכי חירשית.
אייזיק העיף לעברי מבט עצבני, וניסה להרגיע את ג׳יין.
אסור לו להסתובב לבד, צבא מפלצות מגיע מחר בערב, ואין לו סיכוי נגדם לבד.
***
סיוטים. אין להם סוף.
כל הלילה חזר על עצמו הסיוט.
כל חברי הם גוויות מוצפות בדם בצבע ערגמן. מבטיהם רקינים, לחלקם חסרים איברים…
אני שומעת כל פעם מחדש את המפלצות צוחקות ברקע, ואת חבריי צועקים לעזרה.
ואני נתועה באדמה כמו עץ.
לפתע כל עיניהם מביטות עליי. ומראשם בוקעת מילה משותפת: בוגדת.
פקחתי את עיני בשניות ספורות. אולי זה עתה התעוררתי, אבל הרגשתי כאילו הייתי מוכנה לרוץ חמישה קילומטרים בתוך דקות ספורות.
התנשפתי בכבדות, והבטתי על החדר שמסביבי.
השידה הישנה, החלון שבו חרוטות מילים ישנות, ויותר מכל, הבנדנה שעל מטלה הכובעים.
גרים לקח אותה בתור מיטה מאז שהפסקתי להשתמש בה.
האטתי את התנשפותי לקצב הנחירות החירשות של גרים.
״זה יותר מדי.״ אמרתי ותפסתי את ראשי בשתי ידי, מוחצת אותו כאילו היה ניתן לקמט אותו בקלות. ״פשוט יותר מדי.״ עצמתי את עיני בחוזקה, לא עוזבת את ראשי. את שארית הלילה העברתי במערה הישנה, למה זה קורה?
***
״את משוגעת.״ שמעתי את קולו של מייסון.
פקחתי עין עצלה, ונזכרתי בלילה אמש.
העברתי אותו בחיפוש אחר לופה, או כל רמז אחר.
״חשבנו שנחטפת!״ הוא אמר. ״כל המחנה חיפש אחרייך!״ הוא נופף בידיו.
הוא נראה כמו נער בריטי חסון עם שילוב סיני.
״טוב. אני לא נחטפתי.״ אמרתי את המובן מעליו עם פיהוק עצל.
״אני רואה.״ הוא גלגל את עיניו והושיט יד.
נאחזתי בה והתרוממתי מהאבנים החלקלקות.
״אני די בטוח שיהרגו אותך.״ אמר מייסון והפך לזאב צהבהב.
השתנתי לזאבה, ונשפתי במחאה. ׳חה! הצחקת אותי!׳