זאבים – עונה 2 פרק 4

לימודים
—
נ.מ אליסון
״את הסכמת לזה?״ שאלה בכעס אייס, שהעמיסה את תיקה השחור על גבה. היא לבשה את הבגדים הכי מרדניים שיש בארון שלה, נראה לי… חולצה ועליה גולגולת, ג׳ינס ארוך קרוע, נעלי ספורט, וכובע אדום עם גרפיטי סמיילי מת. אכן, אייס הייתה הבן אדם הכי מרדן שפגשתי, אולי, יום אחד, היא תצליח לעצבן אותי.
היא אספה את שיערה החום, וצעדה לעבר האוטובוס הירוק. כל שאר החניכים הצעירים שלנו היו מוכנים לצאת.
״כן.״ מלמתי בשקט ויצאתי עם אייס לעבר האוטובוס שעמד שם. הנהג היה זאב כמונו, האוטובוס היה מיועד רק לזאבים, מסכן בן האנוש שיניח כאן את רגלו. יש סיכוי שהרגל שלו לא תחזור איתו הביתה, או הראש. עליתי לאוטובוס והתיישבתי לצד ליאון, ששם על עצמו ג׳קט כחול, וכובע שחור שהיה הפוך עליו, לזאבים יש משהוא עם כובעים.
זה הרגיש כמו הפעם הראשונה שאני יוצאת החוצה, אבל הכל נראה מוכר במידה מלחיצה. זכרתי כל פרט, הכל ניראה מובן מעליו.
העצים עמדו מבולגנים בשדות הזהובים, ומיד לאחר כמה דקות נסיעה, בתים עמדו בשורות במקום שדות. ונכנסנו לתוך העיירה המקומית. היה פארק מקומי במרכז העיירה, והתיכון היה ממש ממולו.
הוא נראה כמו כל תיכון אמריקאי רגיל.
ת׳ורן למדה במרחק שתי שכונות מאיתנו כי הייתה צעירה יותר, אז לקחו אותה במיני ואן עם שאר הצעירים.
פחדתי. פחדתי שזה יסיח את דעתנו יותר מדי. עוד יותר פחדתי שלא נצליח לביתר את זהותנו, ואז בראיין הקריא את שורת החוקים לפני שירדנו מהאוטובוס.
״החוקים הם כאלו, אסור להשתנות לזאב כאשר בני תמותה בסביבה! אסור לגלות להם מי אתם, או להכניס אותם למחנאות ולעולם שלנו! אסור לספר על ההיסטוריה שלנו או על כל דבר בנושא! אסור להתנהג כמו זאבים! ויותר מכל, אסור להרוג בני תמותה או לפגוע בהם!״ הוא עצר את מבטו על חניך בכל פעם שהקריא חוק, ואלו התכווצו במקומם.
מלמולי הסכמה נשמעו וכולם יצאו. אני הייתי בכיתה עם ליאון, מייקל, ואייס. ג׳ייק היה עם ג׳יין, אייזיק, ובראיין.
מיד חשתי בעוצמה הזאבית שלי כשהלכתי במסדרון.
הנחתי את ידי בתוך כיסי הג׳ינס. יכולתי להרגיש בצפורניי מתחדדות מבעד לבד.
נשכתי את שפתי על מנת לרסן את ציפורניי. כל השאר נראו נינוחים, הם ידעו מה הם עושים, אני לא.
״את בסדר?״ לחש ליאון לעברי והביט בי במבט מודאג.
״אין לי מושג,״ עניתי בלחישה. ״אני אף פעם לא יצאתי החוצה כזאבה. אני מרגישה לא-״
״בשליטה?״ שאל מייקל, ״מבין אותך,״ הוא אמר והביט בכיתה, ״זאת שלנו,״ אישרה אייס וניכנסנו.
עשרה תלמידים ישבו בזוגות, לפי רצונם.
התיישבתי לצד אייס, בשורה הימינית בשולחן האחרון.
״מצחיק.״ היא חייכה לעצמה.
״מה?״ שאלתי, ״מה יכול להיות כל כך מצחיק?״
״מלחמה קרבה, ואנחנו יושבות כאן, נבוכות.״ היא חייכה. המחשבה באמת הייתה קצת מבדרת. אבל אני לחוצה בגלל מה שיקרה כאן ולא בשדה הקרב.
״בוקר,״ נשמע קול אישה צעירה צעירה. המורה. היא לבשה בגדי משרד אפרפרים, והחזיקה בידה ספר לימוד. פניה היו מפוסלות והלחיים שלה בלטו מעט. היה לה שיער שחור אסוף, ועינה החומות הביעו אצילות משועממת, כאילו נמאס לה מכל הבקרים.
מילות ברכה של בוקר טוב נשמעו.
״יש לנו תלמידים חדשים לכיתה היום.״ היא חייכה, וחבריי ואני קפצנו ממקומנו ופילסנו דרך כנגד הרגליים של שאר התלמידים.
נעמדו זה לצד זה, והצגנו את עצמנו בקצרה.
ליאון עשה בידיו סימן ׳לייק׳ כאשר הקריאו את שמו.
מהרתי להתיישב במקומי. הייתי לחוצה.
וכעסתי על עצמי שאיני מסוגלת לשלוט בעצמי במקום הזר.
איגרפתי את ידי, ונעסתי לא להרוג את בן האנוש שהיה כמטר ממני.
״מדעים. פתחו בבקשה בעמוד מאתיים ועשר וקראו עד מאתיים עשרים ותשע.״ היא אמרה בין כל סימון ביומנה, וחזרה לעסוק ולסמן ביומן.
״כימיה.״ מלמלה אייס. פתאום נזכרתי בכל מה שידעתי על כמיה.
התחלתי לקרוא, ומסתבר שידעתי את כל הספר. הבלבול שצף בתוכי.
הייתכן שפעם הייתי מדענית צעירה?
***
הצלצול הושמע ואוזניי רעדו, כל חבריי גם הופתעו אבל לא חסמו את אוזנייהם כמוני.
זה היה רעש נוראי, כאילו הליקופטר נחת לידי בשיא כוחו, רק שהרוח היא הרעש.
אייס הביטה בי במבט מודאג, ומיד הורידה את ידיי מאוזניי וריתקה אותך ושולחן. הצילצול נפסק, ואוזני כאבו.
״מה יש לך?״ לחשה בכעס לעברי אייס, וחבטה לי בראש עם מחברת.
״אני לא רגילה לצילצולים!״ לחשתי ואחזתי באוזני הימנית. ויצאתי מן הכיתה.
״תתרגלי לזה בהמשך. יש לנו ספורט עכשיו.״ אמר אייזיק, בחור עם שיער זהוב מטולטל-פרועה, עיניים חומות, חסון, ופני מתאגרף (לא, אין לו צלקות.)
הוא הסתחבק עם מייקל, ויצא מהכיתה.
״רק אנחנו, מה?״ הצטרף אלינו ג׳ייק בעודנו יוצאים החוצה.
״נו, איך עבר עלייכם?״ שאל בראיין כשהצטרף אלינו יחד עם ג׳יין.
״נוראי,״ נאנח ליאון,
״לגמרי.״ אישרתי.
״גם לנו לא היה הכי טוב. כל המטמטיקה הזאת.״ אמר אייזיק, שדחף ממנו את מייקל.
״אבל אני בטוח שבספורט יצא לנו טוב.״ אמר מייקל וחבט בידו השנייה עם אגרוף.
״אסור לנו להיות מהירים מהרגיל.״ אחז בו בראיין. ״כיתת ספורטאים.״ אמר אייזיק.
״מה?״ שאלה ג׳יין.
״היינו צריכים משהוא מיוחד כדי שיכניסו אותנו. אז אמרתי כיתת ספורטאים.״ אמר אייזיק.
״אין עלייך!״ ציחקק מייקל.
״בראיין צודק. אסור לנו לעבור על יכולות אנושיות.״ נהם ג׳ייק.
״יהיה בסדר, המפקד!״ גיכך ליאון.
״יש לנו משהוא שאנחנו מצטיינים בו, בוא נוכיח שאנחנו טובים.״ צהלה ג׳יין, ודהרה יחד עם השאר לעבר האספה במרכז הדשא.
״רעיון גרוע.״ אמר בראיין.
״זה היה הרעיון שלך.״ אמר ג׳ייק והרים לעברו גבה.
״קדימה, לא ניתן להם לעשות את כל הכיף לבד.״ אמרתי, ורצתי לעבר השאר.