זאבים – עונה 2 פרק 5

*ברציתי להוסיף יש הסבר למה לא העלתי*
—
יום גרוע, כרגיל.
—
המאמן נראה… כמו מאמן. בגדי ספורט, משרוקית, כובע. היו לו זיפים ושיער מודבק למצח, כאילו חזר אחרי ריצה, והוא לא. זה כנראה מהצעקות עלינו. הוא שם משקפי שמש כחולים ושרק. היינו בשדה, ריצת מאה מטר. כולנו עברנו לתנוחות זינוק.
ברגע השריקה כולנו זינקנו. חשתי באדמה עפה כאשר פתחתי בריצה. רצתי הכי מהר שבן אדם יכול. שמעתי את הזאבה שבי, נובחת עליי שאם אתן לה לרוץ ננצח בקלות.
יכולתי להישבע שהרגשתי את אצבעותיי מתקצרות טיפה, ואז מתארכות חזרה למצב רגיל.
הבטתי בג׳יין, שהדביקה קצב. רק עכשיו שמתי לב שאני חלק מהאחרונים. רק שלשה מאחוריי נותרו.
פתחתי בריצה הרבה יותר מהירה, ועקפתי ארבע תלמידים אחרים. אייזיק הביט בי, ואמר ללא קול, ״לאט.״
הנצחית את קצב הריצה שלי, כך שאהיה צמודה לליאון. רק שלושים מטרים.
שאר התלמידים היו מיוזעים כבר. רק אני וחבריי, לא הדפנו טיפת אחת.
חייכתי, ידעתי שבקלות אוכל לעקוף אותם. אבל לא אני חייכתי, אלא הזאבה.
הקושי שבשתי אישיות…
נעצרתי, ומעט אדמה עפה לצד.
הייתי מקום רביעי מבין חבורתי.
המאמן צעק בעידוד וטפח לאייזיק על הכתף. וזה נראה לא נהנה מהקרבה, אבל חייך חיוך מאולץ והעיף מבט לחוץ לעבר מייקל, שהביט בו במבט כעוס.
״המאמן נראה נחמד,״ אמרה ג׳יין.
״יאפ, אבל אין ספק שאנחנו קורעות אותו ואת הזאבונים.״ חייכה אייס והחטיפה לג׳יין אגרוף בכתף בחיבה.
״הרעיון הזה כל כך גרוע.״ מלמלתי.
״לגמרי. וזה מה שהופך את זה למגניב!״ אמרה אייס, והתרחקה מאיתנו. ״זה אתגר.״ היא חייכה, ופרסה את ידיה בהטלהבות.
ניצוץ הופיעה בעינה. היא הצטרפה לשורת התלמידים העולים לאוטובוס, והותירה אותי ואת ג׳יין יחדיו.
״היא השתגעה.״ פסקה ג׳יין, והביטה באוטובוס.
״לחלוטין.״ אישרתי.
״שנתחיל לדאוג?״ היא הביטה בי.
״ממזמן התחלתי.״ עניתי בכנות, והלכתי לכיוון האוטובוס.
***
נ.מ אד
״הצבא שלהם כאן בתוך יומיים. חצי משלנו יגן על העיירה הקטנה, החצי שלך על המחנאות.״ אמר בס, והדגיש את מילותיו עם ידו.
״המפלצות האלו יבואו בהמונים, מאות לפחות. כל זאב שלנו הוא בערך שלשה מפלצות. יש לנו סיכוי, אבל חלוש ביותר.״ אמר מייסון.
״אם נשכור את השומרים של מרגוס נוכל להשיג כוח משמעותי.״ אמרה ת׳ורן, ושערה
החום-בלונדיני התהדר ברוח הקרירה.
״שכירי חרב? רעיון גרוע.״ אמר אריק.
״למה? הם נאמנים למי ששוכר אותם בכמות הכסף הגדולה יותר.״ שאלה קליאו.
״הם נאמנים לכסף.״ אמרתי.
״ולנו יש מלא כסף.״ אמר בס.
״זה מסוכן, הם עלולים לרגל.״ אמר מייסון.
״הכל מסוכן.״ אישרה ת׳ורן ״האמיצים אולי לא יחיו לנצח, אבל הזהירים לא יחיו כלל.״ ציטטה.
״הצבעה.״ ירק מייסון. ״מי שבעד הרעיון ירים את ידו עכשיו.״
ת׳ורן הרימה את ידה, וכך גם קליאו ובס.
״תיקו.״ פסקה קליאו.
״הורדת ידיים?״ הצעתי.
״לא פייר. אני אומר, ריצה.״ חייך מייסון.
״טוב.״ קרא בס, והייתי בטוח שבעולם בני התמותה יכלו לשמוע אותו. ״מרוץ שליחים!״
״מה?״ תמה אריק. ״זה מגוכך! אנחנו זאבים חזקים ומכובדים!״ אמר בקול מצווה.
״אנחנו זאבים מכובדים בדרך שטותית.״ אמרה ת׳ורן, והרימה את האצבע המורה שלה למלע.
״אז סגרנו.״ עצרה קליאו. ״אנחנו הולכים לשחק כמו ילדים קטנים בכדי לבחור אם לשכור שכרי חרב או לא!״ היא חיקתה את קולו הליצני של ליאון.
״אנחנו כל כך מגוכחים…״ מלמל אריק וחבט את ראשו בכתפו של מייסון, שמיהר להתרחק ממנו.
לרגע אחד, הייתה דממה מוחלטת.
״אולי נלך על משהוא קצת יותר זריז?״ אמרה ת׳ורן.
״כמו מה?״ נחר בס בליגלוג.
״תקחו זאב, אחד חדש. הוא יהיה הגורם המכריע.״ אמרה ת׳ורן, ולרגע תהיתי אם היא מפקדת את המלחמה.
״בסדר גמור. אבל הפעם, נקח עורב.״ אמרה קליאו וגרים עופף בדהרה לעבר כתפה.
״למה גרים לא נמצא אצלם?״ שאל מייסון בנימת אימה, הבחור לא חובב עורבים, או שהוא פשוט שונא את גרים.
״כי הם בבית הספר. מבחינת בני האנוש, עורבים לא מאולפים.״ אמר אריק.
״ואליסון הרשתה לו להשאר כאן, הוא בפיקוחי.״ אמרה קליאו.
״מי מסביר לגרים?״ שאל בס, כאילו להסביר לעורב לא היה מגוכך יותר מזאבים שמשחקים במירוץ.
גרים קרקר בעצבנות, וחלק מנוצותיו הכחולות החלו לנשור ממנו בעודו קופץ מרגל לרגל.
״נראה לי שהוא הקשיב.״ אמרתי והבטתי בגרים ביריעת כבוד.
״מי שבעד הרעיון שירים יד… או רגל.״ מיהר להוסיף אריק.
בס, קליאו ות׳ורן הרימה ידם. וגרים הרים רגל והחליק אך מהר מאוד שב לנוח על כתפה של קליאו.
״העורב הכריע.״ אמר בס בניצחון.
״אני לא מאמין שאנחנו נותנים לעורב להשתתף בישיבת מלחמה!״ אמר אריק.
״העורב הזה הוא זה ששומר קשר ביננו לשאר הלהקות במלון.״ אמרתי.
״נודיע להם על ההחלטה.״ אמר בס.
״גאונים! פשוט גאונים!״ מלמל אריק בעודו טופח על ראשו, ויצא מהאוהל בכעס.
האוויר הצחיח חיזק את ההרגשה שהיום הזה ילך ממש רע בשבילנו, וממש טוב בשביל חברנו במלון.
לרגע תקפה אותי אשמה נוראית, כמו כל ההתקפות שאני מקבל בכל בוקר, וערב במשך ימים ארוכים, אף על פי שידעתי שאין זאת אשמתי.
הבטתי לרגע על ת׳ורן, לאחר שניות שנדמו לדקות, פתחתי את פי ״את יכולה ללכת אל אליסון.״ אמרתי. ת׳ורן הביטה בי בעיניים חומות וגדולות, ״אין טעם. אני מעריכה את ההצעה, טבלאי אפשר לנוח כאן. אני שלמה עם מקומי.״ היא פסקה את משפטה, והביטה בי בציפייה לתושובה. לא ידעתי מדוע, אבל כעסתי עליה. ״למה את לא מתנהגת כמו ילדה בגילך? משחקת בחוץ, מנסה להעביר זמנים קשים?״ תהיתי, ויותר מהשאלה של מה יקרה, פחדתי שמה תשובות שאקבל.
״כי כולנו התגברנו, השבעה גם הם וויתרו על חיים ללא סכנות. נשלחנו על ידי האלים להלחם. אליסון הקריבה הרבה יותר ממני, וכך גם ג׳ייק, ליאון, בראיין וכל השאר. אליסון הקריבה את זיכרונותיה, בראיין הקריב את משפחתו, ג׳ייק הקריב את מעמדו לטובתך.״ היא הביטה החוצה, לעבר המקום שופע החיים, אבל תמיד שאלות מדקירות פנים עברו בראשי בכל פעם שהבטתי בדבר יפה או טוב.
״וליאון, מה הוא הקריב?״ שאלתי.
״ליאון הקריב את חברתו הטובה ביותר, ליאון הקריב את ההרבה מכל. הוא הקריב את אליסון, החברה שעד כה חשב שהיא מתה, וכאשר חזרה, היא לא זכרה אותו. ליאון הקריב את רגשותיו כלפי אליסון.״ אמרה, ונתקפתי הלם. ליאון הקריב את ההרבה מכל מאיתנו, ועד עכשיו לא שמתי לב.
רחמים וכעס הציפו אותי. ת׳ורן עזבה את האוהל במהירות, כאשר ראתה את הוריד בצווארי פועם.
אין ספק שהכעס על ליאון, שלא התלונן על דבר, והרחמים שלי עליו הם שגרמו לי לכעוס. ליאון עשה יותר מדי, מגיע לו שקט. באותו הרגע הבטחתי לעצמי דבר, שאגן על ליאון בכל מחיר, שיזכה ברגשותיו פעם נוספת.